אני נקראת דיי דוסית.. ז'תומרת לא חנוקה..
אבל דוסית...
קיצור, יש לי חברת ילדות. באמת טובה. אני מסוגלת לדבר איתה על הכל.
רק מה, היא בכללל לא דוסית. לא שומרת נגיעה, מעשנת, וכ'ו...
אני מרגישה שכשאני איתה אני נגררת לדברים האלה..
[למשל אתמול ישבנו בגן אני היא ועוד 2 חבר'ה.. עישנו, צחקנו, ולא שמרנו נגיעה.. חזרתי הביתה באיזה 4 לפנות בוקר
ופשוט בכיתי לאבא. כי זה ככ לא אני. ככ לא.]
אז מרגיש לי די צבוע. כי זה רק כשאני איתה אני מתנהגת ככה.
אני לא יודעת מה לעשות,
מה, להתרחק ממנה? היא חברת ילדות שלי!!!
להתקרב אליה? אני רק נגררת ונגררת. ולרוב אני נסחפת ולא ככ שולטת בעצמי!~
אוף
אני רוצה להיות קרובה לקב''ה. אני רוצה לעבוד אותו בשלימות[!!]
אבל מצד שני אני לא רוצה לוותר על החברות איתה, כי היא באמת בנאדם מקסים ומדהים, וכ''כ עוזרת לי.
אני לא חזקה מספיק לעמוד מולה ולהגיד לה "לא"
לא מסוגלת.
הזדהויות,עצות, או מה שזה לא יהיה.... ייתקבלו בברכה.
תודה על המקום, שבת שלום!
[ובבקשה, אני פצל''ש מוכר פה.. מי שחושב\ת שהי\וא יודע\ת מי אני.. שלא ת\יגיד...תודה!]









