הדיון שנסוב סביב נושא המחירים הגבוהים שמתבקשות המשפחות לשלם לשדכניות, נסוב מטבע הדברים סביב השאלה האם אפשר להתחשב במשפחות ולבקש מחיר נמוך יותר והאם ראוי לבקש מחיר כזה. מעט מאד מהדיון נגע באמת ליחס של השדכניות כלפי האתיקה המקצועית שנדרשת מהן והנורמות של שידוכים בקהילת חב"ד.
לפני חמש שנים הייתי בעצמי בגלגל הזה של שידוכים, לפני חתונתי. כמו כל נערה חב"דית ישבתי מסוקרנת לידי אימי כשהיא הרימה טלפונים לשדכניות לקבל הצעות. כמובן שכפי שכולכן מכירות את השיטה, מה שקיבלנו מהשדכניות לא היו שמות מסודרים עם פרטים ומידע ברור, אלא "רשימות מכולת" עם שמות רבים, כשהשדכנית אומרת לאמא "לכי תבררי"… כשלא תמיד אפילו קיבלנו את המספרים הנכונים של החברים, או בפעמים אחרות שנותנים שם של בחור והוא אומר "אה כן, למדתי איתו בישיבה קטנה, אבל מאז אנחנו לא בקשר"…
באחד המקרים קיבלנו שם של בחור והשדכנית אומרת שהוא ממש "בענין של שידוכים עכשיו". אבל טלפון לחבר הראשון גילה שהבחור בכלל שוהה כעת בשליחות בתאילנד ולא מתכוון לחזור לארץ בחצי שנה הקרובה…
אבל זה עוד היה רק הפתיח. בשעה טובה ומוצלחת – ולמרות עבודת הבירורים המייגעת שנדרשנו לבצע לבדנו – הצלחנו לברור את "רשימות המכולת" שקיבלנו מהשדכניות ולהגיע אל ה"באשערט" המושלם. כאן החלה מסכת מרדפים מייגעת של אימי אחר השדכנית, כדי שתועיל לקבוע פגישה. מידי ערב היא הייתה עסוקה עד לשעות הקטנות של הלילה ולא הספיקה לטלפן לאמא של הבחור, או שניסתה אותה ולא ממש הצליחה. בקיצור קיבלנו את ההרגשה שהיא לא ממש "עובדת" בזה בשבילנו, אלא יותר עושה לנו טובה.
כמובן שאימי הייתה צריכה להתנצל בכל פעם שהיא "מנדנדת" לשדכנית לבקש תשובה ובכל פעם הרגישה לא נעים שהיא ממשיכה לטרטר אותה, אולי תגיע תשובה מהשידוך הפוטנציאל.
סוף-סוף נפגשנו ומצאנו חן זה בעיני זו – וכן להיפך. לאחר הפגישה השלישית כבר היה ברור שזה הולך לכיוון הנכון. בפגישה הרביעית כבר הרגשנו ששנינו רוצים את השידוך ובסוף הפגישה הבחור שאל אותי אם חשבתי איך להתקדם הלאה… הבנתי למה הוא מתכוון והשבתי שמבחינתי אפשר להתקדם… זו הייתה סוג של הצעת נישואין ברמז, לפי כללי הפגישות כמובן ובצורה עדינה. הבנו אחד את השניה למה אנחנו מתכוונים והיה ברור שבפגישה הבאה זה כבר יהיה רישמי.
כמובן לא חשבנו שנסגור את זה ככה בינינו, אלא שנקבע כעת עוד פגישה, בצורה מסודרת, ונכתוב לרבי ואז נכריז. אחרי אותה פגישה ההתרגשות אצל אימי הייתה גדולה. הבת שלה מצאה בחור שמצא חן בעיניה וגם היא מצאה חן בעיניו והם רוצים להתקדם ולסגור.
אבל גם כעת השדכנית הייתה עסוקה… בכל הערב של אותה פגישה אמא שלי (וגם אמא של החתן…) ניסתה להשיג את השדכנית אבל אין עם מי לדבר… גם למחרת – שהיה יום שישי – השדכנית לא עונה, ואנחנו כבר רוצים לדעת מה קורה ואיך מתקדמים…
בשעות המאוחרות של יום שישי אמא שלי החליטה שהיא לא מחכה. היא הרימה טלפון לאמא של הבחור והציגה את עצמה… "הבנתי שאפשר להגיד מזל טוב!"… האמא הייתה מופתעת מאד אבל שמחה מאד על התושיה, וככה האמהות בעצמן סיכמו ביניהן את פרטי הפגישה האחרונה שלנו שבה כתבתנו לרבי…
החוויה הזו מסופרת על-ידינו כיום בתור מעשייה נחמדה על הולדת השידוך שלנו. ברוך ה' שנישאנו בשעטו"מ וזכינו להקים בית נאמן בישראל – וכל השאר היסטוריה… אבל מה זה מלמד על איכות העבודה של השדכנית החב"דית?
