כל הכבוד על הראייה החיובית, בע"ה תתחזקו מזה...

לצערי אין כ"כ מי שמקשיב, כולם בטוחים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו מה טוב בשבילנו, גם אנחנו דוסים פרימיטיביים וגם אני בת 21 אז מה אנחנו כבר יודעים... זה שהתינוקי אצלי בבטן זה לא ממש משנה

ניסינו לדבר לא הקשיבו ...

כנראה שנצטרך לעשות עבודה אישית פנימית עם עצמנו להתגבר על הכעס והעלבון ובהיריון הבא בעז"ה- לא לספר לאף אחד עד שמתאים לנו

גם אצלי קרו מצבים שסיפרו דברים קצת אישיים שלא הייתי מרוצה מזה וזה הכעיס אבל ניסיתי כל הזמן לחשוב שזה לא מתוך רוע או חפירה או משו כזה אלא מתוך התרגשות ושמחה וזה הקל לי על המצב ולמדתי להתמודד עם עוד סוג של אנשים..

ובמשך הזמן לומדים מה לספר ומה לא..

ואל תתני לזה להרוס לך תקופה יפה ומשמחת!

בעלי תמיד אומר לי " אל תענישי את עצמך על טיפשותם של אחרים "..

וגם תזכרי שהמצב רוח שלנו משפיע על העובר הקטן..

הסיפור שלך עורר בי זכרונות לא כ"כ נעימים....

באחת הפעמים שסיפרנו להורים של בעלי על ההריון הם סיפרו את זה מיד לכל האחים שלו (וזה הרבה בלע"ה...)

אני כ"כ נפגעתי!! הם אמרו שלא אמרנו לא להגיד. ולנו היה ברור שלא צריך להגיד שלא, אלא שכשיהיה לנו מתאים לפרסם אז נגיד שאפשר לספר. וזה היה בשלב הרבה יותר מוקדם משלך. אני זוכרת שהעלבון ממש כאב לי. הרגשתי פלישה למשהו שהוא רק שלי- כמו שכתבת שהתינוקי בבטן שלי...

לא רוצה לייאש אותך אבל לקח לי כמה שנים עד שיצאתי מזה. אנימרגישה שהזמן הוא תרופה מצוינת לכאב כזה. וגם- כשיש תינוק ביד עוזר להסתכל על זה קצת אחרת.(הבחור שלנו כמעט בן 6....)

מאחלת לך שההמשך יהיה רגוע ונעים ובעז"ה בידיים מלאות!

סיפרנו להורים וגם לסבתא שלי בהתחלה, אמרנו לה שזה לא לפירסום .... אח"כ יצא לי לשמוע אותה מעדכנת "דודות" [שהרי הן עלולות להיפגע] האמת שמאוד כעסתי!!!! אחרי הרבה זמן הבנתי שהיא באמת חשבה שיפגעו ממנה [כי זה האופי, מה לעשות...] בהריונות הבאים סיפרנו לה שבוע לפני ש"הותר לפירסום" הפחתנו קצת מהשבועות [בתקווה שהיא לא תספור ביחד איתנו] וביקשנו שתשמור על הסוד עוד חודש [כשהיה ברור שאפילו שבוע זה לא יצליח] ככה היא הרגישה עדיין בעניינים ולנו לא היה יותר מדי איכפת מפיטפוטים.

האבל האמת, זה באמת מואד מאוד מרגיז!!!!!!!

בהריון הראשון סיפרנו להורים של בעלי, ופתאום, הפלא ופלא, כולם ידעו. מובן שלקחתי את זה קשה.

בהריון השני כבר ידעתי - החלטתי בהחלטה פנימית שברגע שאנחנו מספרים להורים, זה כבר לא סוד. הרי באמת בהיגיון - בשביל מה לשמור בסוד? הרי ממילא בעוד כמה שבועות כולם ידעו, אז בשביל מה להשקיע עכשיו אנרגיות מיותרות בלשמור סוד שבסוף ממילא יתגלה? כך שיכנעתי את עצמי (כנראה שיכנעתי את עצמי יותר מדי טוב. עכשיו כשאני חושבת על זה, באמת לא מובן לי למה כולן שומרות על זה בסודי סודות. אין שום הגיון בהשקעת האנרגיה המיותרת הזו).

ההחלטה הזו לדעתי מוסיפה רוגע ומפחיתה לחצים מיותרים.

להחליט שזה סוד סודי

אבל בלי אנרגיות מיותרות

סתם בשביל המשחק....

עד מתי נצליח 

בתנאי שההורים כבר נרגעו

והם לא מחכים מאוד להודעות....

אתם יודעים את הדרך.

אם תרצו לשמור סוד, אתם יודעים למי לא להגיד.

סביר להניח שיהיו עוד דברים שתרצו לשמור ביניכם בעתיד,

אנא ראי זאת כשיעור, למנוע תקלות יותר חמורות בעתיד.

גם לי בהריון הראשון כשדודה שלי שאלה אותי אם אני בהריון, למרות שזה כבר היה תחילת חודש חמישי ממש נפגעתי מזה, אחר כך הבנתי שלא הייתי צריכה להיפגע כי זה כבר שלב שרואים. אבל באמת למדתי ועכשיו אני בהריון שני ב"ה ולא סיפרתי לאף אחד עד שאני רציתי, כמובן שלא לספר למי שלא סומכים עליו בשמירת סודות. אני למשל לחברות שרחוקות ממני פיזית לא מספרת למרות שאני כבר בסוף חמישי. אבל באמת כדאי להתרכז בשמחה של ההריון ולא לתת לדברים האלה להרוס את זה למרות שזה קשה ואני ממש מבינה את זה 

לכן סיפרתי רק בשבוע 15 בערך

ואח"כ קצרתי איחולים בחיוך מאולץ ועניתי אמן

ושמעתי את הנבואה לבן(מיותר לציין שזו הייתה בת)

לפעמים יש תחושה שהבטן שלך היא של כולם

אבל שבוע 17 זה מתקדם מספיק בעיני

כמובן שלא

הם שאלו בשיא הרצינות למה אנחנו בשבוע כ"כ מתקדם ועדיין לא סיפרנו... 

הם היו בטוחים בגלל הבטן שלי שאנחנו בשבוע מתקדם,

ומזה התפדחתי מזה.......

זה לא התינוק, זה רק הבטן העגלגלה שלי שמתעתעת,  במיוחד כמה חודשים אחרי החתונה שמחכים לזה כבר...

אבל מה לעשות, זה באמת תחושה של פלישה ו"אני אספר כשמתאים", מצד שני יאלה אין לי כח להיעלב מזה, בעיה שלהם, העיקר שב"ה יש תינוקי בבטן!!

(ותאמיני לי אחרי שהוא יוצא זה כ"כ לא משנה כבר... )

שלושה חודשים (בערך שבוע 14-15), שהרי מאז מתחילים לראות, לפחות חדי העין...

ואגב, יש הרבה שרואים עוד קודם. קולטים סימנים דקים, גופניים ורגשיים. במיוחד אמהות וסבתות. 

תכל''ס זה לא באמת כזה סודי כדברי "בנה ביתך בקרוב".

אצלנו כבר היה משהו כזה עוד יותר מוקדם...

מה שגרם לי פשוט לסתום את הפה ולא לספר גם כשכבר היה אפשר לאנשים שמגיע להם... מה שקצת סיבך אותי עם אנשים מסויימים במשפחה....

הקשר שלי עם מישהי מסויימת במשפחה נהיה מורכב מבחינתי למרות שהיה ממש טוב קודם בגלל זה... אני לא רוצה להעיר לה למרות שמה שעשתה היה גרוע מאוד (לסחוט מידע ואח"כ לבוא ולדבר איתי על זה כאילו אני סיפרתי לה בלי שאני יודעת שהיא יודעת בכלל) אבל לא מצליחה להתעלם מזה...

סיפרנו להורים וחמי חשב שלמרות ביקשנו לא לספר , שלא נורא אם הוא יפיץ את זה במייל למשפחה באמריקה. רק שהם באו לביקור חודש אחרי כשעדיין אחיות שלי לא ידעו הם כבר שאלו אותי באיזה שבוע אני ואם זה בן או בת. רציתי לקבור את עצמי ואת חמי ביחד.

אבל כבר עברו 15 שנה ועכשיו זה בעיקר סיפור שצוחקים עליו. גם אני.

זה אולי לא מנחם. אבל  ככה זה מישפחה. בסוף צוחקים על הפדיחות האלה ולומדים לפעמים הבאות...

תחזיקי מעמד.

הזהירו אותי מראש ובאמת אני מספרת לה רק כשאני מרגישה שתוך שבוע - 

אני עם בגדי הריון.

בדרך כלל בין השבועות 22-26

היא נפגעת כל פעם מחדש.

ואני מזהירה אותה לשמור בסוד לפחות חודש.

בדרך כלל תוך חצי שעה אני כבר שומעת דש"ים מכמה שהיא סיפרה להם בסוד

אם רוצים לשמור סוד - לא מספרים לאף אחד. מילה שיצאה לאוויר העולם -  אין לך יותר שליטה עליה!!  וכדאי להבין זאת ולקחת אחריות. אם סיפרת - קחי בחשבון שהסוד יצא.  להטיל את האחריות הסוד שלך על אחרים  - זה לא הוגן. 

לא רוצה שידעו? אל תספרי לאף אחד!!! ואל תטילי את האשמה על אחרים. 

קרה לי מקרה דומה עם חברות (ואפילו לא כולן ככ בקשר איתי!)

קרתה תקלה של אי הבנה ומישהי שלא חשבתה יותר מידי על צעדיה אמרה את זה בקול, והייתי ממש בשבועות הראשונים!!!!

נפגעתי מאד והיה לי קשה, ברוך ה' שזה קרה בגלל אי הבנה ולא מכוונה ח"ו,

אבל אין ספק שזה מאד פוגע ואתה מרגיש כאילו מישהו חודר למחוזות האינטימיים בצורה פעורה ביותר..

זה רק מלמד את כולנו להיות זהירים ולא לחטט בחייהם של אחרים, זה פשוט לא מעניין!

קצת נסחפת.  שבוע 17 זה ממש לא שלב מוקדם לגלות!! בד"כ כבר ניכרים סימנים חיצוניים!!

אי אפשר להסתיר לנצח, וב"ה שבכל השליש הראשון שבו כן יש משמעות לחשאיות- הצלחתם.

עכשיו לדעתי חלאס, צאי מהדיכאון, רואים עלייך את ההיריון ואנשים שמחים יחד איתך. זה לא מעליב, זו המציאות.

בהחלט חוצפה של אנשים לא להתחשב בבקשותייך לשמירת הסוד. מסכימה איתך לגמרי.

אבל חבל שאת משקיעה בזה אנרגיות. זה כבר ממש לא השלב הנכון לזה.

אל תכעסי עלי, אני לא מלגלגת עלייך או מזלזלת בתחושותייך חלילה.

רק מנסה להראות לך את הצד המציאותי שבדבר.

בהצלחה, נשמה.

צד אחד של ההורים בחר להעלב, והשני בחר לשמוח איתי, 

הילדים שלי הם לא נחלת הכלל של כל עם ישראל,

במיוחד שלפעמים לוקח זמן להבין בכלל מה עובר עליך.

אני יכולה רק לחזק את מי ששומרת על זה בסוד, כי אין דבר מדהים יותר מאשר לשמור כזה סוד עם הבעל שלך לבד!!!!!!!!

אז שיהיה בהצלחה לכל השומרות סודות...

כשאמרתי ששבוע 17 כבר לא נקרא מוקדם לא אמרתי את זה מליבי.

הכלל הרווח הוא שבשליש הראשון ההיריון מאוד לא יציב ולכן רוב הנשים מעדיפות בחוכמה להסתיר אותו.

מי שרוצה להסתיר מעבר לכך, בשמחה רבה. רק שלא תגיד שזה מאוד נורמלי ורווח וכדאי לה לחשוב פעמיים אם להשקיע ים של דמעות בזה.

ההשוואה שלך לגזר כ"כ טיפשית.

הרי את ההיריון כבר באמת קשה להסתיר בשבוע 17, החזה כבר גדול, הבטן עגלגלה במידת מה, ולכן רוב הנשים בעולם בוחרות לספר כבר מעט קודם.

אני לא זילזלתי אלא רציתי לעזור לה לצאת מהדיכאון, לבחון שוב את העניין ולגלות שיתכן והשד לא נורא כ"כ.

לעזור למישהי שבוכה זה לא רק להגיד לה- את צודקת, והעולם אכזר.

אלא, יחד עם הבעת ההזדהות לתת לה עוד כיוונים למחשבה שיכולים להרגיע אותה.

לא מבינה את תגובתך המזלזלת מאוד במישהי שחושבת אחרת ממך.

בעייני היא ילדותית וחסרת טעם.

מדריכת הכנה ללידה? דולה?

ציפיתי מאחת כזו למעט יותר בגרות ואחריות בכתיבת התגובות.

אצלי ב2 הריונות יצאה בחודש שישי!!

ועכשיו יצאה בחמישי.

ואנשים שלא מכירים אותי ממש טוב- עדיין לא היו בטוחים שזה הריון.

וגם אם לדעתך מציאותי לספר- לא אצל כולם זה ככה.

מותר לשאול על מה ולמה התגובות התוקפניות?

מה הקטע של שתיכן?

תקראו שוב ובנחת את התגובה שלי לאנונימית שפתחה. מוצאות שם כזו תוקפנות?

אשתדל למצות עכשיו את העניין כי ההתלהמות פה לא בכיוון שלי בכלל.

זכות האישה על גופה וזכותה של כל אחת להחליט מתי לספר.

בין אם זה בגלל חשש מהפלה, בין אם מאמינה שברכה שורה בדבר הסמוי מן העין, בין אם בגלל שהיא עדיין לא מעכלת מה שעובר עליה.

זכותה.

אבל יש שלב שבו מה לעשות, הסביבה לא מטומטמת.

לא רק סממנים חיצוניים מעידים על ההריון.

ההתנהגות, החולשה, מצבי הרוח,

ואך טבעי שמשפחה תעלה על זה.

וזה לא חייב להעליב.

זה מה שאני מנסה להסביר לה, ואתן לא קולטות.

כשקורה לאישה כזה דבר מצער היא יכולה לבחור לבכות עליו חודשים ולכעוס ולא לסלוח לכל המעורבים בעניין.

והיא יכולה לאחר שנתנה לעצמה לפרוק את הבכי, לעצור ולחשוב אולי באמת אפשר להרווח מזה וכבר להתרגש עם כולם.

נתנאל ואודיה,

גם אני קטנה, וגם לי בהריון הראשון פשוט לא האמינו. ההיריון היה אלגנטי וקטנטן.

אבל מה, הייתי מחוסלת, מרוגשת, תוהה, מבוחלת.... והמשפחה שלי קלטה ככה בסביבות שבוע 12.

החלטתי להתרגש מזה שכולם שמחים איתי.

והיה לי אח"כ הרבה יותר קל בלי האנרגיות של שמירת הסוד, וההצגה של מרגישה מעולה, והכל סבבה.

אז אשמח שתרגעו, ובמקום להתעצבן תנסו להבין.

כי אם אתן במטרה להתנגח, עזבו, זה לא מתאים לי.

לא באתי לכאן כדי להתנצח בשפה לא נעימה.

ערב טוב.

את כנראה לא הבנת את הסיפור.

היא (ובעלה) סיפרו בעצמם וביקשו שלא יספרו הלאה.

אף אחד לא הבין מעצמו.

להגיד לה: "קצת נסחפת" "צאי מהדיכאון" ו"זה לא מעליב" נראה לך הבעת הזדהות? או מעודד?

אשאל אותך באותו האופן.

להגיד: זה נורא, יש לך משפחה איומה, את צודקת שזה בלתי נסלח( רוח הדברים, אין לי זמן לפתוח ולצטט במדוייק) זה נקרא לעזור? לתמוך?

להכניס לה לראש שהיא נפלה בחייק משפחה רעה, אנוכית ואכזרית- זה מה שהיא צריכה עכשיו? זה מה שיעודד אותה וייתן לה כוח?

מותר לי לחלוק עלייך ולהביע את דעתי, שכשאישה כ"כ כועסת על המשפחה שלה, לא חכם ללבות את אש השינאה.

מחלוקת היא אש שחייבים לכבות, ולא לתת עוד חומר לבעירה.

לדעתי צריך לחבק, לאהוד, ועם כל זה להציע לה אפשרויות לראות את הדברים באור אחר כדי לאפשר מקום לסליחה.

תאמיני לי שהדודות שלה ממש לא סובלות מזה שהיא כועסת ובוכה. רק היא משלמת את המחיר על זה.

אני הבנתי שזהו פורום תמיכה ועידוד, והקדשתי מזמני כדי לעזור לה.

גם את את לא אוהבת את דרכי, מאוד לא הוגן מצידך לתקוף ולהמשיל משלים לעגניים חסרי בסיס.

(מקווה שאני לא מזלזלת בתחושות של אף אחת)

קודם כל- תודה עצומה לכל הנשים המתוקות שהשקיעו וכתבו ודאגו, זה ממש מחמם את הלב

לאחר כמה ימים כשכבר נרגעתי ויכולתי לחשוב בצורה אוביקטיבית (וכידוע, זה דבר לא פשוט בהיריון..)

הבנתי שבאמת חבל על האנרגיות שלי, זה כ"כ מתיש להיות כועסת ופגועה

מה שהכי עזר לי (ואני מקווה שיעזור גם לשאר הבנות כאן) זה עצה של חברה טובה שאמרה לי שכל מהלך נפשי שההורים עוברים עם עצמם משפיע ישירות על הילדים. ברגע שאפתח בעצמי יכולת למחול, ולהבין ולהכיל זה יעזור לילד שלי לעשות זאת בעצמו. אם זה משפיע על הילדים שבחוץ- אני מניחה שזה משפיע על הילדים שבפנים, אני מאוד רוצה רוצה להעניק לילד שלי את היכולת הזאת, זה יעשה לו את החיים הרבה יותר קלים

חוץ מזה- קיבלתי כ"כ הרבה איחולים של "בשעה טובה" מאנשים שאוהבים אותי, נכון שמלכתחילה לא בחרתי בזה אבל זה משמח, לא?

למדתי מכל הסיפור כמה צריך להתחשב ולשמור על פרטיות הזולת (ואשתדל לא לעשות את זה לאחרים, חלילה)

ובהיריון הבא בעז"ה, להיות יותר זהירה (וקיבלתי פה המון עצות איך לעשות את זה..)

תודה לכולן

רק שתדעי שיש היום נשים שמתעסקות עם זה

במכון פועה ובעוד ארגונים

זה הכי מובן הקושי שלך

ממליצה לך לחפש מישהי כזאת שתרגישי בנוח

לתחתונים

במיוחד שבמקרה שלי זה כל הזמן

באמת שבחצי שנה האחרונה אולי חודש וחצי במצטבר היינו מותרים

נשמע קשה כל כך!

אולי כדאי לך לעבור לגלולות?

אני עם יסמין, ומצרפת חפיסות וחודשים ברצף אני בלי מחזור. אם את גם ככה רוצה למנוע זה יכול להיות פתרון טוב

אני לא רוצה למנוע

ועוד OCD והרבה טבילות והרבה שאלות. ממש חיבוק ענק זה סיוט נוראי.

אני רואה שכתבת שאת לא מונעת, את בבירור רפואי כלשהו על מה הדימומים? אני לא מבינה בזה רק מעלה, מניחה שכבר חשבת על זה.

הלוואי שייגמר כבר במהרה, וכל המתח הזה ילך איתו.

כרגע אומרים לי שזה תגובה של הגוף אחרי התקן הורמונלי

אבל כברו כמה חודשים והדימומים התחילו עוד עם ההתקן

לק"י

מכירה אישית את מי שפרסמה, ומניחה שהיא חלק מהתוכנית (אשה מקסימה):

בעיקר מזדהה עם האובססיה בהכנה

לוקח לי שעות

אני רק אתן לך חיבוק חזק חזק חזק!!!!

מבינה עד כאב עד כמה זה קשה וכואב

הרגשתי את זה על בשרי יותר מדי...

אני בימים כאלו הייתי מפצה את עצמי באוכל שווה, קניות מפנקות, מזמינה סל מפנק בשיין (גם אם את רובו החזרתי)

היינו יוצאים למסעדה, לטיולים. מנסים להיות הכי ביחד בכיף שיש גם אם זה מרחוק.

הלוואי והייתי יכולה להסתכל לך בעיניים ולהגיד לך- עוד יבואו ימים טובים.

הם יבואו בעז"ה,

אבל כרגע, אני יודעת עד כמה החור שם עמוק ושחור

אתפלל עלייך שתזכי לטבול בקרוב בבריאות, שבמחה , בקדושה ובטהרה, ללא שום עוגמות נפש בדרך

ותזכו לשפע ברכה והצלחה.

זוכרת אותך

וזה ניסיון שבאמת אין לי מושג איך הצלחת לעבור

 מרגיש כאילו האמצעי מרחיק מהמטרה... (גם אם איננו יודעים את טעמי המצוות)

אני לא רב מן הסתם, אבל חייבת לציין כשקוראת אותך:

לא יודעת מה את כן היית שומרת בעבר (כשאת אומרת שאז שמרת פחות), אבל "ליבת האיסור" מצומצמת משמעותית ממה שנהוג היום, כמו שאת בטח יודעת, ואם זה מביא לכל כך הרבה כעס, ובלשונך "שנאה", ומרמור - הייתי משתפת את בעלי בעשיית חושבים שוב בעניין הזה, ושוקלת לחזור במקרה הייחודי שלכם לשמירת "ליבת האיסור" ולו לתקופה מוגדרת. ההתחזקות שלו לא אמורה לפגוע ככה בזוגיות שלכם.

בטח כשזה נוגע להלכות טהרת המשפחה

לבי על פותחת השרשור

היא מתארת מצב כואב מאוד!

והלוואי וימצא פתרון

אבל ממש להזהר עם עצות הלכתיות בתחום

בטח באופן פומבי

מי שרוצה יש לו לאן לפנות ועם מי להתייעץ

ובעיקר שולחת חיבוק

מאחלת שכנגד כל הצער תזכו לשפע ברכה 🙏🏻

אם אתם רוצים למנוע ותהיי במצב של עצות,

ייתכן ויש לי עצה בשבילך.

(ייתכן כי אי אפשר להבטיח אם זה יעבוד אצל כל אשה)

מבינה אותך מאוד!

באמת אין לי מה להוסיף חוץ מזה שזה סיוט ושאני מבינה אותך. באמת שנסתרות דרכי ה'

ובכללי מנצלת אחסון לגובה כמה שאפשר.

אם את שומרת בגדים גם שקטנים עליהם אז שקיות ואקום בתוך ארגזי מצעים או מדפים עליונים/מעל ארונות

חייבת אותה

ואני שואלת לגבי בגדים של יומיום לא אחסון

שכל המיטות יהיו עם ארגזי מצעים עמוקים זה המון אחסון..

אפילו שולחן סלון ראיתי שיש עם כמו ארגז כזה.

ואם אין ארגז מצעים אז אפשר לשים קופסאות שקופות גדולות מתחת למיטב של הילדים ולאחסן שם.

אם יש אפשרות לאחסן אצל ההורים בגדים שכבר קטנים/עגלות /ציוד שמשתמשים רק פעם ב...

אני אישית מעבירה הלאה בגדים שקטנים לנו אבל לשמור אצל ההורים זו אופציה טובה.

השידה נמוכה ולכן עדיף במקומה ארון גבוה עד התקרה.

את יכולה גם לתלות ארון מעל המכונת כביסה שיתן לך עוד אחסון.

אם יש מקום במסדרון אפשר לשים ארון צר כזה לעוד אחסון

אני מחפשת איל להוסיף ארון או מקום לבגדי היומיום שלי ושל בעלי

אחסון אני מאלתרת

אבל להתלבש נמאס לי מהצפיפות הנוראית הזאת במדפים

סליחה על השאלה...

אצלנו הבגדים של כולם מאוחסנים בשני ארונות של דלת אחת, ארון של שלוש דלתות, ארון תלייה אחד ברוחב של דלת וחצי וחמישה מגירונים. 11 נפשות... (האחסון מתחלק בין החדרים כמובן)

באופן כללי אני לא מאמינה בארונות גדולים בבית, כי בעיניי הם תופסים מקום...

אני שמתי בארון של הילדים מדף נתלה, שמאפשר לי לאחסן יותר דברים בארון.

ואני שמה בארון דברים בשתי שכבות, קדמי ואחורי.

לילדים שבני 4 ו 6, לכל אחד יש מדף אחד, הדברים הקטנים נמצאים במדפים הנתלים, וחוץ מזה יש מקום לתלייה לכל הילדים.

מהמקס סטוק מדפים כאלה של סידור נעליים, והנחתי את זה מעל השידה, והשתמשתי במדפים לשים בגדים במקום נעליים. מקווה שהבנת למה התכוונתי. עלה לי בזמנו בערך 100 שקל

שמה לך פה דוגמא למשהו דומה:

https://www.ace.co.il/5770029?utm_source=google&utm_medium=cpc&utm_content=731896064861_177204583129&utm_term=&matchtype=&gad_source=1&gad_campaignid=22192422213&gbraid=0AAAAAD9Br5B90G3fJUbCaNw4VGbSF3I30&gclid=Cj0KCQiAnJHMBhDAARIsABr7b854x8zSZ03mL1J1vasi-mqteNlfHCY9qHigZ4eOH9D1glMHstPokPQaAqDHEALw_wcB

איפה הארון נמצא כרגע? הוא לא בחדר שלך?

אם לא ישאיר מקום לעריסה ואת מתכוונת להישאר בדירה לטוח ארוך ובעז"ה עוד ילדים - לדעתי חבל להכניס ארון לחדר אם לא ישאיר מקום למרות שאת לא חייבת ארון עמוק או גדול מאוד.

אצלי ארון עומק 60 ונכנסים בו בגדים גם ב2 שורות אז אפשר פחות ועדיין יהיה לתועלת

זה מאוד תלוי גם מה גודל החדר. אצלי ארון על קיר כמעט שלם 3.2 מטר (הזמנתי 2 ארונות אותו דבר והצמדנו אותם) אם הייתי לוקחת ארון אחד 1.6 היה נשאר לא מעט מקום לעריסה אם הייתי צריכה

ויש גם ארונות במידות שונות שאולי יוכלו להתאים ואפשר אולי להכניס לחדר של הילדה. אצלי באחד מחדרי הילדים יש ארון 1.2 מטר וזה אחלה

אני בכל אופן כן בעד ארון נוסף. וגבוה ככל שניתן. אולי בחדר אחר אפילו? יש לכם? אני אוהבת שלכל דבר יש מקום מוגדר זה פחות בלאגן בעיניים וההפרדה ביניכם לבין הילדה זה יתרון

חדר ממד וחדר הורים

בממד יש את הארון בגדים

מדף אחד לילדה

2 לבעלי

3 לי

2 למצעים ומגבות

ותליה מפוצצת של בעלי ושלי

אני מחפשת להכניס ארון בחדר הורים אפילו שאני ממש לא רוצה

מהארון שלכם

אני אישית שמה מצעים בארגז מצעים של המיטה (שלנו) ואצל הילדים מתחת למיטה יש לי תיבות פלסטיק ענקיות על גלגלים שאני מאחסנת בהן מצעים בין היתר

מגבות - הייתי קונה ארונית שירות לשירותים. חבל על המקום וזה גם לא ככ פרקטי בעיניי שזה לא במקלחת. יש בעיצובים ממש יפים

הארון בממד תופס את כל הקיר? לא נשמע שהוא מאוד גדול. או שהחדר מאוד קטן..

אולי כדאי להחליף אותו לאחד גדול יותר שיהיה על כל הקיר

שלא מתחיל מהרצפה אלא מהאמצע ללמעלה

ואז הרצפה פנויה

או פינטרסט פתרונות אחסון עם ניצול חכם של החלל. אלו פתרונות של נגרות בהתאמה אישית

אבל אם זו הדירה שלכם ואתם מתכננים להישאר ב"ה לאורך זמן שווה להשקיע בזה כספית בעיני.

דוגמה לרעיון - לעשות ארון במסגרת מסביב למיטה כולל נישה מהצד שתשמש אותך כמו שידת לילה אם את צריכה.

מה גודל הארון שיש לכם? נשמע בית ממש ממש פיצי אם את אומרת שבהכנסת ארון לחדר שינה לא יישאר מקום לעריסה..

שימי לב שיש חובת פיקוח מרגע שיש במשפחתון 7 ילדים. גם שלך נחשב בספירה (אם הוא איתך במשפחתון).

דבר שני תעשי ביטוח. זה לא קשור לפיקוח, אפשר גם אם המשפחתון לא מפוקח.

במעט תינוקות בערך 3.

ביטוח למה הוא מיועד?

לק"י

שיכלול:

מספר ילדים שבטיפולך.

ימי עבודה ושעות.

ממתי עד מתי בשנה את עובדת.

האם כולל אוכל או לא.

מה עושים במקרה של עזיבה (יש מקומות שמבקשים תשלום על החודש שאחרי העזיבה).

מה עושים במקרה שאת חייבת להיעדר.

מה קורה במקרה של איחור מצד ההורים.

מה הנוהל לגבי תינוק חולה (לא לשלוח מראש עם חום/ דברים מדבקים, ואם חולה באמצע היום- שההורים יבואו לקחת).

המטפלת אצלינו מודיעה מראש בחוזה שהיא לוקחת 3 ימי חופש במהלך השנה, ומודיעה עליהם שבוע מראש.

בתחילת שנה לתת לוח עם ימי חופשה.

להוסיף סעיפים- במקרה ופורצת מלחמה (או לכי תדעי...עברנו כבר קורונה) הילדים לא מגיעים.
מה אז?
האם הכסף יוחזר להורים, או ישאר אצלך?
בזמנו המטפלת של בני הייתה הוגנת ומחצית מהכסף חזר להורים מחצית הלך אליה.

חוזה כזה מפורט זה הכי חשוב!!

ובאמת מקקובל 3 ימי חופש שאת יכולה לקחת לך, עם עדכון מראש.

לדעת מה עוד יהיה בדור הגאולה שלנו.

לק"י

בדיוק השבוע חתמתי על חוזה לשנה הבאה, אבל אנחנו איתה עוד מלפני הקורונה, ועברנו יחד גם קורונה וגם מלחמות😅

אולי באמת נשאל אותה.

ביטולים של 'כוח עליון' כמו מלחמה מי משלם עליהם?

אוכל- מי מביא? איך הילדים ישנים במה וכמה זמן.

האם יש הגבלה על מספר הילדים

מה עושים כשאת או ילדייך חולים ח"ו

איך משלמים? מתי?

בכללי מציעה לשאול את הai על נקודות שצריך לים לב אליהם. אולי הוא יכול להכין לך גם חוזה.

המטפלת שלנו הכניסה לחוזה, שהילד יצולם בתמונות וסרטונים. לא יודעת כמה זה נצרך.

אותן ללוז וזה היה תענוג..

בהתחלה היא כן זורמת עם הלוז שלהם ולאט לאט מזיזה אותם לכיוון הלוז של כולם..

נגיד התחילו להיות עייפות בשמונה וחצי אז משכה אותן עם משחקים עוד רבע שעה עד שבסוף התחברו לשנת בוקר של כולם בתשע.. או להפך, השכיבה אותם עוד לפני שהתחילו להיות ממש עייפים.. בהתחלה קצת שכבו עירניות במיטה ואז התרגלו לשעה הזו. 

את החוזה של המטפלת של הבת שלי

קנינו כזה לפני כמה שנים

אני בטוחה שזה לא מה שהיה

(אני מדברת על 4 שנים לפחות)

זה חמוד, יש דברים בטח לא רלוונטי לזוג "דוס" אז אפשר לסנן ..

באסה קצת שזה לשימוש חדפ

השפה לא כל כך נקיה, חלק מהקלפים כללו שאלות טריוויה על סצנות מיניות בסרטים, וחלק מהקלפים כללו משימות שפחות התאימו לנו.

אבל כן הייתי אומרת 70% מזה היה מוצלח, מה שבעייתי זה הסגנון וההגשה.

זה תלוי עד כמה מפריע לכם דברים כאלו.

יש להם ערכה שהיא לכאורה לדתיים, אבל בפועל הם אמרו שפשוט הוציאו את השאלות הכי בעייתיות (על צפייה בפורנו ויחסים עם אחרים). היו שאלות כמו "למי בינכם יש הכי הרבה סיכוי לחזור בתשובה?" שזה לא בעייתי בפני עצמו, אבל זה מראה שזה לא באמת מנוסח לדתיים.

הכל יחסים - משחק זוגי לתקשורת אינטימית - התחדשות

בא לי חוויה מתקנת, אבל מצד שני מפחיד ליפול בזה שוב. 

קוראים לזה "הכל יחסים" כתוב שזה כן מותאם לדתיים. מישהי נסתה אותה, ויודעת להגיד אם זה יותר מוצלח?

ועוזר לפתוח דברים על יחסי אישות

וזה בדרך משחקית ונחמדה..

יש גם קצת קלפי פעילות ומשימות

באמת מכל הבחינות. והוא נגיד שדגמנו הרבה משחקים זוגיים והוא לוקח מקום ראשון.

מדבר ספציפית על אינטימיות, מתאים בעיניי רק לזמן שמותרים.

מאוד משחקי, קצת תחרותי, עם שאלות פתוחות וישירות בשפה מאוד נקיה ונעימה.

שווה כל שקל 

עשינו את הדייט שובר שגרה

זוג דוס (בעלי אברך) אבל אם באים בראש פתוח לשיתוף ואינטימיות זה דייט מדהים

הסינון פוגע באווירה...

תוהה אם אולי הם פשוט שינו קצת את הקופסה...

בכל מקרה, מעניין ממש שככה חוֹויתם. תודה.

ומה שלא עבר הצידה

בלי סינונים מראש וכו'

אני מאמינה שכל דבר בא על חשבון משהו אחר.

אם האמא משקיעה בניקיון-זה בא על חשבון הזמן והסבלנות לילדים.

ובכללי למדתי בחיים לא להשוות את עצמי לאחרים. מחליטה מהם סדרי העדיפויות שלי ונוהגת על פיהם.

כמובן במקביל לחנך את הילדים לשמור על הסדר והניקיון (אבל שוב, בלי הגזמה)

כלים בכיור, כביסה לא מקופלת, בלאגן של משחקים

הכל בסדר, זה בית וחיים בו

או שרק בשכל אבל בפועל הבלאגן מעצבן?

אני קוראת אותך ומסכימה אבל בפועל מתחרפנת

ברור שיותר נעים כשהבית מסודר, אבל לא מספיק בשביל להקים אותי מהספה😅

בשעות הערב או הבוקר משתדלת שהבית יראה סביר- הדחת כלים, פינוי השיש, לפני שהולכים לישון לאסוף משחקים וספרים...

אבל הבית שלי ממש לא נראה מבריק ונוצץ, הזמן היחיד שהוא נראה מבריק זה בערב שבת, בשאר הזמן הוא נראה כמו בית שיש בו משפחה עם ילדים במגוון גילאים והאמא עסוקה בהרבה משימות בבית ובחוץ והן לא רק לתקתק את הבית.

אני ממש לגמרי בסדר עם זה, אבל באופי שלי אני לא מסודרת במיוחד ומעדיפה לבלות את שעות אחר הצהריים בקריאת סיפור, יצירה או משחק ולא בלסדר או לנקות

לא להשוות אף פעם זה סתם מפחית מהערך!

יתכן שהילדים הרבה מול המסך ופחות ממש במשחקים

ילדים מאד רגועים וממושמעים לסדר וניקיון ועוד...

זה בדם שלהן, אין אפשרות לקום מהשולחן בלי לפנות ולשטוף את הכלים..

גם אצל חמותי זה ככה, אין מציאות של כלים בכיור.

לא לכולם זה קשה להחזיק ככה את הבית, זה בא להם באופן טבעי, הילדים רגילים לבית מאורגן, לאכול מסודר וליד השולחן וזה גם גלגל שמזין את עצמו.

ומתרגלים שמפנים ומטאטאים את הרצפה - זה בהחלט יכול לקרות

בעיניי זה שינוי הרגלים

לא שאני שם לגמרי, כן? בתקופה האחרונה בכלל לא לצערי, אבל זה אפשרי.

לגבי האיך - כשהילדים סיימו לאכול צהריים,מה את עושה? לאיזה משו אחר את מתפנה?

ואז רגע אחד לנסות לנשום בכל זאת אני אחרי יום עבודה ונסיעות וגם אני בן אדם אס אם יהיה לי רגע אחד של ידיים פנויות וילדים לא בוכים או רבים אני כנראה אברח לחדר לנשום רגע של שקט.

או שאהיה עם הילדים בספה

זה לא שאף פעם לא אסדר ..פשוט אתזמן את זה למתי שנח לי ולא ככלל שחייב לקרות בזמן ספציפי

ולכן גם אצלי סביר שתמצאי בלכן  קבוע

בערב מסדרת כמה שיכולה ואס נופלת לספה..יחד עם התינוק על הידיים 

הרי לך התשובה איך את כך ואחרות אחרת

קצב החיים שלך שונה

אולי האמהות האחרות עובדות פחות? אולי הילדים יותר מווסתים? אולי הן לא רעבות ומניקות אחרי שהילדים אכלו? אולי השקט שלהן זה לסדר?

אגב, גמני אוהבת לסדר בערב. מתוך הרגל כי אני עובדת ומעדיפה שהילדים יישנו מוקדם ויהיה לי יותר שקט לסדר כי קשה לי לעצור את עצמי לכל התייחסות שלהם ולהמשיך אז רוב אחהצ פה סביר אבל לא מתוקתק. אני מחכה שיגדלו ובינתיים עובדת קשה על דילול חפצים בימים האחרונים כדי שיהיה פחות בלאגן

אפשר כך ואפשר אולי אחרת. כל אחת והקצב שלה ♥️

כמעט תמיד הבית מסודר ונקי (לא הכל אבל המראה הכללי)

אבל אין לנו ילדים קטנים

וגם כשהיה קטן

היה אחד

לא כמה

אנחנו פנויים לסדר ולנקות באופן שוטף 

ביום רגיל

וביום שסידרתי....

גם אחרי שאני מסדרת הבית לא מתוקתק

ובוודאי אם לא סידרנו....

אצלי גם בדיוק כמוך

רק סוף יום ( או יום למחרת)  עושה סדר

לא מסוגלת להיות סביב זה כל היום

תמיד הכניסה לבית תיהיה נקייה ומזמינה.

שריטה מבית אמא…

זמן הבלגן הוא בדרך כלל בארוחת ערב עד אחרי ההשכבות (כשעה)

שאז אני מיד אחרי האוכל מארגנת את הילדים לשינה והאזור של האוכל נשאר מלוכלך עד שאתפנה לנקות.

כך שאם מישהו יכנס אלי אחר הצהריים בהחלט יראה בית נקי. 

תמיד יש חפצים בכל מקום: תיקים של הילדים, סוודרים, יצירות שהביאו מהגן.

הכביסה תמיד איפשהו בדרך לארון: בסלסילה, במכונה, מחכה לתליה, מחכה לקיפול.

תמיד יש כלים בכיור ואם שטפנו איך שסיימנו גילינו שיש צלחת על השולחן שלא נשטפה או שיש כוס קפה מלוכלכת.

ואנחנו כל הזמן כל הזמן מנקים ומסדרים מנקים ומסדרים.

אבל הכל בנחת ובכייף וברוגע.

לא דחוף לי בית מצוחצח, כן דחוף לי בית רגוע ושלו (ומסודר בגבולות ההגיון כי זה עושה לי רוגע בראש).

בואי אלינו, יש בלאגן בשפע

עד שהילדים הולכים לישון בטח.. אבל גם אחרי לא מתוקתק

והיו גם תקופות שהיה ממש מבולגן באופן קבוע...

בכל מקרה לדעתי הכי חשוב זה להשתדל לא להשוות לאחרים, לחשוב מה משמעותי בשבילך ועל זה להתאמץ ולהשקיע.. 

ופשוט חונכנו לזה. אוכלים וישר לכיור, מסיימים ארוחה שוטפים כלים. אמא ששוטפת את הבית כל יום וכו..

ולדעתי זה גם הרבה תחזוק בשגרה ופחות הגעה למקרי קצה.

להגיד שזה הדבר המושלם, 🤷‍♀️

בסוף היה כיף לחיות בבית מבריק ושכיף להיכנס אליו, אבל זה בא על חשבון דברים אחרים (שנים לא היה גואש או פלסטלינה בבית, רק בחצר בהשגחת אבא😅)..

וכיום גם אני לא מסוגלת שהבית שלי לא נקי, גם אם זה אומר לנקות תנור עם מסיר שומנים בהריון וכן הלאה.. (למה? סתם כי לטעמי הוא לא מספיק נקי 😒).

שורה תחתונה לכל דבר יש פלוסים ומינוסים ובעיניי הכי חשוב לילדים זה לגדול בבית בריא ושמח😄 

ב. אפשר להשיג כמעט כל דבר אם מוכנים לשלם תמורתו. תחשבי אם המחיר שווה לך.

ג. תמיד כדאי לבדוק לאן את רוצה להגיע ומה יכול לעבוד בשבילך בדרך לשם.

ב- כשיודעת שצריכים להגיע אליי, משתדלת לסדר קצת.. אולי מה שאת רואה זו לא המציאות הקבועה😉

יש בתים כאלה

נדירים עד מאוד

זה יכול לתת כיוון

אנחנו עכשיו בבירור גם של הנושא.. ממה שהבנתי לבדוק זה לא מזיק

יצאו קצת דברים, עוד כמה דברים ברמה נמוכה.

ברור שלא מזיק לבדוק, אבל זה זמן והתעסקות.

לרוב בתפקודים האלו.

זה גורם לקשיים לימודיים ועלול גם לפגוע בקשרים חברתיים. מביא לקושי בניהול משימות, ארגון הזמן והמקום, איבוד חפצים ועוד.

ממליצה מאד לבדוק את הנושא כבר עכשיו.

כיום ישנן מרפאות בעיסוק מומחיות בשיטת קוג פאן שעובדת בדיוק על התחום הזה של תפקודים ניהוליים.

בהצלחה רבה.

כי ממה שאני רואה, זה קושי יותר ספציפי

ואם באמת זה נובע ממקור אחר, הטיפול הוא אותו טיפול?

מסלולים אין לי כוח ללכת הרבה, זה עושה לי ממש רע אח"כ

סדנא זוגית (חימר נגרות זכוכית או בסגנון)

צימר עם בריכה ואז זה ממלא הרבה זמן וכיף ביחד..

כן יכול להיות רלוונטי, כאלה עם חניה קרובה. אפשר גם שמורות טבע שאפשר לעשות בהם הליכות קלילות ומוצלות.

אני עשיתי עם בעלי בשבוע 39 את נחל הקיבוצים ( ללכת הרבה לא הייתי מסוגלת אבל לשחות כן... 🙃 ) חוץ מזה אפשר להביא איתכם גם משחקי קופסא או משחקים זוגיים וללכת לסיור במקום סגור