זה היה בלילה סגרירי במיוחד, שמעתי קולות משונים מהחדרים בקומה למעלה.

אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, ליפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת.

הקולות התגברו והתחלתי לחשוש מעט, הלכתי לכיון המדרגות והקולות נעשו ברורים יותר.

אלה היו צרחות, צרחות של אישה.

התחלתי לעלות במדרגות והן חרקו.

כשהגעתי למעלה לא תאמינו מה ראיתי....

זאת הייתה מרפאת שיניים.

הצרחות היו של הילד המטופל שלא בטוח יחזור ושל האישה שהכסף שלה הלך לעולמו.

נכנסתי למרפאה, ריח טוב עלה משם.

הרופאי שניים נראו שמחים במיוחד..

והמטופלים לא במיוחד.

כואבות להם השניים וגם הכיס כואב.

אבל עדין לא הבנתי למה ההורים של משפחת פורד אמרו לי שלא הצליח לרדת.

לפתע.....

בס"ד

שמעתי רעש מאחוריי. ראיתי שמישהו עולה במדרגות. לא רציתי לראות מיזה. חששתי שזה אחד מההורים או הילדים . אם זה ההורים מי יודע מה הם יעשו לי. אם זה אחד מהילדים- הם בטח יספרו להורים, ומי יודע מה יעשו לי. מה שנותר לי לעשות זה לברוח לקצה השני של המרפאה.

אני רצה ורצה ורצה ומרגע לרגע הדרך נראית יותר ויותר ארוכה ואני כבר לא יכולה יותר לרוץ, אבל אני בכל זאת ממשיכה. ראיתי את זה פעם בסרט. שהאיש הופך להיות יותר קטן עם כל צעד והעולם הופך להיות יותר גדול. אבל זה לא מה שקרה לי. עובדה-העולם נשאר אותו גודל- והדרך באמת יותר ארוכה. בשלב מסויים אני מגיעה לאיזה חוף. ואני שומעת איזה קול מאחוריי צועק:".....

...הקול הזה צעק משהו לא ברור. אולי קרא בשמי? ניסיתי להיעצר ולהקשיב, אבל לא יכלתי. רעש הגלים (או מה שהיה נדמה לי כמו גלים) הכה באוזניי, והרוח סחפה אותי הלאה, הלאה. הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לרוץ - - עוד רגע אחד ואצנח ארצה. 

כשעלתה המחשבה הזו בראשי, משו היה לי מוזר נורא בכל העניין. מה אני עושה כאן? איך בכלל הגעתי לחוף?!

אבל המחשבה המבהילה יותר הייתה הארת הזיכרון הפתאומית: ילדי משפחת פורד. אני בתפקיד! איך נטשתי את המערכה?

ניסיתי להקשיב לקולות, להסדיר את הנשימה. להתגבר על החושים שטלטלו אותי בפתאומיות שכזו.

ואז, כמו מתוך ערפל ההולך ומיטשטש, התחדדו הקולות. ושוב לא היו אלו קולות הגלים. 

רעש חזק וצפוף דפק בראשי. הקולות הגיעו מצד שמאל שלי.

הכרחתי את עצמי לפקוח את עיניי לרווחה. 

קריאת תדהמה בלתי נשלטת פרצה מגרוני - - 

מולי עמד אב משפחת פורד!!!

הוא נעצר, והביט בי בכעס ובתדהמה במבט הזה ששמור למקרים שבהם נוחת חיזר.

"מה את לכול הגשמים.. את אמורה לשמור..."

לא היה לי מילים.

גם לו בקושי היו מילים.

לא הבנתי מה הוא עושה כאן.

משהו כאן לא הריח ריחות קטורת.

הוא התקרב עלי, כול צעד קטן שלו גרם ללב שלי לדפוק במהירות 1000 פעימות לדקה.

הוא נעצר, ולאט לאט התחיל לפתוח את פיו, ולשאוג.....

ולשאוג בקול גדול: "מה-את-עושה-כאן-לכל-הרוחות-והשדים?!"

בחיי שהלב שלי נעצר לרגע, ואחרי קצב של 1000 פעימות בדקה זו הייתה חוויה לא נעימה ומעדתי לאחור. הוא אחז בזרועי בחזקה וייצב אותי אל מול פניו, אף כמעט נוגע באף.

"תעני לי, לכל הרוחות והשדים! מה את עושה כאן אחרי שאמרתי לך לא לעלות ולשמור על הילדים?"

"אין שדים ורוחות בעולם," עניתי בטיפשות.

עיניו נפערו ואחיזתו בזרועי נתרופפה. ניצלתי את ההזדמנות ופרצתי בריצה מבוהלת במדרגות. לא הספקתי להתרחק, וכבר שמעתי את קולו הרועם קורא: "תסגרו את כל השערים! היא גילתה, היא בורחת!"

לקח לי רגע לקלוט. שערים?... אם ככה, אני לכודה.

בס"ד

הסתובבתי לאחור והתחלתי לעלות בחזרה במדרגות. הגעתי למעלה וראיתי את השער הראשון -שהופיע פתעום באמצע שום מקום- נסגר בקול חריקה ובעקבותיו כל שאר השערים. התחלתי לרוץ לכיוונם כשקול נעליי מתחכך בכביש האספלט הוא היחיד שנשמע ברקע. לפתע נפלתי, הרגשתי משיכה חזקה ביד, וכשהצלחתי להתאזן, ראיתי מולי את האדם האחרון שציפיתי לראות.

הילדה הסתכלה עליי בעיניה הכחולות, ואני החזרתי אליה מבט מהופנט. לא הצלחתי להוציא הגה.

"מולי?!" שאלתי בפליאה כששב אליי הדיבור,"מה את עושה פה?" והילדונת שפכה את הכל. "הכל התחיל לפני כמה שבועות. התחלתי לשים לב שאבא שלי הוא לא כמו שהיה פעם. חששתי שהוא חולה או שיש בעיה בעבודה, ולכן שאלתי אותו אם הכל בסדר. הוא לא ענה. רק הצביע על הדלת כאומר שעליי לצאת. הוא מעולם לא אמר לי לצאת מחדר העבודה שלו. זה היה גם החדר שבו אני מתאמנת בציור ביחד איתו. חשבתי שהוא צוחק ולכן חייכתי, לקחתי מכחול וציירתי. מה שיצא לי בציור היה בדיוק מה שחשבתי שאבא הפך להיות -

לא האמנתי שאי פעם זה יכול לקראות...

האבא הנדיב שהיה מקריא לי סיפורים ליפני השינה ונותן לי נשיקה וכל דבר שרק הייתי צריכה הוא פשוט היה רואה את זה עליי, כל דבר אפילו אני לא יכולה אפילו להסביר, פשוט האבא שכל אחד היה רוצה..

אבל איך אומרים בחיים לא הכל מושלם!

מפלצת, מפלצת, זה מה שהיה בציור אני אפילו לא כל כך ראיתי מה שציריתי רק בסוף כיון שכשאני מציירת אני אוהבת לתת למכחול לצייר ואני רק הכלי והוא מעביר דרכו את "המסר" שלו.

לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו.

בקיצור הבנתי שמשהו לא בסדר איתו....

לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.

היא אחזה בי בחוזקה.

זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.

אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.

והמטופלים לא באמת מטופלים.

היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.

תשים לב למה שאני כתבתי ואז תקרא את של עטרת ואז תשנה לפי איך שזהקשור.

כולם! אם אתם ממשיכים תשימו לב! תראו גם מה כמה קודם כתבו כדי שיהיה לכם רקע למה שאתם כותבים!

א. מדובר בהתחלה במרפאה וכולם שככו את זה

ב. היא לא הספיקה להוציא הגה מהפה ולענות לילדה

בס"ד

שכתבת זה ההמשך של דבריה...

אולי תשנה קצת כדי שיהיה יותר מובן...

הילדה לא הספיק לגמור ואני..

לא הספקתי להוציא הגה מהפה ויד חזקה תפסה אותי.

היא אחזה בי בחוזקה.

זאת הייתה ידו של ראש המרפאה.

אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.

והמטופלים לא באמת מטופלים.

היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי ל------------.

נראלי יהיה כדי לעשות את ההתחלה ככה: (מה שבסוגריים זה או  ההערות שלי או מה שאני חושבת שלא צריך ומה שבאדום זה הוספה... וסליחה....)

הילדה(שממש במקרה קוראים לה מולי......!!!!!!!!) לא הספיקה לגמור,(ואני.. לא הספקתי להוציא הגה מהפה) ויד חזקה תפסה אותי.

לא לזמן לא לרקע לא לסיפור ולא לסוג הסיפור.

הם מתאימות לסיפור בידור.

צריך להוציא את הסוגריים.

הסוגרים השניות בסדר אבל לא הבנתי למה צריך אותם.

בס"ד

השני הוא כדי שלא תשכח איך קוראים לילדה...

ומה שכתוב בשלישי זה מה שאתה כתבת ואני חושבת שאפשר להוריד אותו

מדובר בהתחלה שזוג ההורים דיברו ואת כאן אומרת שהאמא נעלמה.

זה הגיוני?

להמשיך אלא אם כן היא תתקן אל תמשיך אף אחד לא ביקש טובות אם אתה יכול להמשיך מאיך שזה עכשיו תמשיך אבל אם לא אז חלאס אל תיצמד לקטנות!!!!!!!!

ואיך אמא נעלמה?

אין לכם תשובה?

אם את כזאת "חכמה" אז מה ההיגיון בזה?

ואני כן המשכתי ונצמדו לקטנות! ומה שאני מדבר עליו זה פרט חשוב ולא קטן.

הוא יכול להשתנות ב2 דרכים:

א. התחלת הסיפור תשתנה

ב. היא תשנה

ומה אם ההמשך שלי? מישהו ממשיך את זה?

אני חושב שכשאת רשמת את זה את לא קראת באמת את כול ההמשכים.

לא להאמין איך יש לך את האומץ הזה!!!!

מה אמרתי?!?!

ת'עזוב ץ'ילדה היא המשיכה את הסיפור ועכשיו האמא לא משתתפת היא עוד מעט ת'חזור..אוקיי היא בחרה להמשיך ככה אז תעזוב אותה כברררר

בהתחלה  רשמת "אני הייתי הביביסיטר של משפחת פורד, לפני שהם יצאו הם הזהירו אותי שלא לעלות למעלה ואם אני אעלה למעלה לא בטוח שאצליח לרדת."

והיא רשמה:

"לא ידעתי מה לעשות, הרגשתי אווירה קרה ממלאת את החדר, הלכתי לכיון הדלת ופתאום הוא קם והלך לכיווני שאלתי אותו איפה אמא והוא לא ענה לי, שאלתי עוד פעם והתחלתי להילחץ, הרגשתי שזה לא הוא שם שהוא השתגע או משהו."

ומי האלה שיצאו והזהירו?

אבא ואבא?

לא!

זה אבא ואמא

ככה זה בסיפור מתקנים, משפצים, שיצא אחלה!

אני אומר את זה לטובת הסיפור

ואני מבקש שתשנו או את ההתחלה ותרשמי "לפני שאבא יצא"

או שהיא תשנה תמחוק את הקטע של "שאלתי אותו איפה אמא"

חבל לריב סתם..

וה מה שאנחנו רוצים לגלות רק האבא משתתף בחלק הזה ואנחנו לא יודעים איפה האמא..

במשך הסיפור (מי שימשיך אותו) צריך לשים ♥ ולהוסיף את האמא..רוצה, אין לי בעיה להמשיך ת'סיפור ולהוסיף ת'אמא אבל אני רוצה לתת לעוד לכתוב את ההמשך...

מי בקש בהתחלה שהיא תהיה ביביסטר?

ו..

את יכולה להמשיך.

אני ימשיך את ההמשך הבא.

פשט קצת קשה לי להמשיך את הקטע האחרון.

אז הבנתי שזאת לא באמת מרפאה.

והמטופלים לא באמת מטופלים.

היד משכה אותי לאחור והכניסה אותי לבית אחד.

בית קטן, בית מוזר, בית אפור.

בית שהיה בו הרבה מן הדימיון לבית של גרגמל.

ובבית, אני מנסה לפקוח את העיניים, והן מסרבות.

הן כאילו נעצמות מאליהן, ואני מרגישה סחרחורת ורעד בכל גופי.

פתאום אני קולטת ש-- נפלתי.

נפלתי?! לא נפלתי?! נפלתי! לא?! נפלתי!

התחלתי להקיא. להקיא את הגוף, להקיא את הנשמה.

להקיא את----------

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t543298#6085608

http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t543298#6085608

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק