לפני איזה כמה שנים, הייתי אכפתי. היה אכפת לי מכל דבר שקורה בעולם. הייתי מזדעזע מצרות הציבור.. הייתי מרגיש חלק! הייתי רוצה ליסוע לכל הפגנה שהייתה בארץ ולא כ"כ משנה על מה..(העיקר שזה בדעות שלי..) היה אכפת לי מימה שקורה כאן. בבית, בעיר ובכלל בעולם.. היתי מחלק אוכל לנזקקים.. הייתי עוזר לכל אחד מתי שהוא צריך.. הייתי נחמד לכל אחד. ולא משנה בן כמה הוא.. מתייחס לכולם.
ועכשיו?
אני אחרי הדרכה שהשקעתי בה את החיים שלי.. ובזמן שהייתי מדריך הכול הסתובב אצלי סביב הסניף..הייתי אכפתי ברמות להכול.. ואז הגיע הזמן לעזוב.. ועזבתי ויצאתי בהרגשה שהשפעתי. אבל מהרגע שעזבתי. חניכים שלי כבר לא שלי. היחסים בינינו כבר לא כמו פעם. ירד לי כל האכפתיות הגדולה שהייתה לי. ירד לי כל הרבאק על כל דבר שקורה.. ירד לי כל האידיאלים. ונשארתי אני והבגרויות שלי עם חברים שלי... הכול שלי. אין לי שום משו מעבר. ואני קצת מבואס מזה.. כי יאללה חיים פעם אחת. צריך לעזור לכולם. אחרי שאנחנו עוזבים את העולם. מה ישאר? התעודת בגרות? או החסד שעזרת להוא, או הקשבת לזה .?
אם למישו יש הצעות מה לעשות אני אשמח..!
).
