לפני כמה שנים הייתי במקום של ייאוש.

התחתנתי צעירה ותמימה  עם אדם שפגע בי ורמס אותי יום־יום, מהרגע שנכנסנו לנישואים.

אחרי שנים של פחד והשפלה, הגיע רגע אחד מכריע – תקרית שבה הוא הרים עליי יד.

באותו יום קיבלתי החלטה: אני הולכת, ולא חוזרת.

ועשיתי את זה.

עזבתי עם הילדים שלי ויצאתי לדרך חדשה.

המשפחה תמכה בי, החברות והחברים עטפו אותי, וכולם היו גאים בי – אפילו בני משפחה שלו.

והכי חשוב: אני גאה בעצמי.

עברתי מהחושך אל האור.

הצלתי את עצמי – בזמן.

והצלתי את הילדים שלי.

היום אני במקום אחר לגמרי.

יש לי עסק פרטי, יש לי רישיון, ובעזרת השם יהיה לי גם בית משלי.

ועדיין, כמו לכל מי שעבר טראומה, יש תקופות של נפילות באנרגיה.

אולי זיכרונות, אולי פצעים שהודחקו.

לא מזמן, כשמצאתי את עצמי שוב במצב ירוד, עלו בי תמונות מהעבר:

איך אחרי מכות או יריקות לפנים הוא היה יוצא מהבית,

ואני נשארת לבד בחדר, בוכה,

עם הילדים הקטנים סביבי.

בלי למי לספר, בלי כתף להישען עליה.

ואז נזכרתי איך הייתי מגיעה לכאן, כותבת שרשור,

ואנשים זרים – טובים – היו מגיבים, מחזקים, מרימים אותי מהרצפה.

כי אז באמת לא היה לי עם מי לשתף.

כשקיבלתי את ההחלטה להתגרש, אנשים לא האמינו שאעשה את זה.

זה היה צעד אמיץ, כמעט בלתי נתפס.

והיום אני רוצה לומר תודה.

עברו כמה שנים, אבל תודה על האנושיות, על הטוב, על היד המושטת.

רק לומר: בסוף יש סוף טוב, גם אם הדרך קשה וכואבת.

יש אור גדול בדרך.

תהיי חזקה.

תאמיני בעצמך 

בעלי ואני ב"ה בזוגיות מהממת ואוהבת באמת.

היום קרה משהו שמפריע לי ואני מתלבטת אם אני מגזימה או שזה באמת מציק. בעלי סטודנט והלך ללמוד למבחן שלו עם מישהי מהלימודים, כדי שתשלים לו חומר שהפסיד במהלך החודשים האחרונים במילואים. זה עורר בי פתאום רגשות של קנאות מה הוא יישב עם בחורה לבד והיא תסביר לו? מה ואם הם יצחקו פתאום וכו... אני קנאית בהגזמה או שמה?

חחחח תודה

מה אפשר לעשות כשהאחריות ההורית של ההורה השני לוקה בחסר?

אסביר,

הוא איש טוב ואבא טוב.

לא משנה המצב בינינו, הוא לא רלוונטי.

מתייחסת רק להתנהגות שלו כהורה.

כשהילדים בבית איתו, יש כאוס.

הוא לא מחזיק. לא מקפיד על דברים שצריכים להיות בשגרה.

הכל מרגיש כמו אווירת עלא באב עלא.

חוזרת למגבות על הספה, בגדים מלוכלכים על הרצפה שני ס"מ מהסל, וילדים חצופים ומשתוללים שצריך פלוגה כדי להרגיע אותם.  

כשהילדים איתי, יש רוגע והרמוניה.

מקפידה איתם על חוקים, סדר, זמנים.

הכל ברוגע ושלווה. אין חיכוכים. כל אחד תופס את הפינה שלו ויש אווירה של קסם בבית.

עד שהוא נכנס הביתה.

הילדים פשוט מריחים את הפשרנות שלו לדעתי.

על הכל הוא מוותר.

מעניש, ומוותר. מאיים. לא מקיים שיח.

עכשיו, כמובן שאני לא מושלמת. אבל מפה ועד הורה שהילדים איתו בכאוס מוחלט יש פער רציני.

פרקטית, להיות הורה 24/7 מבחינתי לא אופציונלי.

אני גם ככה איתם המון שעות לבד. באהבה ושמחה.

ויש לי כמובן דברים שאני מחויבת אליהם מול עצמי.

מעבר לעובדה שאם אתמסר ככה, בוודאות אשחק עד היסוד.

ניסיתי לומר לו, לרמוז, לבקש על דברים ספציפיים.

עדיין הכל נותר על כנו.

מה כן אפשר לעשות? 

אשתי לא אוהבת לבשל אבל טובה בזה, אמא שלה לעומת זאת שורפת סלט. בקיצור זה לא הצד החזק שלהן. אשתי כל הזמן אומרת שיש ביצה במקרר ואפשר להכין חביתה, ויש ירקות אפשר לחתוך סלט, ולכן לא מבשלת. ואני אומר לה שאני רעב והלוואי והייתי יודע לבשל אוכל, אוכל אמיתי. בישולים. סירים. הבנתם..

בקיצור, חזרנו שבת מההורים שלה, עם מה שמתיימר להיקרא "אוכל", וכל השבוע אני רעב! אומר לה אולי תוכלי להכין משהו, את טובה בזה. היא אומרת לי שיש אוכל מההורים שלה, או שאני אכין חביתה, מצידה לא חסר אוכל.

אז עשיתי מעשה - הלכתי לקנות אוכל מוכן, פיצה שווה, המבורגר טוב, סושי מפנק..

חזרתי ואמרתי לה  - זה שלי! אני רעב!

ואז היא נפגעה ממני ממש. אמרה לי שהיא גם עובדת קשה, וגם רעבה, וזה לא בסדר שאני לא חולק איתה. אז אמרתי לה שהיא טוענת שיש מלא אוכל בבית, אז מה פתאום היא מתנפלת על מה שקניתי? לא בקטע של קמצנות , אלא בקטע של אם את בסתר ליבך גם רעבה וגם יודעת שאין באמת מה לאכול ושסלט לא באמת משביע, אז מה את מחכה שאני אקנה אוכל מבחוץ ואז אוכלת לי אותו??

בקיצור - מה דעתכם? האם אני באמת לא בסדר במצב הזה?