ב"ה

רצה, רצה, רצה. אני בורחת.

והוא מאחוריי. כבר הרבה זמן שהוא רץ לצידי. לפעמים הוא רץ מאחוריי, לפעמים כשאני מאטה

את הקצב הוא מצליח להגיע אליי. אבל כך או כך, הוא – רץ, לידי.

ברגעים כמו אלו, אני לא צריכה אפילו להסב את ראשי כדי לדעת שהוא מאחוריי, צמוד אליי

כמעט. את צעדיו השקטים שאני לא מפספסת לעולם, אני שומעת ממש קרוב. נעליו מעלות אבק

מהשביל היגע, אותו שביל מעגלי שאני רצה בו כבר ימים ולילות.

ברגעים כמו אלו, קשה לי כל כך להמשיך לרוץ. להמשיך לברוח ממנו. הנשימה קשה עליי, והקצב

הקבוע של הריצה מעייף אותי. רגליי היחפות מלוכלכות מעפר ובגדיי מאובקים. עיניי מעורפלות,

החיוך הגדול שלי מסתיר לי את הכל.

אנשים עוברים, רואים אותנו ביחד רצים. מנידים בראשם לעברי, לאות שלום. אותו-  אותו לא 

מזכים במבט, על אף שאותו מכירים כולם. בלתי אפשרי לראותו. כשהוא עם מישהי, הוא איתה- 

עד הסוף. הוא איתה, והוא רק שלה.

כן, אני יודעת. הרבה חברות היו לו, לפניי. הרבה הרבה. ואני מרחמת על כל אחת ואחת מהן;

שכמוני- סבלה וודאי מכל רגע של ריצה. מכל דקה של בריחה. מכל שנייה של נשימה מאומצת 

ושל קצב קבוע.

המחשבות מכאיבות לי. זהו, אני לא מסוגלת יותר. אחרי ימים של בריחה ממנו אני מותשת. 

בידיים מורמות אני צונחת אל החול, עם הפנים לאדמה. בפי טעם העפר. אך למרות התבוסה- 

סוף סוף אני יכולה לאזור כח.

לאזור כח, כדי להמשיך לברוח.

בקושי שניית מנוחה עברה עליי לפני שהוא הגיע, צונח על גופי המותש בכל כובד משקלו. הוא

מאושר. גם בלי לראות, הצלחתי להרגיש את החיוך שבטח נמצא בשפתיו. סוף סוף הוא השיג 

אותי. כבר ימים ארוכים שהוא מנסה.

אני עוצמת את עיניי. ככל שאני שונאת אותו, בבואו יש מעט מנוחה למסכות שאני מחליפה בקצב

קבוע. אז אני מתמכרת לשקט, ומתמכרת לדמעות. אני שוב, שוב מתמכרת אליו.

הוא מרגיש את הייאוש שחודר בי אט אט. שנים שאני עומדת מולו באומץ, אבל גם לי יש רגעים 

של זיכרון. רגעים שאותם הוא כל כך אוהב. כשאני נמצאת עמוק בזיכרונותיי, קל לו לשבור אותי.

דמעותיי נבלעות בעפר. אנשים כבר לא עוברים. הוא יודע למה; הוא כבר הספיק להכיר אותי. 

תמיד לפני שכלים כוחותיי אני פונה לשביל צדדי. אם כבר אנחנו ביחד, לפחות שזה יהיה רק 

אנחנו. לבדנו.

אני לוקחת נשימה עמוקה. בולעת את דמעותיי. אני אוזרת עוד כמה רגעי כח. הוא מרגיש בזאת

ומאמץ את אחיזתו. אבל אני יותר חזקה ממנו, בינתיים. אז אני אוספת את שברירי ליבי והודפת

אותו מעליי. הפעם הוא זה שמתגלגל על העפר. אני מביטה בו, ואיפה שהוא בנקודה רחוקה 

בעיניי הוא בטח רואה טיפת געגוע. אני שולחת בו בעיטה הגונה וממשיכה לרוץ. שוב.

הוא קם, אדיש. מנער את מכנסיו, מחייך, ומתחיל לרוץ אחריי.

הרי שנים שזה כך, שנים שאנחנו רצים.

שנים שאנחנו רצים ביחד-

אני, והכאב.

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

בחושך ליל ובאור יומם,

בסופה, בסערה, בדומיה.

בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,

בשמש קיץ וברוחות חורף,

בפריחה, בקריסה, בשריפה.

בענן מצויר ובגשם ניתך,

בחיות מטפסות, באדם.

גם קצת משתנה אבל גם נשאר.

בעתיד,

בהווה,

בעבר -

הר.