איך הן יכלו עם כל כך הרבה משרתים ועבדים בתוך הבית??
ב"ה עשירה אני לא,
את הבית אני מסדרת, אל דאגה,
ויום ללא מטבח הוא יום ריק.
אבל פתאום אני מוצאת את עצמי מוקפת בעובדים.
יש לנו חדר עבודה בבית, שכל היום נמצאים בו עובדים.
בעיקרון הכניסה אליו מלמטה, אבל תמיד הוא היה חלק מהבית.
מריצים צחוקים עם כולם, ההורים לי נמצאים שם יותר מהסלון אז כל שאלה שצריך לשאול אותם מגיעים לשם, יש שם מחשב..
קיצור ממש חלק בלתי נפרד מההוואי של הבית.
זה די נחמד, תמיד מעניין פה.
אבל גם קצת נמאס..
אף פעם לא היה לי מוזר שהבית שלי פתוח לרווחה ונכנסים ויוצאים אנשים שאני לא מכירה אפילו,
אז טיבעי לי ש"עמדת הקפה", משמע המטבח שמחובר לסלון, מאויישת בחבר'ה.
אבל די, אני כבר לא מרגישה חופשייה בבית שלי,
נגמר התענוג של "להגיע הביתה ולהתפרק!"..
פעם זה היה לחזור הביתה ולבכות לאמא,
או לחזור מהחום וללבוש מכנסיים וחולצה קצרה כייפית,
גלגלונים וחירפונים באמצע הסלון,
בישולים תוך כדי שירה מטורפת,
פתאום בא אז לפצוח בהרקדה עם אחים שלי,
שירים בפול ווליום,
ועוד...
ועכשיו אני לא יכולה!
לבכות לאמא שלי כבר לא רלוונטי, אפשר רק אחרי 12 בלילה כשאין כאן אף אחד.
לשיר אי אפשר בכלל, שומעים הכל.
ללכת עם מכנסיים וכאלה אי אפשר כי כל רגע מישהו עולה לסלון.
מוזיקה בפול ווליום לא בא בחשבון כי זה מפריע.
להתחרפן סתם ככה אי אפשר כי פאדיחות.
היחידים שמרוויחים מזה זה אחים שלי, שלא נעים לי לצעוק עליהם חזק מדיי..
אני רוצה שהבית שלי יחזור להיות שלי,
המקום הפרטי שלי,
עם המשפחה שלי,
המקלט שלי..
מרגיש לי כפיות טובה להגיד את כל זה, כי ב"ה זה אומר שיש עובדים,
(שהיו אמורים להקל על העבודה של ההורים שלי, אבל מה שיצא מזה בסוף זה שההורים שלי פשוט עברו לעבוד בחוץ)
ויש עבודה, וב"ה לא חסר כסף..
אבל נמאס לי..:/
[זהו. התמסכנתי, עכשיו אפשר להמשיך לחיות באושר
]
אז יאללה תגבירי קצב 
]
