לי זה קרה!!!
ולא, לא לקחתי משככי כאבים.
זה לא שלא כאב לי בכלל - הצירים היו כואבים, אבל הייתי מוכנה אליהם והתמודדתי איתם ושמחתי שאני יולדת סוף סוף וממש לא הרגשתי שאני רוצה למות מכאבים וחייבת אפידורל.
באופן אובייקטיבי הלידה שלי הייתה מאוד מהירה (שלוש שעות ורבע מאז שהתעוררתי ועד שילדתי) -וגם לך זה יכול לקרות!!
עוד דבר שעזר - היתה איתי תומכת לידה (מתנדבת, במעייני הישועה) והיא ממש הקלה עלי את ההתמודדות עם הצירים.
אבל הכי חשוב - הייתי מוכנה נפשית ללדת, רציתי ללדת, רציתי להתמודד עם הכאב בלי אפידורל (אני שונאת זריקות...), כל הזמן שמחתי שאני כבר בלידה.
את יכולה לומר - חוכמה גדולה להתמודד כשיש לידה קלה, אבל אני מאמינה שהקושי או הקלות הם בעיקר מנקודת המבט שלנו. סף כאב הוא דבר פסיכולוגי (עד רמה מסויימת). יש לי חברה שעברה תהליך לידה ארוך ומסובך הרבה יותר, כולל זירוזים ובסוף ניתוח, וגם היא יצאה בתחושה טובה בסוף.
בקיצור - להאמין שהלידה שלך תהיה בזמן הנכון ובמקום הנכון לך, ושתוכלי להתמודד עם הכל - הקב"ה ברא אותך אישה! יש דיסק של מרגלית שרפר, "הכנה מחשבתית להריון ולידה", ושם היא אומרת את זה. בהריון הקודם זה נשמע לי כמו בדיחה אבל היום אני מאמינה שזה כך. (וחוץ מזה ההרפיות שבדיסק ממש עזרו לי להרדם, נראה לי שאף פעם לא הגעתי לסוף...)
ועוד נקודה - השלבים שלי היו קשים היו בסוף - התפרים והשיליה - כי אליהם לא הייתי מוכנה נפשית, אז זכרו שהלידה לא נגמרת כשהתינוק בחוץ...
היום אני ממש מצפה ללידה (כן, גם עם מעט חששות, אי אפשר בלי...) והרבה יותר מטריד אותי איך אתמודד עם עוד תינוק פצפון. בסך הכל לגדל ילדים הרבה יותר קשה מאשר ללדת אותם!
מקווה שעודדתי...