אבקשה את שאהבה נפשי.
ביקשתיה ולא מצאתיה.
אסובבה בעיר. ובגנים. ובשווקים. וברחובות.
היכן את, טעם חיי?
עד אנה תשיביתני ריקם?
בידוע שאהבתי אלייך היא שעומדת לי בחיפושיי.
כלום יש אהבה בעולם כאהבת בעל לאשת נעוריו
וכאהבת הרעיה לדודה?
עוד אזכור איך תשלחי אלי חיוך ביישן,
ושתיקה מושלמת תשתרר פתאום.
ונדע שאנו נשמה אחת, בגוף מחולק.
כמה אוהֵב את צניעותך ומידותייך.
ופנייך הטהורות ישקפו את כל הטוב שבעולם הזה.
אהובה,
אם ישנך איתי - הופיעי. גלי עצמך.
כי כבר כספתי אלייך תכלית הכוסף,
ושמך, שטרם ידעתי, מתבקש להתגולל על שפתותיי היבשות.
עוד אבנך ותבני, אשלימך ותשלמיני.
ובעד צאצאנו ובעד הקמת מקדשנו המועט.
ועד אז, אפרוס שוב מפה צחורה,
על שולחן השבת העגון, בלעדייך.
והרי חלות, והרי יין, והרי מטעמים. אך את אינך עדיין.
ובהילת הנרות, אתעטף שוב.
ובפעם המי יודע כמה. אתחנן בלחישה.
"בואי כלה, בואי כלה..."
