לק"י

התחלתי לצאת לקראת גיל 23, בשנת הסטאז' שלי בהוראה.

הדאגה שלי זה השינויים..

בס"ד

לא זוכרת שהייתה דאגה מיוחדת מעבר לחששות לגיטימיים של 'מה יהיה' וכאלה...

התחלתי לצאת בגיל 19. תחילת הלימודים..

הדאגה העיקרית: אני בנויה לנישואים, אז יאאלה לעבודה!!( עבודת החיפוש והעבודה העצמית!!)

ז"א, נראה לי שברור שכל אחד חושש במידה מסויימת מלהתחתן, אבל מעבר לכך לא זכור לי משהו מיוחד.

הדאגה העיקרית- החלטה לא יכונה.. יאאבא!!

דאגה עיקרית- אם אני חלילה עשה צעד פזיז ולא נכון.

לא זוכרת דאגה עיקרית, מעבר לחששות ההגיוניים של דייט ראשון

חברתי.

כל פעם שאני רואה את שמך מזכיר לי את המזרקי T.A והאטרופין........

כאילו, רק לי זה נשמע הזוי??

נראה לי קצת קשה להשליך ממקרה אחד לשני, גם כשכותבים לך את השלב בחיים. 

מה שכן נראה לי ממש חשוב, זה להרגיש שיוצאים לא בגלל הסביבה, אלא כי זה רצון שלך.

אבל אם מחליטים שלא, חשוב לברר אם זה בגלל הפחד מהבלתי צפוי או בגלל שבאמת מרגישים לא מוכנים לעניין.

אני מרגישה, שזה אמיתי שכל אחד בשל בזמן אחר. 

מה שהכי נכון לדעתי לעשות, זה להתייעץ עם מישו שמכיר אותך, זה הרבה פעמים נותן הסתכלות אחרת על כל הנושא 

בהצלחה בסידור המחשבות.... 

כשהחוסר החל להדהד..

יותר נכון, אז התחלתי לחפור בעניין ביני לבין עצמי, ואז ביני לבין חברותיי, ואז עם ההורים קצת...

ואז התחלתי "לפעול"...

ובגלל שכן יש עניין לדעת מה הנורמל (בתקווה שתדע שגולשי הפורום לא מייצגים את הנורמל) אענה על הסקר:

בגיל 20.5.

לא דאגתי מכלום

לממוצע של מה??

כי בנים לא יכולים להיכנס לממוצע של הבנות....

לק"י

כולם פה כאלה בלחי"ם

לא יודעת להגיד מה הדאגה העיקרית,

אבל הייתי בלחץ היסטרי 

אגב, אני מעדיפה קצת אקשן כך שללא ספק מעדיפה את הסימפטתית...

בגיל 20,הייתי במדרשה

ולא היתה דאגה,אלא יותר לחץ....

מתוך 25 ניקים שהגיבו לשרשור הזה רק 2 בנים

יש מצב שאחד ההבדלים בין גברים לנשים זה המוכנות לשתף אחרים בחיים הפרטיים?

(קראתי את הספר גברים ממאדים מזמן ואני לא זוכר אם זה מופיע ברשימת ההבדלים)

איך לפרנס

גיל- 18.

קצת אחרי תיכון, 

הדאגה העיקרית- האמת? אני לא זוכרת...

לפני כן הרגשתי את הרצון לזוגיות אבל לא את המוכנות הנפשית.

שנה אחרי כבר הייתי מאורס.

בגיל 20

תחילת לימודים לתואר ראשון (שנה א')

לא הבנתי את השאלה השלישית....

19.5, סוף השנה השניה של השרות.

דאגה עיקרית? לא זכור לי שדאגתי בכלל...

וברצינות, דאגתי מאיך כל המצב הזה יהיה וכמה זמן אני יהיה בו...

סינוס חלקי קוסינוס וזהו?

אני רואה ששאלת גם לבנים

אז- 21.5 אחרי שבועות של שיעור ד', פשוט רציתי להיות שקוע לגמרי בלימוד אחרי הצבא במשך שנה, זה היה מעולה,

תראי- זה אינדיבידואלי מאוד, תלוי במנהג במשפחה, בבשלות, בהרגשה וכו',

ברוך ה' שאחרי שלוש שנים מצאתי את מוריה... ובעז"ה בשורות טובות אצל כל עם ישראל... 

אל תשאלי איזה דאגות יש לי

אבל בעיקרון היא צודקת, לא?

הבעיה כאן היא חוסר האמון במי שהציע לה.. 

פעם מישהו שאל אותו אם מותר להתגלח בספירת העומר לצורך פגישות

הרב אליהו שאל אותו אתה רוצה להתחתן עם מישהי שלא מפריע לה שבן אדם מתגלח בספירת העומר?;)

אדם אמין סיפר לי שכשהוא (או חבר שלו, לא זוכרת במדויק) שאל

את הרב מרדכי אליהו זצ"ל, איך לבחון יראת שמים של בחורה,

הוא ענה לו: אם היא מברכת על מה שאוכלת. 

ולא הוסיף יותר.

אני בעד, 

לפעמים אני גם מתקילה בשאלות(:

1.  היא לא חוקרת משטרה שמנסה ל"התקיל" עבריין.  

2.  זה לא כן, זה לא ישיר, ואם הייתי בחור, לא הייתי שמח עם בחורה כזו.

3  הוא אמר שהוא מעדיף חצאית. למה להמשיך לחפור ולהתעקש?!

ואם חוששים שהצד השני לא יודה על האמת (שב"כ....?)

אז אולי כן להיפגש ובמהלך הפגישות ניתן להבין לבד.

וגם, אולי הבחור מאוד רוצה קשר, אז הוא אומר כך.

לפי ענ"ד.

הוא @חתול זמני.

פשוט עדיין לא הכרתי אותך מספיק זמן בפרום  

עם שטויות

פה לא אוהבים שמשגעים פה את הפורום עם דיבורים לא קשורים🙃

זאת אומרת להתחיל לפרגן על המעשה הטוב שהאדם עשה - "איזה מעשה X טוב עשית"

ואז להגיד לו שזה לא רק המעשה אלא המעשה נובע מתכונה טובה שלו - "זה שעשית ככה זה מראה שאתה X Y Z"

אני שואלת כי ספציפית לגבי מחמאות לילדים, דווקא הבנתי שעדיף להחמיא על מעשים, ועל מאמצים. ולהימנע מלהדביק תוויות של תכונות אופי (חיוביות, כמובן. שליליות זה מובן מאליו)

את מציגה את זה כהנחת יסוד שאני לא כל כך מבין.

אדרבה, אם מדברים על ילדים - אדם תופס את עצמו עם תכונות חיוביות שהן מהותיות בשבילו, זה בונה לו תדמית טובה. 

והסיבה שאליה כיוונתי - ברגע שאת מפרגנת רק על מעשה יש בזה משהו שיטחי. אבל כאשר את מפרגנת על עצם האישיות בזה משהו הרבה יותר אישי והרבה יותר מחמיא. זה לראות את מי שמולך ממש ולא רק בתועלת שהוא עושה. כל אחד רוצה ש"יראו אותו".

רצוני הוא להיות סמוי מן־העין.

יש עוד מחקרים דומים.

הרעיון הוא שאם ילד מתרגל להתיחס לעצמו כ"חכם", "צייר", "מוכשר", "יפה", ורואה בזה את עצמו ואת הערך שלו - מה יקרה כשזה כבר לא יעבוד? אם הוא ינסה לפתור תרגיל ולא יצליח? הוא כבר לא יהיה חכם? אבל אם הוא לא יהיה חכם אז מה הוא בכלל? הוא ינסה לצייר ציור ולא יצליח - אז הוא כבר לא צייר, אבל אם כך, מה הוא שווה?

ולכן עדיף להחמיא על מאמץ, לחזק מסוגלות שמגיעה על ידי ניסיון, ולא להחמיא על כשרונות.

זה קצת שונה מהדוגמא הספציפית שנתת, לגבי עין טובה, כי בדוגמאות שלי מדובר על כשרונות ולא מידות. ושוב - גם מדובר על ילדים. אני צריכה לחשוב על ההבדל בין הדוגמא שלך לדוגמאות היותר ברורות של כשרונות, וגם כמובן על השוני בין הקשר חינוכי לקשר בין מבוגרים. 

המטרה באמת היא למצוא את האישיות שמאחורי המעשה, 

ולכן להגיד לילד "כל הכבוד שהתאמצת", זה לראות אותו, לראות את המאמץ שהוא עשה.

לכן לצורך העניין, פחות משנה מה המקרה בדיוק, השאלה אם מאירים חלק טוב ומהותי באישיות או שאנחנו מתמקדים בעניין חיצוני במחמאה.

הוא כמובן לא קשור לכאן

באמת פחות התכוונתי לעניין שהוא לא אישי, אבל זה נשמע גם טוב מאוד

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

איזו בשורה משמחת ומרגשת

בשעה טובה ומבורכת ממש

שתזכו לבניין עדי עד בשמחת עולם ובאהבה גדולה ❤️🌟🥳

הראשונים.

לא דוחים חתונה בגלל זה, ובוודאי לא לוותר על קורס הקצינים וההכשרה החיילית. ממש חשוב לטובת פיתוח הקריירה שלך בצבא ובהמשך באזרחות, עפ"י הניסיון שתצבור בצבא.  

מה שכן, ממליץ לתכנן בינכם מניעה בחודשים הראשונים. עד שתכנס למסלול שירות צבאי נוח מבחינת הבית.  

רק חושבת שלאשתך יהיה קשה. שנה ראשונה יעשה לביתו....

חושבת שהקשר בין בני הזוג בתחילת דרכם, הוא החשוב ביותר.

נניח שזו היתה קרירה אחרת, לא צבאית?