וכן. מסכימה איתו.

הדת מגבילה, וככל שהזמן עובר אופנת החוקים והחנק הולכת ומתעצמת ("הרב, מותר לישון עם גרביים?"), אומנות היא יצירה, יצירה היא חידוש, וחדש אסור מן התורה. (נו. סתם. כן. בטח הוצאתי איכשהו מההקשר ועיוותתי הכל. אל תסקלו אותי. |puppy eyes|)

אז -- וחידוש צריך לפרוץ גבולות.

והנקודה הכי פשוטה שמוכיחה את הטענה היא אמונת חכמים.

(אני תוהה אם התורה בבסיסה סותרת אומנות, או רק ההתפתחות שלה למושג יהדות. מה דעתכם?)

ובכל שורה שכתבת.

(וכמה קלישאתיות ובורות הטענות שלך, ולמה שלא יסקלו אותך? מי את בכלל שתחושי טובה יותר מההוא ששואל את הרב אם אפשר לישון עם גרביים? או טובה יותר מהרב..)

כל כך טפשי, ומכיון שהאמת היחידה היא אלוקים והתורה, אמנות שלא קשורה אליהם, היא שום דבר בעצם.

אז מיהו בדיוק כותב הבלוג? הוא מאמין בתורה?  (ואם הוא לא מאמין... לא משנה באיזו פוזה, בין אם בפוזה של עוגיות שוקו צ'יפס ובין אם בלוק אחר.. הוא יכול להביע דעה?) 

ובכלל, על מה הוא מדבר? הוא מדבר על מיני תופעות לואי של גלות או על התורה במצבה האידיאלי? ומי הוא שמרגיש בנוח להוציא עצמו מן הכלל בגאווה שכזאת אם כן?

האם יש יותר פורץ דרך ומתחדש ורענן מאשר אדם מאמין כשהוא לא נאבק למען הישרדותו והישרדות הדת שלו?

אני לא אומר שאין את העניין של המסורת ביהדות כמובן (מה שמאד הגיוני, כי אם קיבלנו תורה לפני כך וכך שנים, הגיוני, למרבה הקטנוניות שברעיון, שהיא תימסר הלאה..), אבל לומר שהיהדות היא דת שמבוססת על שימור זה שקר של אדם נמוך שלא קלט ולא הבין. מורכבות, הוא מורכב, יש בו מורכבות.

אם "מלוא כל הארץ כבודו".. מה בדיוק מגביל את היוצר מלהשיג ולהשיג ולהשיג? אלוקים? הרי הוא מלוא כל הארץ.!! 

 "ההכרה שהשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנחנו מכירים אנו שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים בתחילה לטהר את נשמותיהם. והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה, בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדה שלנו הנובעת ממקור חכמת ישראל שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית הנה הנם מקורותיה". (הראי ”ה קוק שמנה קבצים ח,עא)

אבל כותב הבלוג לא קשור לכל הדברים הגדולים האלה, הוא בסה"כ ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס, והוא חושב שהתורה והאמונה הם עוד שני פרטים במזווה הרומנטי שלו. והוא איש עצוב, שקשור לדת רק כי למה לא, אין לו שמץ השגה ב"יהדות" אמיתית, של התקדמות והתעלות וקרבת ה' ואור, הוא רק שורד, על הגדר, איפה שיושבים הציניים.. רגל פה רגל שם... בסדר עם כולם. אלה שלא באמת משיגים משו בחייהם, כי הם ניסו לתפוס מרובה כביכול, והשיגו לא כלום.

הדיון הזה הוא נסיון טפשי לקחת דברים סותרים, "נקודות מבט" שונות, ולנסות לטחון אותן ביחד לאיזו מקשה אחת שאין לה שום קיום. וכמובן, זה נאור ברמות..

נכון, כל מי שקורא את זה חושב שלא תפסתי את הנקודה החמקמקה.. אבל דוקא הבנתי בדיוק, וכל הדיון הזה שקרי ומפגר מעיקרו, נראה כי הטוב היחיד שהוא יכול להביא זה לחלץ מהרהור זרזיפון דקיק של קיטור.

(תאמרו, אני היחיד שמתעצבן, אענה, ברור, כשיש כבוד לדת פחות מלטרמפיסט לגלקסיה, הצער והתסכול והזעם יכולים להוציא מהדעת.)

אלעד, די להתרשם משמאלנים מפגרים וכופרים, לא בשביל זה קם ערוץ 7.

אבל לגבי ההתחלה.. הקדמת הרב קוק לשיר השירים, מצלצל מוכר?

התפיסה שאת יוצאת ממנה אומרת שככל שמבטאים יותר צדדים במציאות - זה יותר טוב. אבל הרב אומר שם שלא כל דבר שקיים בעולם ראוי לביטוי ביצירה, יש דברים צריך לכסות. [לפחות במצב הנוכחי של המציאות, למיטב הבנתי]

גם לגבי הדבר הזה עצמו- הרצון לבטא הכל נובע ממקום נכון וחיובי, אבל בלי ההכוונה של התורה- הוא מנותב למקומות שליליים שמשרתים את האינסטינקט הגס של האדם, במקום לבטא שלמות אמיתית.

יש לי עוד הרבה להגיד, אבל לא קראתי הכל, אז אין לי את הזכות..

רק לא הצלחתי להבין- למה אמונת חכמים מוכיחה את זה לדעתך? בהקשר של חוסר ביטוי עצמי?

ובגדול - לדעתי האדם יוצר מתוך עולמו. אם עולמו גויי או חילוני - כך יהיה גם ספרו. אם בעולמו יש התלבטויות וקונפליקטים עם הדת (יהדות או להבדיל כל דת אחרת) - זה מה שיהיה ביצירה שלו. ועם חייו בהרמוניה עם דתו, והוא באמת מאמין במה שהוא עושה ומקיים - גם יצירתו לא תתנגש עם הערכים האלה.

ולא כל כתיבה של סופר דתי חייבת להיות על קונפליקטים עם הדת. יש עוד הרבה סוגי קונפליקטים בעולם (תחשבו על עצמכם, ותראו), ואפשר גם לכתוב עליהם.

יצירה יהודית היא לא בהכרח ספר קודש מצד אחד ולא בהכרח תיאור של קונפליקט דתי מצד שני. לדעתי בהחלט אפשר לכתוב סיפור מרתק מתוך העולם הדתי, בלי להשתמש בקונפליקט המוֹכֵר של הדת.

(אני מנסה לעשות זאת. נסו גם אתם, ובסוף יהיו לנו סופרים דתיים אמיתיים, כדוגמת הרב סבתו, שאליו כותב הבלוג העדיף לא להתייחס...)

מעולם לא קראתי ספרים שלו.. אבל בסביבתי אומרים שהוא לא גדול שבגדולים.

מעניין שמי שזכה בפרס נובל (לא שזה מוכיח משהו בהכרח) הוא דוקא ש"י עגנון, יהודי אדוק של ממש. זה באגב.

ולא נותר לו אלא להאמין שהיא לא מונעת ממנו אלא מנחה אותו לגבהים שהוא לא היה מעז אפילו לחלום עליהם לולא הרוחניות שהדת פותחת בפניו.

השאלה רק כמה נותר ממנו עצמו להביא ליצירה שלו.

ה"דת" לא מגבילה, כמו שהסופר לא מחשיב את זה שהוא לא יכול לחוות רצח, לרצוח, כהגבלה. (אל דאגה , יבוא יום וה"חופשיים מכבלי הדת" מחבורתה של הרהור עוד יאמרו שהעובדה שהם לא רוצחים אכן מגבילה אותם, על גילוי עריות הם כבר אומרים את זה)

צאו מהנחיתות שלכם, גם כן "אמנים", תת רמה. 

מה שכתבת על האמנות

והיצירה היהודית נכון וראוי ומוסכם עלי.

טוב שכתבת מה שכתבת. עם זאת-

יש כאלה כאן שסוברים אחרת,

זו דרכו של עולם, נסה לכבד זאת בבקשה!

האם העובדה שאני לא יכול לרצוח מגבילה את הכתיבה שלי?

וטוב שכך. לא חלקתי עליך,

אלא רק על צורת הכתיבה החולנית בה אתה משתמש.

אבל ביחס לכתיבה עצמה, ביחס אליה, זה מועיל לה או מזיק?

להגבלה יש קונוטציה שלילית, ול"טוב שכך" - חיובית. איך זה מסתדר?

ברור שמצד האמת אם ה' קבע לנו מניעהמסוימת- היא לטובתינו. אין בכלל שאלה על כך.

אסייג ואומר בעדינות, שגם אם להגבלות מצד ה' יתברך חובה להתייחס באהבה,

לא בטוח שתקנות וגזרות וסייגי חז"ל ושאר גדולי הדורות יכולים לזכות ליחס דומה.

לא מדובר על דברים נעלמים ונעלים מהשגתנו, שאנחנו לא יכולים לזהות, בעצמנו, ושרק האמונה באיזה נעלם מחזיקה אותנו נאמנים להם.

יהודי אמיתי מרגיש את העליונות.

הבלוגר הפתטי שהבאת הוא אדם שלא זכה לטעום טעם "יהדות", הוא אדם קטן מאד, ואגואיסט מאד, וצר מבט...

משהו לא ברור לי.. הרי האדם הכופר שלא רואה ערך בחוקי התורה וב"הגבלות" (שאגב, אשמח לדוגמאות רציניות יותר מהדוגמה על האברך שלו, דוגמאות להגבלה עליה הוא מדבר. כשאתה כותב ש"האמן נאבק..", למה בדיוק אתה מתכוון?) שהיא מציבה, ברור שיאמר שה"דת" מגבילה.

ואלו היהודי המאמין בתורה - יראה בהם יתרון, כמובן... שהיהודי המאמין צודק, והבלוגר - טיפש, אז איך בדיוק אמור להתפתח דיון בנושא? 

ובכן, לא הייתי אומר שחלקת רק על"צורת הכתיבה החולנית" שלי, שהרי אתה תיארת את זה כמשהו ש.. נכון, אנו מוותרים ויתורים כואבים, אבל אנו עושים זאת מתוך אמונה שבגן העדן נקבל משו יותר "שווה" מהאמנות שהקרבנו בעולם הזה, משהו כזה.. 

בעוד ש... מה שאני אמרתי זה... שאין שום ויתור, לא בנגלה ולא בנסתר.

א' - כי אני לא ממש מבין על מה אתם מדברים, לא רואה איפה ההגבלות הגדולות, (מה.. האברך שאמר לו לא לנגן?? נו ב'מת.. הוא צריך רק להתבגר, חבל לגדול כל החיים בתחושת רדיפה בגלל איזה טיפוס מצומצם.. (אלא מה..? ציורי עירום?? באמת חסך חמור, שלא לדבר על משכב בהמה שלא מקובל ומגביל אותנו לגמרי מלפרוץ ולחדש חידושים...))

ב' - האדם הרי תמיד יהיה "מוגבל", בזה שהוא אדם הוא כבר מוגבל, הוא נועד לתפוס את מקומו, יש לו מקום, יש לו חדר עם קירות בעולם מלא חדרים... 

אלא מה, האדם שמחפש היכן הוא יכול להרגיש טוב בפריקת ההגבלות שהחזיקו אותו - מוצא את ההרגשה הטובה ב'סתלבט' על אלה שנותרו כלואים ומוגבלים.. (אומללים..) ומבחינתו לא העובדה שהוא לא שורד יום בלי לישון - אלא העובדה ששומר התורה והמצוות לא עובר יום בלי להניח תפילין - דוקא היא זאת שמגבילה ומעקרת לגמרי את חופש היצירה שלו, בארורר...

הבן אדם, כמו כל יצור, הוא "מוגבל".

אם יש משהו שמסוגל לשחרר אדם - זה החופש שנותנת לו התורה והאמונה, שמשחררת אותו מקטנות ועושה אותו גדול, "עבד ה' הוא לבד חופשי". (אני יודע שפה אני אמור להרחיב, אבל כרגע אין לי רעיונות)

יצורים קטנים או טיפשים - יש תמיד, חלקם באמת מוגבלים, ואכן לא כולם נועדו ליצירה, וחלקם מרגישים חופשיים כשהם מעורערים, כשהם "מורכבים".

לא נראה לי שזה מה שאמרת.

מי שמחפש הזדמנות לנגח ולפלוט ביקורת על בעיות (שיש להן סיבה וגם סוף) שהוא רואה אצל העולם ה"אמוני" בחרך עינו הבאמת מוגבלת.. ימצא אותה בכל מקרה, אבל אוי.. הקטנות, הקטנות. 

הייתי אומר שהנושא הוא לא הגבלות טכניות מסויימות של "איסור לעסוק בזה וזה..", אלה רק דוגמאות.

אני מניח שכוונתו של הבלוגר היא למשהו כללי יותר, מן סגירות ושמרנות ואנטי יצירתיות וחידוש שיש אצל האדם הדתי שעסוק בשימור...

אבל הוא כן משתמש בדוגמאות, כי אכן יש לדוגמאות משמעות, לטענה כללית כזאת מוכרחות להיות דוגמאות, והדוגמאות שלו חלשות.

אני מסכים שדת, כמו כל דבר אחר, יכולה להיות אצל אדם קטן מן דבר בו הוא נאחז כדי לא לחשוב ולא לחוות ולא להכיר, כמו כל דבר אחר, הכל תלוי מי הוא האדם, והאמן הוא הרי לא אחד כזה.

אמן אמיתי הוא אדם חופשי וחי, וה"דת", כמו כל דבר אחר בחייו - חיה.

אז ברור, אדם שכופר ולא מאמין בדת, רואה ב"מגבלות" סתם מגבלות, כי הוא לא מאמין בתוכנן, נו ברור! הוא כופר בדת! 

אבל האדם המאמין יודע שהכופר בסה"כ פספס פספוס מאד גדול, ורואה ראייה מאד מצומצמת, "להסתובב זה לא אומר להיות חופשי" (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שתתפסו אותי מצטט את אביב גפן השרלטן) בראייה מצומצמת נראה שמי שמרשה לעצמו ומרגיש בנוח לקחת מהכל ולראות הכל הוא חופשי, אבל זוהי שטות, "תפסת מרובה - לא תפסת".

יש פה את אותם הכבלים רק בלי שיכירו בהם, אדם שחי בסרט של חופש הוא יותר גרוע מכבול שמודע לכבליו.

אז בעצם הכל תלוי בנקודת המבט, מי שמביט מעבר לזגוגית ברוקדים - חושב שהם משוגעים, כי הוא לא זכה לשמוע את המוסיקה, והוא חושב שהם סתם כבולים ומחוייבים לכל מיני תנועות חסרות משמעות, ברור שהוא יאמר שהדת מגבילה.

אבל הרוקד ששומע את המוסיקה ומשיג את מה שקורה, מגחך עם בת זוגו כשהוא רואה את האף המחוץ על החלון מבחוץ, כי הוא בתוך היופי.

אז איפה בדיוק יש מקום לדיון כזה? איך בדיוק יכולים שני הצדדים לשבת ולדון על הנושא??

ברור.. רק במקום אחד, על הגדר, היכן שיושב הציני הטיפש בעל הגאווה, שלא טעם לא מפה ולא מפה, אז הוא עושה צחוק מהכל.

(שמועה שמעתי שהכותב הוא אותו כותב מכאן>http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=66861)

הרב הלל צייטלין  בפרק הראשון מדבר על ה"מדע על הדת" ושואל מי יוכל לדון על הדת?

והוא פוסל את אוהבי הדת, שונאי הדת ואלו שאינם מאמינים בדת.

האוהבים-מסוונורים מאהבה ואינם מסוגלים לראייה אובייקטיבית. דומה הדבר הוא אומר לבקש מאדם שיתאר את אהובתו. חוסר האובייקטיביות שלו ימנע ממנו לראות נכוחה.

שונאי הדת-אותה סיבה- חוסר אובייקטיביות.

ואלו שאינם מאמינים, גם הם לא. כי איך יוכל מי שיתייחס אל הדת כהלכות חוקים מנהגים להבין דבר אלוקים חיים? להבין את הנשמה? את העומק העצום הטמון בה?

אם כן מי יכול להבין זאת?

רק מי שפרש מהדת, ולא אלו שכפרו, אלא אלו שעדיין אוהבים את הדת אבל מרחוק.

הם אוהבים ומחבבים אותה אבל יש להם פרספקטיבה רחבה הם אלו שיוכלו לדון.

אני אגיב בהמשך לגבי כל הדיון אבל בנתיים מקווה שעניתי על שאלה אחת

ומכיון שהדת היא אמת, האדם שבתוכה הוא הכי קרוב לאובייקטיביות שיכול להיות. 

או ש... לא לאובייקטיביות  אלא שאין עניין באובייקטיביות.

הדת היא לא אישה אהובה, הדת היא אמת אחת.

(שלא בא לידי ביטוי פה בשרשור מאף שומר מסורת)

אלא על שמאשימים בשטויות מתוך שום הבנה, זה קודם כל.

(רוצים להיות ב"מועדון של אלה מהדיונים", כי הדיון הזה מפגר)

.  .  .  .  .  .  .  .

צר לי, מכאן ואילך כתבת בצורה המגניבה הזאת שלא מאפשרת התמודדות בכלל. (ניסיתי כמה פעמים להתחיל לכתוב)

זה היה די ברור בכל אופן ברגע שהחום התחיל להוציא ריח אופייני מהאנשים...

לעניות דעתי,

קיים גבול מסוים אשר משפיע על נושאי הכתיבה  והאופן שבו אנו מתבטאים כאמור..

 את הסיבה לכך אנו, בתור אנשים מאמינים וודאי יודעים.

אני רוצה לומר שכתבתי הרבה בחיי. נושאים שלא נתתי להם ביטוי מפורש הגיעו בצורה של רמזים..שרק דקי הבנה ומלאי רגישות יוכלו להבינם. חלק ממיומנות הכתיבה דווקא נעוצה ביכולת שלנו לקחת משהו שהוא מוגבל ולהעניק לו את המקום שלו בצורה מעודנת וראויה.

כל נושא בעולם-כבודו במקומו מונח. ניתן לקחת כל חומר ולעבוד איתו.

זו דעתי בלבד.

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

ומה הקשר למצוי הראשון ולרב מיכאל אברהם?

לעתיד וראית את ימח שם עראפאת עוד 50 שנה?

מאיפה הקביעה של ךשהוא עוד לא ירגיש לעולם את אלוהים?

ולמה לעזאזל השרשור הזה מופיע בראשי

לך מפה יצר הרע לך

שה' ימלא כל משאלותייך לטובה

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.