וכן. מסכימה איתו.

הדת מגבילה, וככל שהזמן עובר אופנת החוקים והחנק הולכת ומתעצמת ("הרב, מותר לישון עם גרביים?"), אומנות היא יצירה, יצירה היא חידוש, וחדש אסור מן התורה. (נו. סתם. כן. בטח הוצאתי איכשהו מההקשר ועיוותתי הכל. אל תסקלו אותי. |puppy eyes|)

אז -- וחידוש צריך לפרוץ גבולות.

והנקודה הכי פשוטה שמוכיחה את הטענה היא אמונת חכמים.

(אני תוהה אם התורה בבסיסה סותרת אומנות, או רק ההתפתחות שלה למושג יהדות. מה דעתכם?)

ובכל שורה שכתבת.

(וכמה קלישאתיות ובורות הטענות שלך, ולמה שלא יסקלו אותך? מי את בכלל שתחושי טובה יותר מההוא ששואל את הרב אם אפשר לישון עם גרביים? או טובה יותר מהרב..)

כל כך טפשי, ומכיון שהאמת היחידה היא אלוקים והתורה, אמנות שלא קשורה אליהם, היא שום דבר בעצם.

אז מיהו בדיוק כותב הבלוג? הוא מאמין בתורה?  (ואם הוא לא מאמין... לא משנה באיזו פוזה, בין אם בפוזה של עוגיות שוקו צ'יפס ובין אם בלוק אחר.. הוא יכול להביע דעה?) 

ובכלל, על מה הוא מדבר? הוא מדבר על מיני תופעות לואי של גלות או על התורה במצבה האידיאלי? ומי הוא שמרגיש בנוח להוציא עצמו מן הכלל בגאווה שכזאת אם כן?

האם יש יותר פורץ דרך ומתחדש ורענן מאשר אדם מאמין כשהוא לא נאבק למען הישרדותו והישרדות הדת שלו?

אני לא אומר שאין את העניין של המסורת ביהדות כמובן (מה שמאד הגיוני, כי אם קיבלנו תורה לפני כך וכך שנים, הגיוני, למרבה הקטנוניות שברעיון, שהיא תימסר הלאה..), אבל לומר שהיהדות היא דת שמבוססת על שימור זה שקר של אדם נמוך שלא קלט ולא הבין. מורכבות, הוא מורכב, יש בו מורכבות.

אם "מלוא כל הארץ כבודו".. מה בדיוק מגביל את היוצר מלהשיג ולהשיג ולהשיג? אלוקים? הרי הוא מלוא כל הארץ.!! 

 "ההכרה שהשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנחנו מכירים אנו שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים בתחילה לטהר את נשמותיהם. והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה, בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדה שלנו הנובעת ממקור חכמת ישראל שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית הנה הנם מקורותיה". (הראי ”ה קוק שמנה קבצים ח,עא)

אבל כותב הבלוג לא קשור לכל הדברים הגדולים האלה, הוא בסה"כ ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס, והוא חושב שהתורה והאמונה הם עוד שני פרטים במזווה הרומנטי שלו. והוא איש עצוב, שקשור לדת רק כי למה לא, אין לו שמץ השגה ב"יהדות" אמיתית, של התקדמות והתעלות וקרבת ה' ואור, הוא רק שורד, על הגדר, איפה שיושבים הציניים.. רגל פה רגל שם... בסדר עם כולם. אלה שלא באמת משיגים משו בחייהם, כי הם ניסו לתפוס מרובה כביכול, והשיגו לא כלום.

הדיון הזה הוא נסיון טפשי לקחת דברים סותרים, "נקודות מבט" שונות, ולנסות לטחון אותן ביחד לאיזו מקשה אחת שאין לה שום קיום. וכמובן, זה נאור ברמות..

נכון, כל מי שקורא את זה חושב שלא תפסתי את הנקודה החמקמקה.. אבל דוקא הבנתי בדיוק, וכל הדיון הזה שקרי ומפגר מעיקרו, נראה כי הטוב היחיד שהוא יכול להביא זה לחלץ מהרהור זרזיפון דקיק של קיטור.

(תאמרו, אני היחיד שמתעצבן, אענה, ברור, כשיש כבוד לדת פחות מלטרמפיסט לגלקסיה, הצער והתסכול והזעם יכולים להוציא מהדעת.)

אלעד, די להתרשם משמאלנים מפגרים וכופרים, לא בשביל זה קם ערוץ 7.

אבל לגבי ההתחלה.. הקדמת הרב קוק לשיר השירים, מצלצל מוכר?

התפיסה שאת יוצאת ממנה אומרת שככל שמבטאים יותר צדדים במציאות - זה יותר טוב. אבל הרב אומר שם שלא כל דבר שקיים בעולם ראוי לביטוי ביצירה, יש דברים צריך לכסות. [לפחות במצב הנוכחי של המציאות, למיטב הבנתי]

גם לגבי הדבר הזה עצמו- הרצון לבטא הכל נובע ממקום נכון וחיובי, אבל בלי ההכוונה של התורה- הוא מנותב למקומות שליליים שמשרתים את האינסטינקט הגס של האדם, במקום לבטא שלמות אמיתית.

יש לי עוד הרבה להגיד, אבל לא קראתי הכל, אז אין לי את הזכות..

רק לא הצלחתי להבין- למה אמונת חכמים מוכיחה את זה לדעתך? בהקשר של חוסר ביטוי עצמי?

ובגדול - לדעתי האדם יוצר מתוך עולמו. אם עולמו גויי או חילוני - כך יהיה גם ספרו. אם בעולמו יש התלבטויות וקונפליקטים עם הדת (יהדות או להבדיל כל דת אחרת) - זה מה שיהיה ביצירה שלו. ועם חייו בהרמוניה עם דתו, והוא באמת מאמין במה שהוא עושה ומקיים - גם יצירתו לא תתנגש עם הערכים האלה.

ולא כל כתיבה של סופר דתי חייבת להיות על קונפליקטים עם הדת. יש עוד הרבה סוגי קונפליקטים בעולם (תחשבו על עצמכם, ותראו), ואפשר גם לכתוב עליהם.

יצירה יהודית היא לא בהכרח ספר קודש מצד אחד ולא בהכרח תיאור של קונפליקט דתי מצד שני. לדעתי בהחלט אפשר לכתוב סיפור מרתק מתוך העולם הדתי, בלי להשתמש בקונפליקט המוֹכֵר של הדת.

(אני מנסה לעשות זאת. נסו גם אתם, ובסוף יהיו לנו סופרים דתיים אמיתיים, כדוגמת הרב סבתו, שאליו כותב הבלוג העדיף לא להתייחס...)

מעולם לא קראתי ספרים שלו.. אבל בסביבתי אומרים שהוא לא גדול שבגדולים.

מעניין שמי שזכה בפרס נובל (לא שזה מוכיח משהו בהכרח) הוא דוקא ש"י עגנון, יהודי אדוק של ממש. זה באגב.

ולא נותר לו אלא להאמין שהיא לא מונעת ממנו אלא מנחה אותו לגבהים שהוא לא היה מעז אפילו לחלום עליהם לולא הרוחניות שהדת פותחת בפניו.

השאלה רק כמה נותר ממנו עצמו להביא ליצירה שלו.

ה"דת" לא מגבילה, כמו שהסופר לא מחשיב את זה שהוא לא יכול לחוות רצח, לרצוח, כהגבלה. (אל דאגה , יבוא יום וה"חופשיים מכבלי הדת" מחבורתה של הרהור עוד יאמרו שהעובדה שהם לא רוצחים אכן מגבילה אותם, על גילוי עריות הם כבר אומרים את זה)

צאו מהנחיתות שלכם, גם כן "אמנים", תת רמה. 

מה שכתבת על האמנות

והיצירה היהודית נכון וראוי ומוסכם עלי.

טוב שכתבת מה שכתבת. עם זאת-

יש כאלה כאן שסוברים אחרת,

זו דרכו של עולם, נסה לכבד זאת בבקשה!

האם העובדה שאני לא יכול לרצוח מגבילה את הכתיבה שלי?

וטוב שכך. לא חלקתי עליך,

אלא רק על צורת הכתיבה החולנית בה אתה משתמש.

אבל ביחס לכתיבה עצמה, ביחס אליה, זה מועיל לה או מזיק?

להגבלה יש קונוטציה שלילית, ול"טוב שכך" - חיובית. איך זה מסתדר?

ברור שמצד האמת אם ה' קבע לנו מניעהמסוימת- היא לטובתינו. אין בכלל שאלה על כך.

אסייג ואומר בעדינות, שגם אם להגבלות מצד ה' יתברך חובה להתייחס באהבה,

לא בטוח שתקנות וגזרות וסייגי חז"ל ושאר גדולי הדורות יכולים לזכות ליחס דומה.

לא מדובר על דברים נעלמים ונעלים מהשגתנו, שאנחנו לא יכולים לזהות, בעצמנו, ושרק האמונה באיזה נעלם מחזיקה אותנו נאמנים להם.

יהודי אמיתי מרגיש את העליונות.

הבלוגר הפתטי שהבאת הוא אדם שלא זכה לטעום טעם "יהדות", הוא אדם קטן מאד, ואגואיסט מאד, וצר מבט...

משהו לא ברור לי.. הרי האדם הכופר שלא רואה ערך בחוקי התורה וב"הגבלות" (שאגב, אשמח לדוגמאות רציניות יותר מהדוגמה על האברך שלו, דוגמאות להגבלה עליה הוא מדבר. כשאתה כותב ש"האמן נאבק..", למה בדיוק אתה מתכוון?) שהיא מציבה, ברור שיאמר שה"דת" מגבילה.

ואלו היהודי המאמין בתורה - יראה בהם יתרון, כמובן... שהיהודי המאמין צודק, והבלוגר - טיפש, אז איך בדיוק אמור להתפתח דיון בנושא? 

ובכן, לא הייתי אומר שחלקת רק על"צורת הכתיבה החולנית" שלי, שהרי אתה תיארת את זה כמשהו ש.. נכון, אנו מוותרים ויתורים כואבים, אבל אנו עושים זאת מתוך אמונה שבגן העדן נקבל משו יותר "שווה" מהאמנות שהקרבנו בעולם הזה, משהו כזה.. 

בעוד ש... מה שאני אמרתי זה... שאין שום ויתור, לא בנגלה ולא בנסתר.

א' - כי אני לא ממש מבין על מה אתם מדברים, לא רואה איפה ההגבלות הגדולות, (מה.. האברך שאמר לו לא לנגן?? נו ב'מת.. הוא צריך רק להתבגר, חבל לגדול כל החיים בתחושת רדיפה בגלל איזה טיפוס מצומצם.. (אלא מה..? ציורי עירום?? באמת חסך חמור, שלא לדבר על משכב בהמה שלא מקובל ומגביל אותנו לגמרי מלפרוץ ולחדש חידושים...))

ב' - האדם הרי תמיד יהיה "מוגבל", בזה שהוא אדם הוא כבר מוגבל, הוא נועד לתפוס את מקומו, יש לו מקום, יש לו חדר עם קירות בעולם מלא חדרים... 

אלא מה, האדם שמחפש היכן הוא יכול להרגיש טוב בפריקת ההגבלות שהחזיקו אותו - מוצא את ההרגשה הטובה ב'סתלבט' על אלה שנותרו כלואים ומוגבלים.. (אומללים..) ומבחינתו לא העובדה שהוא לא שורד יום בלי לישון - אלא העובדה ששומר התורה והמצוות לא עובר יום בלי להניח תפילין - דוקא היא זאת שמגבילה ומעקרת לגמרי את חופש היצירה שלו, בארורר...

הבן אדם, כמו כל יצור, הוא "מוגבל".

אם יש משהו שמסוגל לשחרר אדם - זה החופש שנותנת לו התורה והאמונה, שמשחררת אותו מקטנות ועושה אותו גדול, "עבד ה' הוא לבד חופשי". (אני יודע שפה אני אמור להרחיב, אבל כרגע אין לי רעיונות)

יצורים קטנים או טיפשים - יש תמיד, חלקם באמת מוגבלים, ואכן לא כולם נועדו ליצירה, וחלקם מרגישים חופשיים כשהם מעורערים, כשהם "מורכבים".

לא נראה לי שזה מה שאמרת.

מי שמחפש הזדמנות לנגח ולפלוט ביקורת על בעיות (שיש להן סיבה וגם סוף) שהוא רואה אצל העולם ה"אמוני" בחרך עינו הבאמת מוגבלת.. ימצא אותה בכל מקרה, אבל אוי.. הקטנות, הקטנות. 

הייתי אומר שהנושא הוא לא הגבלות טכניות מסויימות של "איסור לעסוק בזה וזה..", אלה רק דוגמאות.

אני מניח שכוונתו של הבלוגר היא למשהו כללי יותר, מן סגירות ושמרנות ואנטי יצירתיות וחידוש שיש אצל האדם הדתי שעסוק בשימור...

אבל הוא כן משתמש בדוגמאות, כי אכן יש לדוגמאות משמעות, לטענה כללית כזאת מוכרחות להיות דוגמאות, והדוגמאות שלו חלשות.

אני מסכים שדת, כמו כל דבר אחר, יכולה להיות אצל אדם קטן מן דבר בו הוא נאחז כדי לא לחשוב ולא לחוות ולא להכיר, כמו כל דבר אחר, הכל תלוי מי הוא האדם, והאמן הוא הרי לא אחד כזה.

אמן אמיתי הוא אדם חופשי וחי, וה"דת", כמו כל דבר אחר בחייו - חיה.

אז ברור, אדם שכופר ולא מאמין בדת, רואה ב"מגבלות" סתם מגבלות, כי הוא לא מאמין בתוכנן, נו ברור! הוא כופר בדת! 

אבל האדם המאמין יודע שהכופר בסה"כ פספס פספוס מאד גדול, ורואה ראייה מאד מצומצמת, "להסתובב זה לא אומר להיות חופשי" (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שתתפסו אותי מצטט את אביב גפן השרלטן) בראייה מצומצמת נראה שמי שמרשה לעצמו ומרגיש בנוח לקחת מהכל ולראות הכל הוא חופשי, אבל זוהי שטות, "תפסת מרובה - לא תפסת".

יש פה את אותם הכבלים רק בלי שיכירו בהם, אדם שחי בסרט של חופש הוא יותר גרוע מכבול שמודע לכבליו.

אז בעצם הכל תלוי בנקודת המבט, מי שמביט מעבר לזגוגית ברוקדים - חושב שהם משוגעים, כי הוא לא זכה לשמוע את המוסיקה, והוא חושב שהם סתם כבולים ומחוייבים לכל מיני תנועות חסרות משמעות, ברור שהוא יאמר שהדת מגבילה.

אבל הרוקד ששומע את המוסיקה ומשיג את מה שקורה, מגחך עם בת זוגו כשהוא רואה את האף המחוץ על החלון מבחוץ, כי הוא בתוך היופי.

אז איפה בדיוק יש מקום לדיון כזה? איך בדיוק יכולים שני הצדדים לשבת ולדון על הנושא??

ברור.. רק במקום אחד, על הגדר, היכן שיושב הציני הטיפש בעל הגאווה, שלא טעם לא מפה ולא מפה, אז הוא עושה צחוק מהכל.

(שמועה שמעתי שהכותב הוא אותו כותב מכאן>http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=66861)

הרב הלל צייטלין  בפרק הראשון מדבר על ה"מדע על הדת" ושואל מי יוכל לדון על הדת?

והוא פוסל את אוהבי הדת, שונאי הדת ואלו שאינם מאמינים בדת.

האוהבים-מסוונורים מאהבה ואינם מסוגלים לראייה אובייקטיבית. דומה הדבר הוא אומר לבקש מאדם שיתאר את אהובתו. חוסר האובייקטיביות שלו ימנע ממנו לראות נכוחה.

שונאי הדת-אותה סיבה- חוסר אובייקטיביות.

ואלו שאינם מאמינים, גם הם לא. כי איך יוכל מי שיתייחס אל הדת כהלכות חוקים מנהגים להבין דבר אלוקים חיים? להבין את הנשמה? את העומק העצום הטמון בה?

אם כן מי יכול להבין זאת?

רק מי שפרש מהדת, ולא אלו שכפרו, אלא אלו שעדיין אוהבים את הדת אבל מרחוק.

הם אוהבים ומחבבים אותה אבל יש להם פרספקטיבה רחבה הם אלו שיוכלו לדון.

אני אגיב בהמשך לגבי כל הדיון אבל בנתיים מקווה שעניתי על שאלה אחת

ומכיון שהדת היא אמת, האדם שבתוכה הוא הכי קרוב לאובייקטיביות שיכול להיות. 

או ש... לא לאובייקטיביות  אלא שאין עניין באובייקטיביות.

הדת היא לא אישה אהובה, הדת היא אמת אחת.

(שלא בא לידי ביטוי פה בשרשור מאף שומר מסורת)

אלא על שמאשימים בשטויות מתוך שום הבנה, זה קודם כל.

(רוצים להיות ב"מועדון של אלה מהדיונים", כי הדיון הזה מפגר)

.  .  .  .  .  .  .  .

צר לי, מכאן ואילך כתבת בצורה המגניבה הזאת שלא מאפשרת התמודדות בכלל. (ניסיתי כמה פעמים להתחיל לכתוב)

זה היה די ברור בכל אופן ברגע שהחום התחיל להוציא ריח אופייני מהאנשים...

לעניות דעתי,

קיים גבול מסוים אשר משפיע על נושאי הכתיבה  והאופן שבו אנו מתבטאים כאמור..

 את הסיבה לכך אנו, בתור אנשים מאמינים וודאי יודעים.

אני רוצה לומר שכתבתי הרבה בחיי. נושאים שלא נתתי להם ביטוי מפורש הגיעו בצורה של רמזים..שרק דקי הבנה ומלאי רגישות יוכלו להבינם. חלק ממיומנות הכתיבה דווקא נעוצה ביכולת שלנו לקחת משהו שהוא מוגבל ולהעניק לו את המקום שלו בצורה מעודנת וראויה.

כל נושא בעולם-כבודו במקומו מונח. ניתן לקחת כל חומר ולעבוד איתו.

זו דעתי בלבד.

איך שהגשת את זה ככה יפה וברכות

ונשבר לי הלב בסוף

יהי זכרה ברוך..

תודה

אמן

יש פחות,

כמו כל עלון.

התפיסה הדתית והפוליטית שונה מרוב העלונים, אבל דווקא קריאה של מגוון יכול להחכים הרבה פעמים

ונאסף בדרך כלל לאחר תפילת ערבית

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

נוגע

באמת מורכב.

בחיים הרבה פעמים נובע דווקא מחוסר סימטריה

הרגישות הנכונה לא מתעלמת (גם לא יכולה) מזה הטוב והרע המכוער והיפה הכל חי ביחד באותו מקום ובאותם אנשים

להקדים תרופה למכה או מכה לתרופה כתבת יפה

אהבתי שאת מביאה מקום ומבליטה את הערבובים האלה ולא מסתירה

פספסתי את זה קודם 

זה עמוק ,מעורר מחשבה

וקצת מלנכולי

נהניתי לקרוא. 

במילים יש משהו כנה

הרבה פחד ותקווה וזה משתק המעגל הזה בין המוח החכם והרציונלי שלא נכנע לרומנטיקה של פתי ללב שמסרב להפוך לציני

טובים השניים מן האחד

על הבדידות בתוך הראש עשו קריירות, מבדידות כזאת נולדת חמלה אמיתית

אף אחד לא יפצח את החיים האלה שמת פה חתיכה מהנשמה שלך