וכן. מסכימה איתו.

הדת מגבילה, וככל שהזמן עובר אופנת החוקים והחנק הולכת ומתעצמת ("הרב, מותר לישון עם גרביים?"), אומנות היא יצירה, יצירה היא חידוש, וחדש אסור מן התורה. (נו. סתם. כן. בטח הוצאתי איכשהו מההקשר ועיוותתי הכל. אל תסקלו אותי. |puppy eyes|)

אז -- וחידוש צריך לפרוץ גבולות.

והנקודה הכי פשוטה שמוכיחה את הטענה היא אמונת חכמים.

(אני תוהה אם התורה בבסיסה סותרת אומנות, או רק ההתפתחות שלה למושג יהדות. מה דעתכם?)

ובכל שורה שכתבת.

(וכמה קלישאתיות ובורות הטענות שלך, ולמה שלא יסקלו אותך? מי את בכלל שתחושי טובה יותר מההוא ששואל את הרב אם אפשר לישון עם גרביים? או טובה יותר מהרב..)

כל כך טפשי, ומכיון שהאמת היחידה היא אלוקים והתורה, אמנות שלא קשורה אליהם, היא שום דבר בעצם.

אז מיהו בדיוק כותב הבלוג? הוא מאמין בתורה?  (ואם הוא לא מאמין... לא משנה באיזו פוזה, בין אם בפוזה של עוגיות שוקו צ'יפס ובין אם בלוק אחר.. הוא יכול להביע דעה?) 

ובכלל, על מה הוא מדבר? הוא מדבר על מיני תופעות לואי של גלות או על התורה במצבה האידיאלי? ומי הוא שמרגיש בנוח להוציא עצמו מן הכלל בגאווה שכזאת אם כן?

האם יש יותר פורץ דרך ומתחדש ורענן מאשר אדם מאמין כשהוא לא נאבק למען הישרדותו והישרדות הדת שלו?

אני לא אומר שאין את העניין של המסורת ביהדות כמובן (מה שמאד הגיוני, כי אם קיבלנו תורה לפני כך וכך שנים, הגיוני, למרבה הקטנוניות שברעיון, שהיא תימסר הלאה..), אבל לומר שהיהדות היא דת שמבוססת על שימור זה שקר של אדם נמוך שלא קלט ולא הבין. מורכבות, הוא מורכב, יש בו מורכבות.

אם "מלוא כל הארץ כבודו".. מה בדיוק מגביל את היוצר מלהשיג ולהשיג ולהשיג? אלוקים? הרי הוא מלוא כל הארץ.!! 

 "ההכרה שהשפלה במעמד המוסרי היא מעכבת את הפריחה הספרותית היא הרגשה ישראלית מיוחדה. רק אנחנו מכירים אנו שכדי לתקן את הספרות צריכים הסופרים בתחילה לטהר את נשמותיהם. והננו מרגישים בעצמנו צורך גדול לתשובה, בשביל ההתנשאות אל המרומים הטהורים של הספרות הזכה המיוחדה שלנו הנובעת ממקור חכמת ישראל שהקדושה והטהרה, האמונה והגבורה הרוחנית הנה הנם מקורותיה". (הראי ”ה קוק שמנה קבצים ח,עא)

אבל כותב הבלוג לא קשור לכל הדברים הגדולים האלה, הוא בסה"כ ברמה של עוגיות שוקו צ'יפס, והוא חושב שהתורה והאמונה הם עוד שני פרטים במזווה הרומנטי שלו. והוא איש עצוב, שקשור לדת רק כי למה לא, אין לו שמץ השגה ב"יהדות" אמיתית, של התקדמות והתעלות וקרבת ה' ואור, הוא רק שורד, על הגדר, איפה שיושבים הציניים.. רגל פה רגל שם... בסדר עם כולם. אלה שלא באמת משיגים משו בחייהם, כי הם ניסו לתפוס מרובה כביכול, והשיגו לא כלום.

הדיון הזה הוא נסיון טפשי לקחת דברים סותרים, "נקודות מבט" שונות, ולנסות לטחון אותן ביחד לאיזו מקשה אחת שאין לה שום קיום. וכמובן, זה נאור ברמות..

נכון, כל מי שקורא את זה חושב שלא תפסתי את הנקודה החמקמקה.. אבל דוקא הבנתי בדיוק, וכל הדיון הזה שקרי ומפגר מעיקרו, נראה כי הטוב היחיד שהוא יכול להביא זה לחלץ מהרהור זרזיפון דקיק של קיטור.

(תאמרו, אני היחיד שמתעצבן, אענה, ברור, כשיש כבוד לדת פחות מלטרמפיסט לגלקסיה, הצער והתסכול והזעם יכולים להוציא מהדעת.)

אלעד, די להתרשם משמאלנים מפגרים וכופרים, לא בשביל זה קם ערוץ 7.

אבל לגבי ההתחלה.. הקדמת הרב קוק לשיר השירים, מצלצל מוכר?

התפיסה שאת יוצאת ממנה אומרת שככל שמבטאים יותר צדדים במציאות - זה יותר טוב. אבל הרב אומר שם שלא כל דבר שקיים בעולם ראוי לביטוי ביצירה, יש דברים צריך לכסות. [לפחות במצב הנוכחי של המציאות, למיטב הבנתי]

גם לגבי הדבר הזה עצמו- הרצון לבטא הכל נובע ממקום נכון וחיובי, אבל בלי ההכוונה של התורה- הוא מנותב למקומות שליליים שמשרתים את האינסטינקט הגס של האדם, במקום לבטא שלמות אמיתית.

יש לי עוד הרבה להגיד, אבל לא קראתי הכל, אז אין לי את הזכות..

רק לא הצלחתי להבין- למה אמונת חכמים מוכיחה את זה לדעתך? בהקשר של חוסר ביטוי עצמי?

ובגדול - לדעתי האדם יוצר מתוך עולמו. אם עולמו גויי או חילוני - כך יהיה גם ספרו. אם בעולמו יש התלבטויות וקונפליקטים עם הדת (יהדות או להבדיל כל דת אחרת) - זה מה שיהיה ביצירה שלו. ועם חייו בהרמוניה עם דתו, והוא באמת מאמין במה שהוא עושה ומקיים - גם יצירתו לא תתנגש עם הערכים האלה.

ולא כל כתיבה של סופר דתי חייבת להיות על קונפליקטים עם הדת. יש עוד הרבה סוגי קונפליקטים בעולם (תחשבו על עצמכם, ותראו), ואפשר גם לכתוב עליהם.

יצירה יהודית היא לא בהכרח ספר קודש מצד אחד ולא בהכרח תיאור של קונפליקט דתי מצד שני. לדעתי בהחלט אפשר לכתוב סיפור מרתק מתוך העולם הדתי, בלי להשתמש בקונפליקט המוֹכֵר של הדת.

(אני מנסה לעשות זאת. נסו גם אתם, ובסוף יהיו לנו סופרים דתיים אמיתיים, כדוגמת הרב סבתו, שאליו כותב הבלוג העדיף לא להתייחס...)

מעולם לא קראתי ספרים שלו.. אבל בסביבתי אומרים שהוא לא גדול שבגדולים.

מעניין שמי שזכה בפרס נובל (לא שזה מוכיח משהו בהכרח) הוא דוקא ש"י עגנון, יהודי אדוק של ממש. זה באגב.

ולא נותר לו אלא להאמין שהיא לא מונעת ממנו אלא מנחה אותו לגבהים שהוא לא היה מעז אפילו לחלום עליהם לולא הרוחניות שהדת פותחת בפניו.

השאלה רק כמה נותר ממנו עצמו להביא ליצירה שלו.

ה"דת" לא מגבילה, כמו שהסופר לא מחשיב את זה שהוא לא יכול לחוות רצח, לרצוח, כהגבלה. (אל דאגה , יבוא יום וה"חופשיים מכבלי הדת" מחבורתה של הרהור עוד יאמרו שהעובדה שהם לא רוצחים אכן מגבילה אותם, על גילוי עריות הם כבר אומרים את זה)

צאו מהנחיתות שלכם, גם כן "אמנים", תת רמה. 

מה שכתבת על האמנות

והיצירה היהודית נכון וראוי ומוסכם עלי.

טוב שכתבת מה שכתבת. עם זאת-

יש כאלה כאן שסוברים אחרת,

זו דרכו של עולם, נסה לכבד זאת בבקשה!

האם העובדה שאני לא יכול לרצוח מגבילה את הכתיבה שלי?

וטוב שכך. לא חלקתי עליך,

אלא רק על צורת הכתיבה החולנית בה אתה משתמש.

אבל ביחס לכתיבה עצמה, ביחס אליה, זה מועיל לה או מזיק?

להגבלה יש קונוטציה שלילית, ול"טוב שכך" - חיובית. איך זה מסתדר?

ברור שמצד האמת אם ה' קבע לנו מניעהמסוימת- היא לטובתינו. אין בכלל שאלה על כך.

אסייג ואומר בעדינות, שגם אם להגבלות מצד ה' יתברך חובה להתייחס באהבה,

לא בטוח שתקנות וגזרות וסייגי חז"ל ושאר גדולי הדורות יכולים לזכות ליחס דומה.

לא מדובר על דברים נעלמים ונעלים מהשגתנו, שאנחנו לא יכולים לזהות, בעצמנו, ושרק האמונה באיזה נעלם מחזיקה אותנו נאמנים להם.

יהודי אמיתי מרגיש את העליונות.

הבלוגר הפתטי שהבאת הוא אדם שלא זכה לטעום טעם "יהדות", הוא אדם קטן מאד, ואגואיסט מאד, וצר מבט...

משהו לא ברור לי.. הרי האדם הכופר שלא רואה ערך בחוקי התורה וב"הגבלות" (שאגב, אשמח לדוגמאות רציניות יותר מהדוגמה על האברך שלו, דוגמאות להגבלה עליה הוא מדבר. כשאתה כותב ש"האמן נאבק..", למה בדיוק אתה מתכוון?) שהיא מציבה, ברור שיאמר שה"דת" מגבילה.

ואלו היהודי המאמין בתורה - יראה בהם יתרון, כמובן... שהיהודי המאמין צודק, והבלוגר - טיפש, אז איך בדיוק אמור להתפתח דיון בנושא? 

ובכן, לא הייתי אומר שחלקת רק על"צורת הכתיבה החולנית" שלי, שהרי אתה תיארת את זה כמשהו ש.. נכון, אנו מוותרים ויתורים כואבים, אבל אנו עושים זאת מתוך אמונה שבגן העדן נקבל משו יותר "שווה" מהאמנות שהקרבנו בעולם הזה, משהו כזה.. 

בעוד ש... מה שאני אמרתי זה... שאין שום ויתור, לא בנגלה ולא בנסתר.

א' - כי אני לא ממש מבין על מה אתם מדברים, לא רואה איפה ההגבלות הגדולות, (מה.. האברך שאמר לו לא לנגן?? נו ב'מת.. הוא צריך רק להתבגר, חבל לגדול כל החיים בתחושת רדיפה בגלל איזה טיפוס מצומצם.. (אלא מה..? ציורי עירום?? באמת חסך חמור, שלא לדבר על משכב בהמה שלא מקובל ומגביל אותנו לגמרי מלפרוץ ולחדש חידושים...))

ב' - האדם הרי תמיד יהיה "מוגבל", בזה שהוא אדם הוא כבר מוגבל, הוא נועד לתפוס את מקומו, יש לו מקום, יש לו חדר עם קירות בעולם מלא חדרים... 

אלא מה, האדם שמחפש היכן הוא יכול להרגיש טוב בפריקת ההגבלות שהחזיקו אותו - מוצא את ההרגשה הטובה ב'סתלבט' על אלה שנותרו כלואים ומוגבלים.. (אומללים..) ומבחינתו לא העובדה שהוא לא שורד יום בלי לישון - אלא העובדה ששומר התורה והמצוות לא עובר יום בלי להניח תפילין - דוקא היא זאת שמגבילה ומעקרת לגמרי את חופש היצירה שלו, בארורר...

הבן אדם, כמו כל יצור, הוא "מוגבל".

אם יש משהו שמסוגל לשחרר אדם - זה החופש שנותנת לו התורה והאמונה, שמשחררת אותו מקטנות ועושה אותו גדול, "עבד ה' הוא לבד חופשי". (אני יודע שפה אני אמור להרחיב, אבל כרגע אין לי רעיונות)

יצורים קטנים או טיפשים - יש תמיד, חלקם באמת מוגבלים, ואכן לא כולם נועדו ליצירה, וחלקם מרגישים חופשיים כשהם מעורערים, כשהם "מורכבים".

לא נראה לי שזה מה שאמרת.

מי שמחפש הזדמנות לנגח ולפלוט ביקורת על בעיות (שיש להן סיבה וגם סוף) שהוא רואה אצל העולם ה"אמוני" בחרך עינו הבאמת מוגבלת.. ימצא אותה בכל מקרה, אבל אוי.. הקטנות, הקטנות. 

הייתי אומר שהנושא הוא לא הגבלות טכניות מסויימות של "איסור לעסוק בזה וזה..", אלה רק דוגמאות.

אני מניח שכוונתו של הבלוגר היא למשהו כללי יותר, מן סגירות ושמרנות ואנטי יצירתיות וחידוש שיש אצל האדם הדתי שעסוק בשימור...

אבל הוא כן משתמש בדוגמאות, כי אכן יש לדוגמאות משמעות, לטענה כללית כזאת מוכרחות להיות דוגמאות, והדוגמאות שלו חלשות.

אני מסכים שדת, כמו כל דבר אחר, יכולה להיות אצל אדם קטן מן דבר בו הוא נאחז כדי לא לחשוב ולא לחוות ולא להכיר, כמו כל דבר אחר, הכל תלוי מי הוא האדם, והאמן הוא הרי לא אחד כזה.

אמן אמיתי הוא אדם חופשי וחי, וה"דת", כמו כל דבר אחר בחייו - חיה.

אז ברור, אדם שכופר ולא מאמין בדת, רואה ב"מגבלות" סתם מגבלות, כי הוא לא מאמין בתוכנן, נו ברור! הוא כופר בדת! 

אבל האדם המאמין יודע שהכופר בסה"כ פספס פספוס מאד גדול, ורואה ראייה מאד מצומצמת, "להסתובב זה לא אומר להיות חופשי" (וזאת הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שתתפסו אותי מצטט את אביב גפן השרלטן) בראייה מצומצמת נראה שמי שמרשה לעצמו ומרגיש בנוח לקחת מהכל ולראות הכל הוא חופשי, אבל זוהי שטות, "תפסת מרובה - לא תפסת".

יש פה את אותם הכבלים רק בלי שיכירו בהם, אדם שחי בסרט של חופש הוא יותר גרוע מכבול שמודע לכבליו.

אז בעצם הכל תלוי בנקודת המבט, מי שמביט מעבר לזגוגית ברוקדים - חושב שהם משוגעים, כי הוא לא זכה לשמוע את המוסיקה, והוא חושב שהם סתם כבולים ומחוייבים לכל מיני תנועות חסרות משמעות, ברור שהוא יאמר שהדת מגבילה.

אבל הרוקד ששומע את המוסיקה ומשיג את מה שקורה, מגחך עם בת זוגו כשהוא רואה את האף המחוץ על החלון מבחוץ, כי הוא בתוך היופי.

אז איפה בדיוק יש מקום לדיון כזה? איך בדיוק יכולים שני הצדדים לשבת ולדון על הנושא??

ברור.. רק במקום אחד, על הגדר, היכן שיושב הציני הטיפש בעל הגאווה, שלא טעם לא מפה ולא מפה, אז הוא עושה צחוק מהכל.

(שמועה שמעתי שהכותב הוא אותו כותב מכאן>http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=66861)

הרב הלל צייטלין  בפרק הראשון מדבר על ה"מדע על הדת" ושואל מי יוכל לדון על הדת?

והוא פוסל את אוהבי הדת, שונאי הדת ואלו שאינם מאמינים בדת.

האוהבים-מסוונורים מאהבה ואינם מסוגלים לראייה אובייקטיבית. דומה הדבר הוא אומר לבקש מאדם שיתאר את אהובתו. חוסר האובייקטיביות שלו ימנע ממנו לראות נכוחה.

שונאי הדת-אותה סיבה- חוסר אובייקטיביות.

ואלו שאינם מאמינים, גם הם לא. כי איך יוכל מי שיתייחס אל הדת כהלכות חוקים מנהגים להבין דבר אלוקים חיים? להבין את הנשמה? את העומק העצום הטמון בה?

אם כן מי יכול להבין זאת?

רק מי שפרש מהדת, ולא אלו שכפרו, אלא אלו שעדיין אוהבים את הדת אבל מרחוק.

הם אוהבים ומחבבים אותה אבל יש להם פרספקטיבה רחבה הם אלו שיוכלו לדון.

אני אגיב בהמשך לגבי כל הדיון אבל בנתיים מקווה שעניתי על שאלה אחת

ומכיון שהדת היא אמת, האדם שבתוכה הוא הכי קרוב לאובייקטיביות שיכול להיות. 

או ש... לא לאובייקטיביות  אלא שאין עניין באובייקטיביות.

הדת היא לא אישה אהובה, הדת היא אמת אחת.

(שלא בא לידי ביטוי פה בשרשור מאף שומר מסורת)

אלא על שמאשימים בשטויות מתוך שום הבנה, זה קודם כל.

(רוצים להיות ב"מועדון של אלה מהדיונים", כי הדיון הזה מפגר)

.  .  .  .  .  .  .  .

צר לי, מכאן ואילך כתבת בצורה המגניבה הזאת שלא מאפשרת התמודדות בכלל. (ניסיתי כמה פעמים להתחיל לכתוב)

זה היה די ברור בכל אופן ברגע שהחום התחיל להוציא ריח אופייני מהאנשים...

לעניות דעתי,

קיים גבול מסוים אשר משפיע על נושאי הכתיבה  והאופן שבו אנו מתבטאים כאמור..

 את הסיבה לכך אנו, בתור אנשים מאמינים וודאי יודעים.

אני רוצה לומר שכתבתי הרבה בחיי. נושאים שלא נתתי להם ביטוי מפורש הגיעו בצורה של רמזים..שרק דקי הבנה ומלאי רגישות יוכלו להבינם. חלק ממיומנות הכתיבה דווקא נעוצה ביכולת שלנו לקחת משהו שהוא מוגבל ולהעניק לו את המקום שלו בצורה מעודנת וראויה.

כל נושא בעולם-כבודו במקומו מונח. ניתן לקחת כל חומר ולעבוד איתו.

זו דעתי בלבד.

2. חדמ"ש.

3. לא ממש...

אני שם לב ש1 ו2 די דומים, רק ש1 הוא קונקרטי (משפט מסוים) ו2 הוא כללי (דמות או רעיון ספרותי).

זה מגניב שזה ככה! בזמן שאני כותב אני עוד לא יודע שלשם זה הולך

1. ברור, מאוד. מחשבות מה מי שאני כותבת עליו היה עושה בסיטואציה מסויימת שקוראת או איך הוא היה מגיב אם היה רואה אותי עושה את זה... וגם הסתכלות יותר רחבה על דברים, הבנה שלא הכל שחור או לבן ויש עוד צדדים לכל דבר...

2. אני כותבת כבר בערך ארבע שנים על אותן דמויות אז הן גדלות יחד איתי כזה... יש דברים שכתבתי לפני שלוש שנים שאני לא מסוגלת לקרוא כי זה ממש לא אני עכשיו אבל זה כן אני של פעם...

כששואלים אותי על מה אני כותבת אני עונה שעל עצמי כי גם אם זה לא השם שלי שם-עדיין אני כותבת את החיים שלי, הרצונות, החוויות, הפחדים... לכן אני לא מסיימת סיפורים, סוג של כל עוד החיים שלי ברוך ה' ממשיכים-גם הדמויות ימשיכו לחיות...

3. האמת שלא לגמרי הבנתי את השאלה אז כאילו, כנראה שלא...😅

4 שנים??? זה המון, מדהים. איזו התמדה, אני מקנא בך...

וממש מסכים עם המשפט בסוף סעיף 2 - יצירה אמיתית לא יכולה להסתיים בשרירותיות של הכותב... היא חיה כמו שהוא עצמו חי

לגבי 3 - @ימח שם עראפת אני עונה גם לך- יש כתיבה עוצמתית, חיה, יכולה להיות מלאת שמחה ודאות ואור ויכולה להיות מלאת כאב פחד וחרדה, אבל בין כך ובין כך הסיבה שבסופו של דבר יצא שיר/טקסט מוצלח זה העוצמה הרגשית שלו, גם אם נכתבו כבר שירים/טקסטים דומים בעבר.

אבל יש כתיבה שבה *פיצחתי משהו* - טקסט שבו נגעתי בנקודה משמעותית. לא רק אפקט רגשי אלא ממש "פואנטה", זיהוי, הבנה על החיים...

מה שמלווה אותי הוא מה שמלווה את הכתיבה שלי. הכאב ממנו אני ניזון בשביל המשמעות.

המילים השונות כמו כן המסקנות - מתחלפות כל הזמן.

מהסיפא אני מבין יותר טוב את הרישא. איזו גישה קודרת!!! אפילו המסקנות לא משנות ומתחלפות באופן קבוע. "אני כואב משמע אני קיים"

תודה

א. לפני שנים, כשהכתיבה הייתה לי מזור אקוטי, הייתי זוכרת כל אות וכל שורה משיר, הייתי משננת אותם כאילו היו תפילה או לחש. לאט שכחתי אותם, כעת לא יכולה לצטט שיר אחד בעל פה או לזכור מהיכן נלקחה שורה. הם עדיין עשויים ללוות אותי.

ב. פעם בעקבות שיתופי פרוזה כאן בפורום החלטתי להתנסות בכתיבת ספר, למעשה כתבתי ארבעה פרקים בלבד, אך הדמויות תפסו אותי כה חזק שחלמתי עליהם תקופה ארוכה. רק בדיעבד של כמה שנים יכולתי לזהות כי את סיפור חיי כתבתי אז אל תוך דמויות אחרות. (מדהים כמה עיוורים אל ההווה אנחנו עשויים להיות)

ג. שיר או טקסט שיש בו חוזק ועמקות יחד הוא כזה שמתנגן ומנגן באותו הניגון של מה שהוא מתאר ומספר. אצל חלק עצם היכולת להלום עד כדי כך זו ההשתאות, למשל גרוסמן או גורי שהמוזיקה של שיריו עקובה מדם. ואצל כותבים כמו צייטלין, אליעזר שטיינמן, בובר ועוד שאיני זוכרת, זו ההארה שהם מצליחים לנבא מתוך ההלימה הזו של התרוממות רוח, שברון לב, השתנקות, השתוקקות, אהבה.

נ.ב. תחושה של עניתי אבל לא על השאלות שנשאלתי עליהן

א- יפה. מעניין מה את מרגישה כלפי זה. וגם שאלה - האם את כותבת כיום פחות או יותר מבעבר, כשהיא היוותה "מזור אקוטי"? מפתיע שנשכחו המשפטים! אני זוכר טקסטים מלפני 8 שנים, חלק אפילו כמעט בעל פה.

ב- נפלא! קודם כל בראבו על עצם כתיבת ארבעת הפרקים... זה קשה אימים וגם מההיכרות עם הכתיבה שלך לא נראה לי שקל לך במיוחד להישאר בגבורת הפרוזה הקונקרטית והמדודה ולא לברוח אל הלירי האבסטרקטי המופשט הדו-משמעי.

ולגבי זה שבסופו של דבר כתבת את עצמך - זה נפלא! כי זה אכן מה שקורה, ולמרבה המבוכה זה קורה והכותב לא מודע לזה בזמן אמת. כמה וכמה מהשלדים שבניתי לסיפורים שכתבתי ינקו אחד לאחד מנקודות יסודיות בחיי. "אמת, כי אתה הוא יוצרם"

ג- רק על ג' לא ענית בדיוק כפי השאלה.

מסכים לגמרי... אני קורא עכשיו ספר קצת מעל לרמתי אבל בכל זאת מסתקרן, של המשורר הגרמני פרידריך הלדרלין, הנקרא "על מהלך הרוח השירית" והוא מנסה לבנות שם מודל פוסט-פילוסופי להגיע ל"אמת" דרך האסתטיקה. הוא מזהה את הכתיבה והשירה כפתח להגיע לשלמות אסתטית...

לכן מסכים שההלימה הזו בין אווירה לתוכן, בין חומר לצורה כל כך קריטית...

אבל בשירים שלך (את וכתיבתך מעניינות במיוחד לשאלה דידן!) את מרגישה שעיקר האפקט שלהם הוא בתוכן, או באווירה? האסתטיקה של העברית הגבוהה ומשחקי המילים האבסטרקטיים היא עניין אחד; האווירה והאפקט הרגשי-חווייתי הן עניין שני; והתוכן, כלומר הפואנטה היא ענין שלישי. מה עבורך הוא העיקר?

ג. מרתק! מעניין מה המהלך שהוא עושה שם. זה מתחבר לי לגבורת ההתמדה שכתבת עליה. מה הופך את הספר למעל לרמתך?

עכשיו ספציפית אני לא מרגישה שום אפקט. רק כאוס הדוק כמו המחוך של שלגייה. האווירה המסגרתית היא לדעתי מכורח הסופר אגו, לו ידעתי לגבור עליו. לעיתים רוצה את החיטוט באות ובזריית הנפש (אפשר לומר אסתטיקה). התוכן הוא העיקר, אבל הוא לא נקודת המוצא, הוא תגמול ולתחושתי אינו שלי.

שמא המרירות הכתיבה את דבריי כעת.

באותו האופן שאני החומר והשיר צורה כך השיר הוא חומר ופירושו צורה. וכל אחד בא ועושה בו כבשלו. קריטי אבל האם לא בלתי נמנע? שלמות אסתטית? האמנם?

מה עבורך העיקר?

1. אידיאולוגים - לצורך העניין הם אנשים שהיו רוצים להיות טובים או אפילו מאמינים בעצמם בשכל שהם טובים, ומכוח זה הם פוגעים באחר ומגלמים את הרע. אם תשכנעי אותם בשכל שמה שהם עושים הוא רע הם יחזרו בהם

2. קונפליקט פסיכולוגי - מהדוגמאות הקלות, של ילדה שמציקה לילדה אחרת מתוך רגשי קנאה, ועד לדברים פתולוגיים, כמו למשל אדם שפוגע באחרים כי הוא משחזר טראומת ילדות שהיו פוגעים בו (קפטן קניט למשל, מהספרים של רובין הוב).

3. https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%A9_%D7%94%D7%90%D7%A4%D7%9C?wprov=sfla1 - בעיניי אולי לזה התכוונת, ובאמת קשה קצת לכתוב דמויות כאלה כי הן מאוד לא מעוררות הזדהות. הרוע שבהם מגיע מתוך משהו באמת לא אנושי. (פסיכופתיה נרקיסיזם ומקיוואליזם).

4. חולשת אופי - בעיניי זה הכי מעניין. נרקומן שבשביל המנה הבאה מוכר את אמא שלו;

אדם תאוותן שעושה דברים אסורים בידיעה שהם אסורים כי הוא לא מצליח להשתלט על עצמו;

בעל מכה שמרגיש רגשות אשם נוראיים אחרי כל פעם שהוא מכה ולכן הולך לשתות בשביל להעניש את עצמו...

זה מעגלים של הרס עצמי, אבל שם יש יכולת לעורר הזדהות, גם אם לדעת עדיין להוקיע את זה.  

הסוג הראשון לא בטוחה שהבנתי  למה אתה מתכוון.. לאנשים שבאמת מחפשים את הטוב אבל פשוט טועים? או לאנשים שזה לדעתי רוב ה''רעים'' (חוץ מהפתולוגיים שהם אין להם בעיה לייצג את הרע ורע בעיניהם זה ממש סבבה) שמחפשים לעצמם תירוצים.. ואז זה יכול להיראות אדם שמחפש הכי להיות צדיק ופשוט טועה בדרך.. אגב רוב הפעמים זה גם מה שהאדם יחשוב, כדי לא לחיות בדיסוננס קוגניטיבי..

ולגבי סוג 4 כשמדובר בהתמכרויות זה מסתדר לי- נגיד מעגל של בעל שמכה מתוך שכרות או סמים, מתפקח, מתייסר ברגשות אשמה ואז הולך לשתות שוב כדי לשכוח.. אדם כזה באיזשהו מקום אין לו שליטה על עצמו..

בעל מכה כשהוא פיקח לדעתי פחות ירגיש רגשות אשם.. לא כי הוא רע מוחלט אלא שוב כי קשה מאד לחיות עם כזה דיסוננס קוגניטיבי בין המעשים לערכים.. לדעתי עם הזמן אדם כזה מצדיק במידת מה את המעשים שלו.. או כי הוא מסכן ואין לו ברירה או כי היא אשמה וכאלה..

במובן הכי פשוט - כל הספרות השוביניסטית / פטריארכלית, שבה משדכים אישה לגבר ממעמד עשיר חרף רצונה - אם זה ספר פמיניסטי (נניח "גאווה ודעה קדומה") - הדמות ה"רשעה" שם פועלת פשוט מהצדק תרבותי.

אבא פטריארכלי ששולח את הילד שלו לפנימייה כי הוא לא נוהג לפי חוקי נימוס או משהו - פשוט מתנהג כמו שנהוג תרבותית.

אגב, דמויות כאלו יכולות להיות מעניינות במיוחד, כי יש להן פער שהן לא מצליחות לגשר בין המוסכמות לבין המצפון שלהן. הם כל הזמן ישכנעו את עצמם שזה בסדר, שכך צודק, "מה, הם לא יקבלו חינוך?"

-

עולים לי עוד נבלים מהסוג הראשון... בהרבה סדרות וסרטים שראיתי או ספרים שקראתי הרשעות שלהם מתבססת גם על זה

(דוגמה מובהקת - רסקולניקוב מהחטא ועונשו רוצח אישה זקנה כי הוא מגיע למסקנה אידיאולוגית שמותר להרוג אותה, אבל דוסטוייבסקי הגדיר את קווי הדמות שלו כ"אדם שיכול היה להיות צדיק גמור")

אני חושבת שדיברתי על השלישי או הרביעי... כאילו בשלישי אין לאדם ממש בחירה כי זו פשוט מחלת נפש ואני ברוך ה' לא ממש מכירה את זה...

ברביעי כאילו זה משהו שאני מזדהה איתו מלכתחילה רק ביותר קיצוני נקרא לזה...

"כיפה אדומה - הסיפור האמיתי"

רוב הספרים העלילתיים והסרטים שאני מכירה באמת לא מציגים את הדמות הרעה כדמות שאפשר להבין אותה איכשהו, שלא לדבר על הזדהות.. בהרבה סרטי דיסני דומים יש את דמות הנבל שזה דמות באמת שהיא פשוט רוע טהור..

הרבה יותר קל לכתוב ככה, קשה לכתוב על רע אנושי כמשהו קרוב ללב, כי הוא לא.. יותר קל לעשות את זה דיכוטומי ומוחלט, יש אותנו הטובים, ויש את הם הרעים וזה סוג אנשים אחר...

במציאות מעבר לדיסני, חושבת שיש מקרים פתולוגיים של הפרעות אישיות (מרקסיזם, אנטי חברתית..) ואז באמת זה רוע מוחלט ואנשים שהתפיסה שלהם את הרע והטוב היא אחרת משלנו.. שם יותר אפשר לראות ''רוע מוחלט'' ז''א אנשים שיודעים שהם הרע ולא אכפת להם מזה והם לא מתחרטים.. זה מיעוט של אנשים, רוב האנשים שעושים דברים רעים אם לחשוב איך הם נראים בפנים, לדעתי אין שם תחושה של זדוניות או דווקא כדרך חיים (במקרים ספציפיים אולי כן, כמו כולנו) בבחירה להיות גנב נגיד זה לא כי אני רוצה להיות רע ולא אכפת לי, זה כי למה לא, והרבה להפוך חיסרון לאידיאל..

אם לחשוב על הספרים שקראתי שדמות הרע שם כן היתה אנושית, חושבת שבאמת זה התנהלות רגילה של אדם שחי את חייו וזה הרגילות.. יש את מי שנולד לזה (שכונות מצוקה וכאלה), יש את מי שנפגע ונוצרה טראומה, יש את מי שזו הדרך היעילה שהוא מצא להתמודד (לא להתמודד) עם החולשות שלו.. אבל בסה''כ אני חושבת שכולם חיים עם עצמם די כמו אנשים רגילים, מקבלים החלטות כמו אנשים רגילים, רק שאיכשהו בדרך היתה סטיה בכיוון של קבלת ההחלטות..

נקודה חשובה בעיני היא זה שלדעתי רוב האנשים חיים יחסית בטוב עם המצפון שלהם. אבל לא כי הם רעים במקור אלא כי הנפש לא יכולה לשאת את זה שהאדם פועל בניגוד מוחלט לערכים ולאמונות שלו על החיים, מה שנקרא- דיסוננס קוגניטיבי. ברגע שיש כזה דיסוננס האדם מתאים או את המעשים לערכים, או את הערכים למעשים.. באיזשהו מידה כן? יכול להיות רגעים שאדם עם מצפון, קורה לכולם.. אבל שהדרך חיים מנוגדת לאמונה זה לא אפשרי לשאת את זה בשפיות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

הרחוב היה ממש ריק וזה היה קצת מפחיד, כי אתה מרגיש לבד. 

לפעמים יש דברים שהם פשוט מפחידים אותך, כמו להיות לבד בחושך, שאפילו שחושך לך יכול לעשות כלום, אתה מרגיש שאתה מפחד.

אבל הוא ידע את זה כשהוא ברח לבד, שיהיה מפחיד, ושמה שבטוח- זה שעכשיו הוא לא חוזר רק בגלל שהוא קצת מפחד. ממש לא.

הוא פשוט צעד בלי לחשוב לאן, מסתכל ימינה ושמאלה כל הזמן, בכל זאת, הסמטא הזאת די מפחידה.

יללה של כלב נשמעה מרחוק, והוא מיד עצר והרגיש את נשימתו נעתקת. הכוונה שהוא נבהל ממש. הוא חושב שהכלב היה די רחוק, אבל הוא באמת לא יכול להמשיך ללכת כל הלילה. צריך למצוא מקום לנוח בו.

התחיל לכאוב לו הרגליים כבר מרוב הליכה, אז הוא פשוט נכנס לאחד הבניינים והתיישב ברצפה של הלובי, נשען על הקיר ליד המעלית.

היה קצת קר, והוא חיבק את הברכיים שלו. היללה של הכלב שוב נשמעה קרוב יותר.

הוא בלע את הרוק שלו ונצמד לפינה של הקיר, שגם היה קפוא, אז הוא חיבק את עצמו חזק וניסה לא לרעוד.

הוא התחיל לפחד פתאום. זה היה ממש מטופש לברוח, אז מה אם הם חושבים שהוא מפגר? מה זה יעזור עכשיו הוא פשוט ישב פה עד שהוא ימות מרוב שקר לו. הכלב ילל שוב, קרוב יותר.

הידיים שלו התחילו לרעוד גם, והוא בכלל לא יודע כבר אם זה בגלל שקר או בגלל שהוא מפחד שהוא ימות ומהכלב הזה.

אז הוא ניסה חזק לא לבכות וטמן את ראשו בין הרגליים. הוא צריך לחשוב רק בגלל מה הוא ברח וזהו. לא רוצה שיחשבו שהוא מפגר. לכן הוא ברח.

אבל זה לא ממש עזר , הלב שלו התחיל לדפוק ממש חזק, ובעיניים שלו משהו רטוב ומלוח התחיל לטשטש את הראיה.

"הו, אלוהים" הוא שמע פתאום מישהי והרים את ראשו, הוא נשך שפתיים וניסה להיראות כאילו הכל בסדר. כאילו שהיא לא תראה שהוא רועד מקור ובוכה.

אישה מבוגרת עמדה שם והסתכלה עליו במבט מבוהל "ילד אתה בסדר?"

הוא רצה להגיד לה שהכל בסדר ושתעזוב אותו ושהוא מפחד שהוא ימות עכשיו ושקר לו ושהוא ברח מכולם בגלל שהם חושבים שהוא מפגר ושאמא שלו – 

אבל הוא פשוט בכה. בכה כמו תינוקת קטנה ומטומטמת.

הוא בכה ובכה והאישה הציעה לו לבוא לישון למעלה בבית שלה ומחר הם ימצאו את ההורים שלו , והוא עדיין בכה, 

והוא לא הצליח להירגע גם כשהיא הרימה אותו לאט ועלתה איתו במדרגות, הוא נתן לכל הגוף שלו להיות זרוק ולבכות.

בסדר אז מה אם היא הבינה שהוא מפגר. אולי הוא באמת מפגר אם ככה הוא בוכה.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק