אני עובד עכשיו על ספר והרגע סיימתי טיוטה שנייה!
ארבעים וחמש אלף מילים.
וההרגשה. ההרגשה כל כך נהדרת ומספקת ו-
הרגשה של מלאות, שכל נשימה רק רוצה להישאר בפנים ולא לצאת לעולם.
זה כל כך מספק, ונהדר, ו.
ו.
אין ממש מילים כדי להגדיר.
יש כל הרבה מילים שנכתבו, אבל הרגש הזה.
הוא חדש.
כל נשימה כל כך טובה שאין בך רצון בכלל להיפרד ממנה.
בין אלפי טיפות
סחלב, אגודות בחרס מולבן.
שלמי תודה נלחשים
אל אל,
אל ריבון השלוות כולן.
הלוואי שהיה לי כוח רצון להתמיד ולהשקיע בלי לשחרר .
בהצלחה ממש בע"ה !
שכוייח על ההתמדה, הרגשה מוכרת.
סיפוק מטורף.
שתצליח תמיד!!
תודה על השיתוף, העלה זכרונות מתוקים
בלערוך את "הדרן", טוב להתחלה, לא?;)
ספר? למי יש כוח? וואו.. שכוייח על ההתמדה, כמה זמן לקח?
(נאמר בכנות אמיתית מהבפנוך של הלב)
כלומר, אם לא אגמור לערוך אותו, וודאי לפחות אבקש רשות מהסופרת להגיש אותו לידיעות ספרים...
אני לא משאירה אותו ככה, בשום פנים ואופן לא
התחלתי אותו באזור חנוכה, ומאז הוא בעבודה תמידית.
פייגלי' מה זה הדרן אם יורשה לי?
את עורכת סיפור? (מי בדיוק הפקיד את העבודה הנהדרת הזאת בידיו של אחר?)
שכתוב בצורה די מוזרה. מתורגם.
העלילה העיקרית- מדהימה, לדעתי, וצורת הכתיבה, והעלילות "רקע" של הספר- לא מוסיפות לו 'כבוד' (אם אפשר לקרוא לזה כך)
מי הפקיד את העבודה בידי- אני, (או- העיניים שלי שלא יכלו לסבול את הכתיבה שלה...)
זה בינתיים משהו אישי, לעצמי, מקסימום לחברים ומשפחה, אם זה יגמר מתישהו- אני אשאל את הסופרת אם אפשר להגיש את זה לידיעות ספרים. זה ספר שכבר לא מוכרים, לכן אני לא חושבת שתהיה בעיה, הוא בעייתי לציבור החרדי- ולשאר הציבור- הוא בנאלי מידי. מהלך בין הטיפות מה שנקרא.
הלוואי שמישו היה דוחף אותי לסיים.. יותר נכון- להמשיך..
בעז"ה שנזכה..
ויאללה, מחכים לקרוא אותו שפיץ! 
טוב אז שלום, אני אשמח שמי שקורא את זה (אם יש לו כוח וזה לא טרחה כמובן) אם יאהב יפרגן לי (לא שיש לי בעייה בביטחון עצמי ב"ה אבל לא נראה לי שיזיק... 😝 ) ואם לא יגיד למה. יציע הצעות לשיפור וכו' בנוסף רציתי לשאול, אני חושב שכדאי לשפר כמובן את השיר ולעשות לו כמה סקיצות, אבל יש לזה שני חסרונות.
א': אחרי כמה עריכות לפעמים הוא יותר יפה אבל פחות מבטא את עצמי ו/או המסר וכדו'
ב': אני כשאני כותב שיר אני נמצא באיזה מצב נפשי ולפעמים קשה לחזור למצב נפשי מגיל 16 (לפני 3 - 4 שנים...) אשמח גם בזה לעזרה (במיוחד אשמח לשמוע את דעתך @ימח שם עראפת ועוד כמה שמות שקצרה היריעה מהכיל...)
זה שיר שאני עדיין עובד עליו אז אני הכי פתוח לשינויים בו... השיר נועד לבטא את הדיכאון מהריחוק מה' (שמתבטא חזק מאוד בזה שאין מקדש) ואת זה שאנשים מנסים להמשיך בחיים על אף שאנו רחוקים מה'... וכיסופים לסוף המיוחל, לגאולת ציון. ולנקמה!
"זה עתה חרב הבית
כולם בוכים, נאנקים
בבלה מובל עם הזית
אבות, נשים, ילדים
על ערבים בתוכה אנו תולים כינורותינו
שואלים התינוקות חלב אימם
דברי שיר ושמחה רוצים עוללינו
חפצים הם לראות את ביתם
וגם אם תיקח הדרך שנים לא נחכה לה
נמשיך בדרכנו לעבר הגדולה
ננפץ בעצמנו עוללים אל הסלע
נשלם לבת בבל את גמולה"
{בשלב הזה הרגיש לי שמשהו חסר אז הוספתי בסימן שאלה את זה:}
"ואז יבוא יום בוער וילהט הרשעים
ישובו לחיק האם הבנים
ונצעד שוב בחצרות האלוהים
תתנחם ציון בבניה האובדים"
תודה אחים!
אתמול טעמתי משהו מיוחד.
מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.
אז הסכמתי. וטעמתי.
ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.
בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.
עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.
אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.
ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.
כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..
אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..
תודה.
יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח 
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).
העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין
איזו כתיבה יפההה
ואיזו עוצמההה
השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩
שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏
שהשם ישלח לכולנו את הכח
וממש ממש נכנסתי לדמות שלך
אהבתי איך שכתבת
ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.
אני יודע שאני צריך לחכות
אבל אני מפחד מהחשכה.
אני יודע שזאת לא אהבה.
אני יודע שזה בדידות.
ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.
אבל מתי אוכל להביט בעיניים
ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?
האם יש לזה סוף?
האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?
כשזה זה - זה זה.
וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.
לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.
לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.
אבל אולי להיות מתמחה באמונה.
בלהיות רומנטיקן פתי.
אולי זה בעצם התקווה.
לזנוח את השכל
לשים בצד את הביקורת
ופשוט להיות פשוט.
אבל לא בא לי להיות פשוט.
לא בא לי פשוט לחיות.
לא בא לי להיות פתי.
אבל גם לא בא לי להיות חכם
לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט
לכן אני לא יודע כלום.
כי לא משנה מה אחשוב.
גם זה הבל.
בָּרָה -
בְּעֵרָה בָּהּ עֵרָה,
וָאֵרָא וְאִירָא:
אִם תְּבַעֵר נִבְעֲרָה,
אִם תִּבְעַר בָּהּ אוֹרָהּ.
אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.
האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.
האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.
אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.
מה הוא ייראה שם.
מי שם.
הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.
ואלה שהאלימו אותם.
כולם בממלכה אחת.
כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.
כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה
אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות
והממלכה תיעלם. או תיפתר.
מסתורי ועלום.
וגם נוגה קצת.
ובעיקר נוגע.
אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף
כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב
בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת
וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל
עַד לִמְלוֹא הָעַיִן
תָּשׁ כּוֹחִי.
כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק
הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי
חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא
אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי
רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים
שֶׁהִבְלִיחוּ
מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה
רְסִיסֵי נְשָׁמָה
שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם
וְעוֹלָם
שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ
מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב
מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.
כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר
בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי
אֶפְרִי מִתְנַעֵר
שֵׁנִית
נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ
צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ
בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.
לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב
אֶת סִפְרִי
בְּדַם חַיַּי
הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג
לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה
אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת
אַצְפִּין סוֹדוֹתַי
וְאֶשְׁתּוֹק
אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.
סופר צעיר