לכל הדעות זה העלם שלקראת הגילוי אבל כמהאפשר לסבול את ההעלם?

וגם מהתגובה שלך- מהזלזול והציניות השופעות ממנה....(זה הרבי ,נשיא הדור, אבא שלנו ,מה"מ שיל"ו)

אם אותך זה לא מזעזע.....

מב של העלם 19 שנה- ואנשים חןושבים שהם יודעים מה קורה או קרה בג' תמוז.....

זה מזעזע....

מצב של השתוקקות לגילוי העצם של להיות עם הרבי- ולנסות לעשות רצונו להתדבק בו ....

ולמי שקרא את הראיון עם פיוזנר השבוע-- הזדהתי שם עם כל מילה

פשוט השבוע נפתח כאן שרשור שכותרתו חג שמח-

והיה נשמע שזה יום סבבה עבור כמה מכאן-

אז רציתי לדעת אם יש עוד כמוני שהיום הזה מזעזע אותם.

בניגוד לרובכם- אני עוד זוכרת את הימים שלפני החושך,

ויודעת למה להתגעגע.....

ג' תמוז הואר  חג- יש שיחה שלימה של הרבי על זה בפר' קרח תשנא- שיחה מרתקת ומעניינת (ואם הרבי אומר שזה חג- מה לנו כי נלין?? מי אנחנו בכלל??!)

וזה מה שכתבתי באחת מתגובותי כאן:

כולם מתגעגעים-

לחיוך שלך- רבי, לדולר עם הברכה, לכוס של ברכה...

להתוועדיות- ההתוועדויות- המדבקות המחברות,

ליחידות של כל אחד, למכתב המיוחד...

לתפילה המרטיטה של ום כיפור וראש השנה...

לשמחה האדירה של סוכות ושמח"ת- עידודים לכל שניה...

מתגעגעים- לדברי התוכחה בצומות

חלוקת לעקח  אחרי סדר הושענות

השיחה של הפאראד, ההצדעה במצעד

מתגעגעים לראות אותך שלשו פעמים ביום בתפילה

ונושא  שיחה בהפתעה

כינוס שלוחים עוצמתי

בעידוד שירת   יחי

מראה: "שקבלו כבר את עול מלכותי"

לראות את זיו פניך

אני לא מתגעגע לכל אלה,

שכן אני אך ורק ילד- לא מכיר את העוצמות

שבמעמדים שונים -

הכל רואה רק בתמונות

אני באמת רוצה  רק אותך- רבי- עצמותך ומהותך,

לא לגילויים, לא לברכות ולא הארת פנים

רק "מתפלל לדעת  זה התינוק"

בלי חילוקים ומדרגות- אליך בלבד! 

הרבי המשיח אחד יחיד ומיוחד

אבא שלי!!

אמפי- את מתגעגעת לגילויים אנחנו מתגעגעים לעצמות- לרבי רק אליו!

אבל מצד שני זו ציון תאריך שהתחיל בו הלעם נורא שאנו יודעים שהוא בשביל הגילוי (בדיוק כמוהג תמוז המקורי שלכן הוא נקרא חג)

אבל שנמצאים בהעלם זה קשה.

לא משנה מה קורה באמצע-

בקטע של הרבי אנחנו ראש בקיר....!!

ואם קראת תראיון עפ פויזנר הוא מדבר על זה

וכשנהיה כזה העלם והסתר-

התעוררתם לחגוג ונזכרתם בשיחה של הרבי???

אין לי מושג איפה את חיה

פה חגגו ועוד איך- במיוחד מאז השיחה בנ"א

יש אפילו תמונות

ואגב- מה זה האתם ואנחנו ???

חשבתי שיש לנו רבי אחד............

וברור שהסתלקות של צדיק אינה רע באמת-

ומה זרעו בחיים וכו',

וצדיקא דאיתפטר אישתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי,

והכל אמת ויציב,

ונראה לעין,

אבל מבחינת ההרגשה -

היום הזה הוא כמו היום שאבא שלי נפטר,

אני זוכרת את התגובה הראשונית- שהסתכלתי בחלון לראות אם השמש עוד זורחת ותהיתי איך זה שאנשים עוד מסתובבים כרגיל.

ההלם,

האובדן,

המשבר.

ונגד התחושה הזו של היתמות והאבל-

אין מה לעשות.

גם אם עכשיו יתחיל פה פרץ התלהמות מחודש.

וביום ג' תמוז, מה לעשות? הלב בוכה.....

שאת אז היית ברת דעת- ראית א הרבי ממש- היית אצלו....

אנחנו(וכבר כתבתי זאת למעלה) לא מתגעגעים לגילויים אנחנו רוים את הרבי- לא משנה מה הוא יעשה ואיך

ןלכן כשמאמינם שהרבי עצם יודעים שג' תמוז לא ידוע...

הרבי יודע מה בדיוק קרה בג' תמוז-

לאת ולא אני ולא אפחד, ובגלל שאין מלנו שום הבנה ברבי-

אנחנו ממשיכים להשתוקק לעצמות....

לשירותך כמה מילים ממש מעניינות פה

שראו את הרבי וראו איך העבודה לגאולה מתקדמת זה היה משהו אחר.

מה שבטוח מי שראה אותו יש לו כח לעמוד בניסיון של היום.

ומי שלא כנראה אם הוא היה רואה הוא לא היה עומד בנסיון..

אלה שראו את הרבי- הרבה פעמים, מתייחסים אליו כאל בשר ודם צדיק אמנם, אבל בשו"ד רגיל

ויש כאלה שראו ועדיין מתעלים על הראיה הגשמית שלהם,

העובדה היא שמי שלא ראה עדיין התדרים אצלו אחרים יותר פנימיים לדעתי

ואני חושבת שזה משהו מופלא איך הדור שלא ראה את הרבי קשור אליו, במידה מסויימת- יותר מהדור שזכה לראותו בעיני בשר.

ועם כל זה-  מכיוון שלא זכיתם לראות את הגילויים-

יותר קל לחיות בלעדיהם.

כשאני הייתי ילדה- על כל נושא שקשור במגורים/ חינוך/ פרנסה/השליחות- אבא שלי היה מרים טלפון למזכירות- ותוך כמה שעות היה מקבל תשובה ברורה וישירה מפי קודשו.

כאשני הייתי ילדה- היו מתחדשים כל שבוע בשיחה של הרבי, ישר מזמן האמירה.

היינו קמים לפנות בוקר - לשידור ישיר מהרבי.

היינו מקבלים כל פעם הוראה טריה של הרבי- לשמור ולעשות.

היום אני לא זוכה לזה. צריכה להסתפק בתחליפים.

חייתי כנערה בתיכון את כל השיחות של נ"א - נ"ב און ליין-

חיינו גאולה כפשוטו,

אט אט קומט משיח היה משהו שהרגשנו באוויר.

המשבר וההעלם היה משהו שלא ניתן לתיאור.

אין לכם דרך להבין את זה-

גדלתם בדור אחר.

וגם היום יש דרך לשאול ולהתייעץ עם הרבי- כמובן שזה לא כמו אז...

כמובן שהיום זה אחרת-לגמרי (והיינו רוצים כמו שהיה פעם)

וכמובן  שרצוננו לראות את מלכנו

זה העיקר ולזה מייחלים

זה הכי טוב לכולם- ואז יסתיימו כל המחלוקות...

ונראה איך שאב אחד לכולנה...- תיכף ומיד ממ"ש

יחי המשיח לעולם ועד!

ב"ה

אבל מי שהיה אז, כשקיבלנו את תקציר השיחות מיד במוצ"ש, זה כמו שהרבי הניח את החסידים במעלית ובכל שבוע העלה אותנו קומה לכיוון הגאולה. היינו בטוחים, גם הפסימים ביותר, גם עמך ישראל לאו דווקא חסידים ומקושרים שהנה הנה משיח בא תיקף ומיד.

אף אחד לא דמיין, לא את כ"ז אד"ר וכ"ז אד"ש ובוודאי לא את ג' תמוז.

ומה שהיה צריך להיות בדרך הטבע, נוק האוט, לתנועת חב"ד, באופן פלאי הפך למנוף של הפצת המעיינות חוצה, דברים שהיו נאמרים בהתועדויות בחדרי חדרים הפכו לנחלת הכלל. הקשר העצמי בין החסידים והרבי ובן הרבי לחסידיו התגלה לעיני כל !

שום דבר לא יכול להפריד בניהם, גם לא ג' תמוז.

למרות שזה מאכזב לא מעט, וניתן לשאול ומותר לשאול "למה ה' עשה לנו כך?", זו הדרך שהרבי החליט להביא את הגאולה, וזו גדולתה העצומה של חסידות חב"ד, שנשארים חסידים נאמנים.

כפי שסופר על הרב גוראריה שנפגש אם חסידי פולין ברכבת לאחר שבהצעת הרש"ב להכנס לעסקה ענקית איבד את כל רכושו. חסידי פולין אחלו לספר בגדולת רבם היה לי נס כך וכך וכו', והרב גוראריה סיפר את סיפורו שירד מנכסיו ונשאר חסיד של הרבי וזה הגדולה של הרש"ב, כביכול אם זה היה קורא לאותם חסידי פולין היו מחפשים רבי אחר.

לנו אין ולא יהיה רבי אחר !

ב"ה

כשהתקרבתי לחב"ד, זה היה בתקופת גן ישראל בשנת תשל"ט, ביום ג' תמוז, זה שקירב אותי אמר לי שלא אומרים תחנון, והיה לי מאוד קשה, בתור בחור צעיר שלא בה מרקע חב"די להבין את זה שאיזה אדמו"ר יצא מהכלה, אז כל עם ישראל לא צריך להגיד תחנון. מה הקשר שלי איתו? ומה נוגע לי שהשתחרר?

אז לא הייתי חב"דניק והקשר שלי היחיד אם חב"ד הוא שלקחו אותי להיות מדריך בגן ישראל ותו לא.

כך שלדעתי לא נכון לקבוע שעד תשנ"ד לא חגגו את היום הזה !

דווקא להיפך, המון אנשים שלא היו אומרים תחנון ביום זה, אחלו להגיד משנת נ"ד והלאה, והפסיקו לחגוג במלוא מובן המילה והפכו את היום למין מעורב ירושלמי, קצת בוכים קצת שמחים כי בכל זאת יש את השיחות של הרבי.

בקשר לג' תמוז הראשון, הגיע הבשורה ואז לא הייתה כל התקשורת והידיעות היו מקבלים במקווה. החסידים ישבו להתוועד, בעצם לפי התארים, לא ישבו, שתו כמויות אדירות של משקה, רקדו והתגללו כמו בשמחת תורה במשך שעות וימים, לאחר כמה ימים התברר הידיעה שהרבי לא השתחרר ורק הגזר דין מוות נהפך לשליח לגלות. חלק גדול מהחסידים עזבו את החגיגות ומיד חזרו לאמירת תהילים ותפילות. אחד מגדולי החסידים שאיני זוכר את שמו, סירב לקבל את המציאות (מוכר לנו לא?) והמשיך לרקוד ולעשות קולעס ביתר שאת וביתר עוז, וכולם חשבו שהשתגע כליל (גם מוכר לנו, המשיחיסטים המשוגעים). לבסוף התברר שהוא זה שצדק.

וסיפור זה אינו תם כאן, כשהריי"צ יצא את רוסיה בדרכו לווארשה, ואחל להתראות אם החסידים כשהוא היה ברכבת והם על הרציף. חלק מהחסידים לאחר שהרכבת עזבה את הרציף באבל וחפוי ראש (לא ראו בעיני בשר שום אפשרות שההבטחה תתקיים בדרך הטבע) וחלק אחר אחלו לרקוד בצורה של קטר וקרונות כשהם זועקים צו, צו, צו, נתראה אם הרבי (אמיתע משוגעים !). הזמן חלף והנה, כל מי שהשתתף בריקוד המשוגעים זכה להתראות אם הריי"צ, כל השאר נשארו ברוסיה עד סוף ימיהם.

אז הנקודה היא מאוד פשוטה, מי שמאמין ברבי ובדבריו המפורשות לא נבהל מכל מה שקורא לעיני בשר, הוא מתעלה מעל זה, ויודע שמה שקורא הוא דבר חולף, ואם הזכרנו את ר' מענדל, בד' תמוז אמר, הקלוניגער רוצה שנפסיק להאמין ברבי והדרך היחידה לא ליפול בידיו היא להגביר את האמונה ברבי. (התוכן לא המילים).

אודה אם יד על הלב שטרם הגעתי לדרגה כזו, אבל אני מקנה, קנאת סופרים במי שכן הגיע ולא בה בטענות ולא מזדעזע, זה דרכם להגביר את אמונתם. וזו לא התנהגות חדשה של פלג מסויים בתוך חסידי חב"ד, עוד בזמן רבי יהודה הנשיא, תלמידיו אמרו מי שאומר שרבי מת ידקר בחרב !, גדולי האומה האמוראים, תלמידי רבי יהודה הנשיא, לא היו צפתים הזויים !!!!

הם מתגייסים (לא יודע בדיוק כמה אחוזי הגיוס שם, אבל הם לא כמו החרדים, זה בטוח), אבל לעומת הדתיים-לאומיים שמתייחסים לצבא כחלק מהתחייה הלאומית של עם ישראל, כחלק מהגאולה, החב"דניקים מתייחסים אל זה בצורה פרגמטית, שצריך צבא באופן טכני כדי להגן על העם (כך לפחות ידוע לי). אגב, זו תפיסה שדומה גם לתפיסה החילונית את הצבא. הויכוח העקרוני הזה הוא לא רק לגבי הצבא, אלא לגבי כל מוסדות המדינה וכו'.

אבל בחבד הכל סובב סביב השליחות של האדם, אז אולי בטוחים שזו השליחות של הבחורים בגיל הזה...

אני יודעת שבתי ספר של חבד וכאלו לא נחשבים חרדיים אלא ממלכתידתי כי הרבי רצה שאנשים שלא שולחים את הילדים שלהם לחרדי-ישלחו לחבד ויקבלו חינוך מספיק חרדי ומספיק ממלכתי... אז ישיבות חבדניקיות זה כמו הסדר או כמו ישיבות חרדיות?

חשבתי על זה, התלבטתי אם לכתוב את זה. חלק מהמידד של השירות בצה"ל בחב"ד זה המידד של השליחות, שכדי לקדש את שם ה' בעולם ולגרום לשם שלו להיות אהוב בעולם, הם הולכים לצבא (לא יודע בוודאות אם זה השיקול שלהם, אבל זה בהחלט הגיוני). אבל בסופו של דבר אצלם זה רק כלי כדי להגן/לקדש את שם ה' בעולם. מבחינת התפיסה החבדי"ת אין ערך עצמי (ערך מקודש) לצבא. לא כ"כ הבנתי את השאלה שלך בסוף.

נ.ב אינני חב"דניק והדברים נכתבו לפי ראות עיניי. עדיף שתשאלי חב"דניק שיסביר לך את תפיסתם.

אה, עכשיו הבנתי. לא יודע. מניח שבאמצע (יש אפשרות אך לא חובה)

יש ישיבות שהמקובל בהן הוא לעשות פטור (כמו הישיבה בכפר חבד) ויש כאלה שיש להן הסכמים עם הצבא על שירות אחרי שנת לימודים ב770 ורצוי גם חתונה (כמו הישיבה בקרית גת)

שתיהן ישיבות גדולות עם לא מעט תלמידים.

אבל חייבת להדגיש שבסופו של דבר זו תהיה הבחירה האישית של הבחור לכאן או לכאן וזה לא משנה איפה הוא לומד.

באף ישיבה אין איסור מפורש ללכת לצבא (אלא רק מינימום דחיית שירות עד אחרי החתונה) אבל גם אין יותר מידי עידוד לצבא.

לדוגמא במשפחה שלי חלק עשו פטור משירות וחלק שירתו.

אחת הבעיות המרכזיות שגורמות להמון בחורים להוציא פטור זה שהצבא עושה להם בעיות עם שנת הלימודים ב770 אחרי 3 שנים בישיבה גדולה ואף בחור לא רוצה להיות עריק ולהסתבך.

התוצאה היא שחלק מהבחורים עושים פטור וחלק חותמים על הסכם מסויים שדוחה להם את השירות לאחרי החתונה.

לרוב מי שעשה פטור כבר לא יעשה צבא, אם כי יש כאלה שמבטלים אותו (לפעמים אפילו בגיל 30+ ואז הם מתגייסים לפיקוד העורף, הרבנות או כל מיני דברים בסגנון).

תודה

ראיתי כבר בזמנו את העלונים שמתארים איך יבוא המשיח ואז משבר האקלים ייעלם כהרף עין (ועוד נגזרה מכך מסקנה שאין מה להיות מוטרדים).
לחשוב שמחנות הפליטים הרעילים והמסוכנים - והעמוסים אנשים מלאי שיטנה ומשטמה לישראל - משמשים כאיזה מטה זעם הולוגרפי תיאולוגי, זה בערך אותו ההיגיון.

אגב, העלונים ההם הופיעו למיטב זכרוני עוד כשבחיים היתה חיותו, אבל גם אם אני טועה בכרונולוגיה הזו אזי מכל מקום הם הופיעו כשהמשיחיזם שלאחר המוות עוד היה בשיאו.

מובן שכל התפיסה הזו נשענת על ימי ההאדרה המטורללת למבצע "סופה במדבר" (שחרור כוויית מהפלישה העירקית) ותום הקומוניזם במדינות הסובייטיות-לשעבר, שיצרו שבתאות ברורה ומובהקת.