את 'תפילת הנערות', על הגירווש מהגוש.
אני רואה ולא מבינה,
לחיילים שם לא היה לב???
הם רואים אנשים שדורשים מהם לעזוב הכל,
הם שומעים צעקות ובכי,
רואים עיניים מתחננות ושואלות איך הם מסוגלים לעשות דבר כזה..
ובכל זאת הם נשארים אטומים,
זה לא גורם להם להפסיק לנהוג כלפי נשים, מבוגרים, נוער וילדים באלימות.
איך הם מסוגלים להסתכל למפונים בעיניים באותם רגעים????
איך הם מסוגלים אח"כ לישון בלילה בלי ייסורי מצפון???
סגן מפקד המפנים אומר בשעת הפינוי, כשנשארו רק הנערות בבית הכנסת:
'לכל באי בית הכנסת בנווה דקלים, צהריים טובים,
אנחנו מעריכים אתכם על העמידה האיתנה'...
צהריים טובים??? אתה עכשיו עושה לאנשים את המוות, ואתה אומר צהריים טובים???
איפה המוח?? איפה הלב???
הוא אומר שהוא מעריך אותם על העמידה האיתנה,
אבל הוא אחרי רגע החיילים שלו מפנים את כולם.
איפה ההיגיון??? איפה הלב והרגש של החיילים והמפקדים שם???
הילדים שלהם יחזרו מהביצפר ויספרו להם על זוועות הגירוש,
ומה המפקד יגיד לילד בן 9?
'אתה מספר לי? אני הייתי האחראי על זה!'.
פשוט חסר היגיון!!!!!!!!







