בס"ד

אבא שלי למשל נורא מפחד מהשומרון..

אז כשנסעתי לכמה ימים פשוט אמרתי שאני נוסעת לירושלים (זה לא היה שקר, הייתי יום אחד בירושלים..)

ולשבת נסעתי להר ברכה..

רק במוצש"ק הוא גילה שהייתי שם וכבר לו היה לו הרבה מה לעשות..

לא יודעת אם זה נכון אבל תכל'ס גם ככה אני לא מספרת להורים שלי יותר מדי איפה אני מסתובבת...

למשל לאמא שלי הייתי מספר שהגעתי הביתה בטרמפים רק אחרי שכבר הגעתי (אם בכלל)

מהסיבה הפשוטה: היא סתם תלחץ מזה, תדאג כל שניה, ובגלל שההתנגדות שלה הייתה הפחד ולא חוסר הבגרות שלי להחליט, היה עדיף (וכך גם היה נח לה) שהיא לא תדע

ואם הם לא היו מרשים הייתי מדברת איתם.

ואם שום שכנוע לא היה עוזר, הייתי מוותרת.

כן- כן..

סיבוב שערים? וואי.. שנים לא הייתי שם..

הם ההורים שלי, ואני מאמינה שהם רוצים רק בטובתי, ולכן....

אם הם לא מסכמים לי אז אני מדברת איתם, משתכנעים - יופי, לא משתכנעים - אז לא, אני מוותרת.

וזה קרה כמה פעמים (שהם לא הסכימו לי...), זה כואב, מעצבן, אבל חיים עם זה

גם כי אני יודעת שזה לטובתי, אפילו עם זה מאוד מכעיס ומעצבן אני מבינה שהם עושים את זה באמת כי הם אוהבים אותי.

וגם כי כשאני לא מקשיבה להם ולא עושה את רצונם יש לי מצפון אח"כ. כאילו עם נגיד אמא ביקשה ממני לא ללכת לקניון כי היא צ'כה ת'עזרה שלי נגיד, ואני הולכת,אחרי זה אני חושבת כאילו "איך עשית את זה? איך יכולת? היא אמא שלך!! היא בטח ממש כועסת עכשיו" וכאלה דברים ובסופו של דבב אני לא כזה נהנת איפה שהלכתי כי זה מציק לי ונותן לי הרגשה לא נוחה.לכן אני משתלת להמנע מזה מלכתחילה ולא סתם ללכת ולא להנות.

ובעוד המון המון גורמים...

קשה להרחיב ככה.. אשתדל אולי בהזדמנות

אנשה - שבת שלום!!=] ישנה שכמוך...

אבל אם זה משו שאני באמת רוצה ללכת..אני אלך בכל מקרה רק בלי להגיד.

בס"ד

אבל לפעמים הפחד הוא לא מוצדק.

הורה גם יכול לפחד על הבן שלו שילך לקבע או לקרבי, אז הבן לא ילך לקרבי?

נכון שזה שונה אבל ההורים מפחדים כל הזמן, אני לא אמורה לעצור את חיי בגלל פחדי הוריי..

אם להיות בוטה (וזה ממש ממש בבוטות) שיתמודדו עם הפחדים שלהם.

אבא שלי למשל מפחד לנסוע בשומרון ובואי נגיד שאם אגיד לו שנסעתי בטרמפים בשומרון הוא יהרוג אותי

אז נכון שטרמפים זה מסוכן ויכול לקרות הכל ובלה בלה בלה אבל אלפי אנשים נוסעים שם בטרמפים ולא הייתה דרך אחרת להגיע ליישוב שאליו נסעתי,

אז מה אעשה?

אשאר שבת על הכביש? זה עדיף?

יש פחדים שברור שיש להם בסיס, אבל פחד לא אמור לעצור אותנו, הוא אמור לגרום לנו להיזהר, אז נסעתי עם גז פלפל, לא עליתי על גברים לבד, נסעתי מטרמפיאדות שפחות ידועות לשמצה, נקטתי בכללי זהירות.

והשארתי מקום לקב"ה שאם נגזר שאחטף אחטף גם ככה, אני עשיתי השתדלות..

בקיצור אני לא חושבת שכל הפחדים נכונים.

(יש לי דוגמה יותר פשוטה- לחזור באחת בלילה כשאת גרה ביישוב דתי! והדבר הכי רע שיכול לקרות זה שתראי איזה דורבן ותחטפי התקף לב... יש הורים שאומרים לבנותיהם לחזור עד 11- לעזאזל! היא בת 16! למה לאסור עליה? תסבירי לי את הפחד הזה...)

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות