האמת שלא יודעת מה הניע אותי להתחתן כל כך מוקדם. זה פשוט קרה...

בס"ד

כי מצאתי את הזיוג שלי ומודה לה' כל שניה על זה.

ההורים לחצו..

האמת שרציתי להתחתן מגיל מאוד מוקדם..

הרגשתי שמשם מתחילה האפשרות האמיתית למצות את הייעוד שלי בעולם

להתקדם משמעותית בעבודת המידות

וכמובן להיות שלימה - וכן, היתה הרגשת חסר עמוקה כבר מגיל מוקדם מאוד.. (טיפה לפני בת מצווה)

אם היית שואל אותי - יכולתי להתחתן גם בגיל 16 וזה היה מבורך,
רק ה' החליט שבעלי יוולד שנתיים אחריי - וזה אומר שהייתי צריכה לחכות קצת..

גם את הבנות שלי אני מתכוונת לחנך בדרך הזו, בתקווה שאצליח.

לא רק מצד היצר - גם מצד החינוך למימוש הייעוד היהודי

זה נכון לדעתי לחתן בגיל מוקדם, כמובן עם הכנה ראויה.

זכותך תגן עלינו. ;)

הרבה חבר'ה היו מוכנים להתחתן גם בתחילת התיכון

התחתנתי בגיל 17 בתאריך הלועזי. פגשתי את בעלי ולא ראיתי טעם לחכות בשביל לסיים את הבגרויות זה לא היה מספיק חשוב, ובאמת סיימתי בגרויות נשואה בהמשך שנת השמינית שלי.

היו גורמים במשפחות שהופתעו מהגיל הצעיר שלנו

מה הניע אותנו?

צורך לחיים בזוג, הרגשה שאנחנו בשלים כדי להתחיל לקחת עלינו את האחריות לממש את הרצון שיש בנו

למה? 

היינו בקשר בתנועת נוער.

כשהייתי בישיבה כבר לא היינו בקשר אבל זכרתי אותה

ודי בהתחלה רציתי לחדש את הקשר ולהתחתן , וזה מה שעשיתי... 

למי שמתכנן בגיל כזה(!!)

למי שלא יוצא ולא מנסה להתחתן בגיל מאוחר (18? 20?)

ראתי בזה את הדבר הכי נכון מצד ההלכה וזה מה שעשתי.

הכרנו- התאהבנו- התחתנו 

ב"ה מודים על החסד הזה יום יום!

בן יח לחופה

ואני לא מהאלה שיש להן משנה סדורה למה זה טוב. לי פשוט זה מתאים. רציתי שותף, רציתי בית, מעבדה אינטנסיבית למחקר ופיתוח הנפש.

כמעט 22.

למה? כי זה היה נכון. פשוט ככה.

הופתעתי מעט

למה? כי פגשתי אותו כבר שנה לפני כן ולא היה טעם, וגם לא בריא, למשוך את הקשר יותר ממה שכבר נמשך. ולא חיפשתי אותו בשידוכין או משהו. ז"א שאם לא היינו נפגשים- לא הייתי מתחתנת כל כך מוקדם. אבל אני בהחלט שמחה על כך. למרות מה שאמרתי, בתוכי תמיד רציתי חתונה מוקדמת. 

ומביאות ילד מיד מתעללות בילדהן בגלל חוסר בשלות ותיסכול וזה בדוק תשאלו פסיכולוגים

איזו הכללה קשה ולא נכונה.

גם אם יש כמה אימהות שהתחתנו לא בשלות בגיל 18 והן מתוסכלות, זה בכלל לא הופך אותן למתעללות בילדיהן!.

מה עוד שיש אלפים של נשים שהתחתנו בגיל 18 והיו מאוד בשלות להיות אמהות!

הכל עניין של חינוך בבית ובסביבה.( + התאמה אישית נפשית של כל אחד, אבל החינוך הוא העיקר).

נכון שהרבה אמהות צעירות יש להן חוסר מסוגלות הורית וחוסר בשלות מה שגרום לכך שהתינוק לא בהכרח מקבל את כל צרכיו אבל זה לא התעללות מכוונת- וזה משמעותי.

דבר נוסף- גם אמהות בגילאים אחרים יכולות ללקות בדיכאון אחרי לידה וכתוצאה מכך בחוסר מסוגלות הורית. אין תעודת ביטוח לאף אחד.

בחורה שמחפשת חתן ורוצה ילד- נשמע שיש לה יותר מסוגלות ובשלות מאשר בחורה שנכנסה בטעות להיריון לא רצוי, שהרבה מחקרים מדברים על דברים כאלה או על נישואים שהם לא מרצון (בארצות שבהם מחתנים ילדות מוקדם ללא לשאול את דעתן) זה לא דומה למקרים כאן.

אם יש מחקר שנעשה על אוכלוסיה שמרצון בחרה להתחתן ומתוך אהבה וברצון בחרה להביא ילד מוקדם ויש לכך תוצאות שליליות תשלח לי את המחקר אשמח להתעדכן

וכנראה זה כבר נחשב "ממש זקנה" בשביל כל אלו שרשמו פה לפני את הגיל.

אני ב"ה שמחה ומאושרת ואומרת חד משמעית שלפני גיל 22 לא היה שייך בכלל שאתחתן כי למרות שהייתי ממש בוגרת מבחינה נפשית כבר מגיל 18 אך לא הייתי מוכנה לחיים הללו(של זוגיות...) וגיל 23 היה בדיוק הזמן בשבילי(טוב זה מה שה' רצה ותכנן)!

הגעתי לשלב של הקמת בית מתוך רצון אמיתי וציפייה חזקה לבנות בית איתן בעם ישראל, לחיות חיים של שיתוף,זוגיות וילדים... עם הבנה והפנמה של כל המשתמע מחיים כרעיה ואמא.(אובדן העצמאות המוחלטת שהייתה ברווקות, הלחץ בניהול בית,המשימות האינסופיות היומיומיות והמתישות שיש לכל אמא עם כמה ילדים...)וזה אחרי שכבר "מיציתי" את הכיף שיש בחיי הרווקות (בילויים וטיולים בכל הארץ עם חברות , הראש השקט והרוגע בלי כל הלחץ -הן ללימודים והן לשעות הפנאי...אפילו ללמוד תורה עם חברה או להתפלל ברוגע בלי שימשכו לי בחצאית...!)

תודה לה' כיום יש לנו כמה ילדים, נשואים 6 שנים טובות,  עם זוגיות מאושרת שנבנית כל הזמן....

אני כותבת את זה רק כדי להכניס קצת פרספקטיבה רחבה יותר לכל הקוראים את הפורום.

שלא  יחשבו שכל העולם (טוב, הכוונה למגזר שלנו) מתחתן בגיל 18 -19 ואם לא זה ממש אסון..

זה בסדר להתחתן גם בגיל 22 ואפילו יותר אם מישהו/י ממש לא מרגיש בשל נפשית לעבודת הזוגיות והקמת הבית, שהיא עבודה קשה אך המתוקה והכפית ביותר בעולם! (כולנו יודעים כמה נישואי בוסר מסוכנים...)

נ.ב. לדעתי אם מישהו הגיע לגיל 25-26 ועדיין "לא מרגיש בשל ומוכן לחיי נישואים" , שילך לטיפול אצל יועץ זוגי כי כנראה שיש פה משהו שדורש בדיקה עמוקה יותר...

לא נראה לי שפיספסתי משו..

והאמת ראויה שתאמר כדי שלא יכשלו אחרים תבדקו את הדברים ואל תתקפו סתם בגלל המוסכמות בחברה

ואכן האמת ראויה שתאמר כדי שלא יעלבו אחרים, תבדוק את הדברים ואל תתקוף סתם בגלל שזה לא מוצא חן בעיניך.

תראה, יש פה כמה שכתבו שהם התחתנו בגיל 18. 

אתה כתבת שרוב אלו שעושות כך, הם מתעללות וכו' ואתה מאשים אחרים בתקיפה?!?!

אם זה לא היה מגוחך, זה היה בוטה ומעליב.

הלחיצו אותנו בסמינר להתחתן מוקדם כי אם לא - נשאר רווקות ולא ירצו אותנו

חחח זאת האמת

שהתחתן ממש צעיר ומתחרט על זה? מבחינת הגיל, לא מבחינת בן/בת הזוג. אין לזה חסרונות??

באמת כשהרבה מחברותיי טיילו ושוטטו להם אני קיפלתי כביסה,

כשחברותיי שרצו על המדשאות באוניברסיטה ובמכללה אני רצתי בצהריי היום אחרי יום עבודה ארוך ללימודים והגעתי הביתה ב11 בלילה, ועוד יושבת וכותבת עבודות לתוך הלילה (למדתי שנתיים)

כשהם הסתובבו בעיר וקנו אייסקפה ובגדים אני נענעתי את העגלה..

בכלל, כמעט ולא יצאתי מהבית מאז החתונה. בשנה הראשונה עבדתי ולמדתי ועשיתי בבית כמעט הכל, כדי שבעלי ילמד תורה, אחרי שנה נולד לנו מתוק קטן ב"ה אז הייתי איתו 24\7 עד כמה שיכלתי.. השתדלתי לא לשים אותו עם בעלי כדי שבעלי ילמד (כמובן שכשהיה לי קשה הוא התייצב).. ועכשיו כשאני עובדת- אני עם הילד כל אחה"צ ואחרי שהוא נרדם- עבודות בית... וכן הלאה וכן הלאה. כן יש לי זמנים שאני מתאווררת, אבל עיקר חיי סביב הבית והפרנסה.

ואני ברוך ה מאושרת עם זה בכל ליבי. אני מלאת סיפוק והרגשת עשיה. אני מרגישה שאלו החיים האמיתים- בית, ילדים, תורה, שמחה.

במקום להישאב לתרבות פנאי
[שבעולמינו השקרי - מפותחת מאוד ודואגת שאנשים בשנות ה-20 לחייהן
ירגישו עדיין ילדים ויפתחו תרבות צרכנית חסרת שיקולים רציונאלים ואחריות]
הספקת הרבה יותר דברים  משמעותיים מהן בעולם הזה.

בעיקר מצטער על זה ש:

אני: לא היה לי שיקול דעת מספיק בבחירה. ואנו בבעיה כרגע של התאמה.

היא: לא הגיעה מוכנה ובשלה והיה הרבה ניסוי וטעיה (ברמת טעויות קשות קשות) ועד אז נסרטנו עמוקות

ולא סתם כי אחרי 3 פעמים החלטתם בלי להתיישב בענין?

צריך להתאהב מחדש - וזה אפשרי!!!
לכו לייעוץ.
אני לא מאמינה שזה בלתי פתיר.

אם הכל היה עניין של הכנה נכונה לזוגיות

אתם זקוקים לאדם חכם, שישב ויגרום לכם להאמין שנפגעתם רק בגלל טעות.

וזה יעשה את הכל הרבה יותר קל לעיכול.

הרי זוגיות זו עבודה, ולא ידעתם איך לעשות אותה אז.

עכשיו אפשר להתחיל מחדש! עם אותם החומרים האנושיים -

יכל לצאת פרח אז, זה אומר שיכול לצאת פרח גם היום.

לכו לייעוץ!!! בהצלחה ענקית ענקית!

ותשמחו אותנו בבשורות טובות במהרה!

יש משהו יותר שונה מאשר איש ואשה?!

כל פעם שלא מסתדרים ביחד אפשר לומר שזה סוג של בעיית התאמה.

הרבה יותר קל לגבר לחיות עם גבר מאשר עם אשה, 

הם בטוח יסתדרו הרבה יותר טוב ביחד, 

כשמתחתנים, צפים כל ההבדלים והשוני שבין בני הזוג והם צריכים להתמודד איתם

ככה זה אצל כולם,

רק שיש כאלה שאצלם זה יותר קשה,

ויש כאלה שאצלם זה מאוד מאוד קשה

ובשביל זה יש אנשים שיש להם את הכשרון והידע והם מוכנים לעזור בתשלום או שלא בתשלום

לכאלה שממש כאלה, לתמוך בהם ולייעץ להם 

ולתת להם כוח עד שיצליחו לעמוד על הרגליים בעצמם

ולבנות קשר זוגי. 

אני לא יודע אם זה עד כדי כך.

ואני גם לא אומר שאין מקום להתגרש, לפעמים זה מה שצריך לעשות.

אני רק אומר שעם הרבה עזרה מבחוץ ועבודה קשה מבפנים

אפשר להתגבר ולהתחבר בחיבור אמיתי גם כשיש אי התאמה גדולה.

אבל לפעמים זה קשה מידי, ולפעמים זה גם בלתי אפשרי. כל מקרה לגופו.

א. הדברים שמשכו אותך בהתחלה, כשפגשת אותה הם דברים שניתן למצוא מחדש. 

ב. אין דבר כזה שאין מצב לשנות. זה חלק מהאמונה של כיהודים דתיים. ה' לא היה נותן לנו ניסיון אם לא היינו יכולים להתמודד איתו. 

ג. צריך לשבת ולדבר איתה המון, לעודד כיוון של מחשבה לתיקון. השלב שיהיה אחרי זה יהיה קודם טיפול פסיכולוגי כי לרוב זו בעיית משקעים ופחות סתם חוסר בגרות, ולאחר מכן- טיפול זוגי. 

אבל לא בהכרח נכונים לכל-כל מקרה.

ו"כיהודים דתיים" - אנו יודעים שהתורה גם התירה גירושין, ר"ל, בלית ברירה. בוודאי שאנו מאמינים שאפשר לשנות ואפשר להתמודד; אבל האם תמיד ה"לשנות" הוא באופן הזה שכתבת - לאו דווקא בהכרח.

אך בלי ספק את צודקת שצריך לעשות כל מאמץ בכיוון הזה ולהאמין שזה אפשרי.

אבל קשה לדבר על מקרה קונקרטי כזה, בלי שאנו יודעים כלום במה מדובר ספציפית שם.

יכול להתחתן עם כל אחת.

אל תברחו מהאמת הזו.

מה שבודקים כשיוצאים, זה אם האדם שמולי יהיה פרטנר כיף לעבודה.

בודקים אינטלגנציה ומידות - כדי להקל על העבודה.

אבל זה אפשרי עם 99% מהאנושות.

(אל תתפסו אותי על מספרים - התכוונתי להוציא אנשים חולים בנפשם, ברמת האין-טיפול, או אנשים אלימים - שגם אם אפשר לנהל איתם זוגיות, זה לא נכון לעשות)

וכנראה גם לא "אמת" [כמובן, בהבנה שנישואין זה לא רק "אי לוחמה", וגם לא רק סתם יחס הוגן בין אדם לחבירו, שאת זה "יכול"..].

יש כנראה גם "לא מתאימים"; מעבר לכאלו עם ה"בעיות" שהוזכרו. 

אבל זה נכון, שע"י עבודה, אפשר להגיע ולגלות מעבר למה שנדמה ברובד הראושני לפעמים.

ודווקא כשצעירים - מצליחים להתמזג טוב יותר מבחינת הרגלים ומנטליות..

גודלים יחד.

[אנחנו מדברים רק על זוגות שהתחתנו מתוך רמת בשלות לקשר זוגי, ויש כאלה שעדיין לא הבשילו גם בגיל 35]

הדפקט היחיד לדעתי - זה במערך הטכני של הדברים

לפעמים יש דברים שלא יודעים איך לנהל..
מבחינה כלכלית או בירוקרטית (מול גופים כדוג' בנק, קופ"ח, חברות ביטוח למיניהן וכדו')

אז אולי עושים יותר טעויות.

כמובן - כל מי שמתחתן בגיל מאוחר גם עשה טעויות כשלמד איך להתנהל באופן עצמאי

אבל טעויות כשיש משפחה - עלולות להיות קצת יותר קריטיות.

זה הכל.

בעיני - חסרון דק מדי, אל מול ערימת היתרונות.

אני בת 21 מוצאת את עצמי עם שני תינוקות, ואמצע לימודים לתואר במדעים מדוייקים. ממש קשה. לפעמים אני מוצאת את עצמי תוהה "מה היה קורה אילו..." אבל בד"כ בעלי עוזר לי לצאת ממצבי הרוח האלה. בזמנים לחוצים כמו עונת מבחנים או סמסטר קשה במיוחד, אני מוצאת את עצמי במצבי רוח הנ"ל יותר ויותר.

אבל אין ספק שזה כיף להיות אמא צעירה.

בעזהי"ת.

מאוד שמחה ומאושרת מזה שלא התחתני מוקדם (ובדקתי את האפשרות הזאת בזמנו).

זה מה שטוב לי, אם הייתי מתחתנת מוקדם ישמצב שהייתי מוצאת ת'צמי עכשיו גרושה+. אני לא יודעת.

יש דברים שצריך להתכונן אליהם נפשית, לבוא אליהם מתוך מחשבה ולא סתם כי הגיע הגיל.

אני חושבת שמה שהכי נכון בנקודה הזאת היא הטובה האישית של המועמד (בואו נקרא לזה ככה, לא מצאתי מילה יותר מתאימה ).

אם מישו מתאים לו להתחתן מוקדם- תפאדל. אם לא- ממש לא נורא.

העיקר שהנישואין יעשו מתוך בשלות ומסוגלות, והשלמה עצמית. זה מה שהכי חשוב, ולא משנה באיזה גיל זה קורה..

בעזהי"ת.

זה פשוט דורש המון כנות עצמית ובגרות..

יום ההולדת שלי יהיה אחרי חתונתי. ב"ה!.

מה הניע אותי?

הרצון, האהבה, והידיעה שאני לא צריך להגשים שום נורמה שאינה שלי.

 לא מילאת 101 והורידו לך 47% מס במקור?

אני מכיר כאלה שעושים את זה בכוונה לקבל עם ריבית והצמדה. זה המקרה?

ליתר דיוק:

בתחילת 2025 שילמתי מאות אלפי שקלים מיסים בגלל מימוש ביטקוין, כמה ימים לאחר המימוש קניתי דרך הבנק קרן מחקה ביטקוין, ובגלל שהקרן הזאת הפסידה - ביצעתי מכירה בשביל שאוכל לקבל בחזרה חלק מהמס ששילמתי בתחילת השנה. כמה ימים לאחר המכירה רכשתי מחדש כמובן, אבל זה כבר לא קשור להחזר שקיבלתי אלא לאדם המטורף שאני.

אבל לזכרוני כתבתי בעבר על זה. שכל ההשקעה במטבעות דיגיטלים זה משהו מאוד ספקולטיבי.

לדעתי רוב מי שמשקיע במטבעות דיגיטליים לא עושה את זה בגלל שהוא מאמין בטכנולוגיה אלא כי הוא רואה שהערך עולה ואז זה השקעה "שווה"

לכן זה מאוד תנודתי.

כי שזה עולה, זה עולה חזק כי עוד אנשים מצטרפים לחגיגה

ושזה יורד, זה יורד חזק מאוד. כי אנשים בורחים מזה.

ואני בכלל חושב שזה הונאת פונזי הגדולה בעולם.

יכול להיות שעוד 20 שנים אני אוכל את כובע בצער.

נכון לכרגע עדיין לא השתכנעתי שזה שווה השקעה.

אני מנסה כבר בערך שנתיים ולא עבד

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.

אולי לנסות לשנות אווירה, מקום.

לצאת סתם לסיבוב ולדבר

לשבת במקום שהוא לא הבית, כדי להתנתק ממנו לזמן האישי הזוגי שלכם.

אל תתייאשי, כי נשמע שזה בוער בך, ואת לגמרי צודקת.

ואם את אומרת שגם את כמוהו בקושי לקלף קליפות אז תנסי לחשוב מה עובד עלייך ועם זה תקלפי לאט לאט ממנו. זה בשלבים, בתהליך.

הלוואי ותצליחי

מדי פעם, כי הילדים כבר גדלו ועד שמפנים ואת האזור ומאפשרים שיחה שקטה לוקח זמן.

אז הוא מסכים ברעיון ואפילו תומך בו, אבל הביצוע בעייתי, הוא לא יזכור או יציע בשעת אמת ואני כן רוצה לראות ממנו איזה בדל של יוזמה.

זה באמת מאתגר בטח אם רוצים לשבת בבית ולכן יציאה החוצה מאפשרת יותר שקט וזמן זוגי נטול הפרעות. אם צריך אפילו לומר לילדים (אם הם עוד ערים), עכשיו אמא ואבא יוצאים לזמן לעצמם.

אפשר סיבוב, אפשר לקפוץ לפינת טבע (אם יש בסביבה), אפשר להוסיף משהו קטן לאכול (מאפה?).

מבין מאוד את הרצון שהוא יזום. אמרת שהוא לא כזה אז גם אם יתחיל ממך אותי מתוך זה הוא יראה שזה טוב, יבין (אולי ישמע ממך) את הצורך בזה וזה יבוא גם ממנו.

הלוואי

אף פעם הוא לא יזם? איך היה לפני החתונה או בשנים הראשונות?

זה נס שנשארנו יחד כשאני חושבת על זה לעומק

הבעיה שגם לי קשה הביצוע ובאופי של כן תמיד מעדיפה להצטרף מאשר להחליט וליזום

כבר עובד יפה מאוד מעל עשור עם הצלחות רבות מהרבה תחומים.

ברוך ה

כל הכבוד לשניכם

ואולי היה שווה לרשום את כל מה שרשמת כדי להגיע לנקודת העומק הזאת שאמרת. לא?

גם בתקופת החברות/אירוסין הוא לא יזם כלום?

אני לגמרי מבין את הרצון שהוא יזום. ואם את דומה לו אז כנראה שאת יכולה להבין למה הוא לא יוזם את זה, ועדיין אם בך זה יותר בוער תנסי את ליזום משהו, אפילו התחלתי, אולי רק להציע סיבוב שכזה או לשבת באיזה פינת חמד ושהוא יעזור לך ליצוק תוכן. זה יכול לעזור? אולי אחרי פעם פעמיים כאלה זה יביא אותו מעצמו ליזום כאלה דברים, יכול להיות? 

כלומר לתפוס את כל ה"מה כן" (ולא רק כל המה לא) ולעבור דרכו, לא לוותר עליו.

נכון, זה לא אידיאלי אם הוא לא יוזם.

ונכון, זה לא מושלם שאת זו שצריכה להזכיר בשעת אמת את ההליכה.

וזה באמת באמת היה משמח אותך אם הוא היה עושה זאת.

אבל יש בתוך כל הדבר הזה גם הדרגתיות שנכונה ויכולה להיות מאוד מועילה ומקדמת לשניכם גם יחד.

כלומר לא לחתור רק ל0 או 100, אלא ממש לעשות צעד צעד.

אז בתור צעד ראשון -

שאת הצעת שתעשו סיבוב בחוץ - מעולה!

והוא הסכים - מעולה!

ואפילו תמך ברעיון - מעולה!

ועכשיו נשאר את שלב הביצוע,

אז אם כרגע את זו עם החוזקה של לזכור ולהזכיר - גם מעולה! לא נורא בכלל כרגע, העיקר שתצאו, זה מה שחשוב עכשיו, ההתקדמות, הצעדים, הכיוון.

לא המושלם, לא סוף הדרך, לא בבת אחת.

צעד אחר צעד.

התקרבות אחר התקרבות.

לאט לאט ובהדרגתיות.

אז לבינתיים אם תנטרלי את המשוואה בראש שאומרת לך ש"אם בעלי לא יוזם = לא אכפת לו ממני אז כבר לא שווה כלום" (או משהו דומה )

וממש לשנות אותה בראש ל: "בעלי מסכים ואפילו תומך מאוד ביציאה זוגית להליכה = ככה הוא מראה לי שאכפת לו ממני, מהקשר, מהביחד ואני רואה את זה".

או לעוד משוואה מקדמת של "בעלי מסכים ואף תומך ביציאה זוגית וכרגע החוזקה שלי היא לזכור - אז אני אשתמש בחוזקה שלי ואראה את ההסכמה והתמיכה של בעלי ברצון ובביצוע עצמו לאחר התזכורת כחוזקות שלו".

כי באמת שכולנו רק בני אדם, עם חוזקות ועם חולשות.

אף אחד מאיתנו לצערנו לא מושלם, רק הקב"ה לבדו מושלם.

ואם אפילו נאמר על צדיקי יסוד עולם "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" אז מי אנחנו הנמלים לידם...

לכן כדאי מאוד לקחת בזוגיות את החוזקות של כל אחד, ולהתברך מהם.

וממה שהם אינם חזקים בו, לפחות לא כרגע - לשים בפרופורציה של האנושיות שלהם.

אז כרגע לך יש חוזקה של יוזמה - מעולה! תשתמשו בה! גם בהצעה וגם בתזכורת.

ולבעלך אולי יש חוזקה של הביצוע עצמו (להסכים, לתמוך, לעשות), אילו עוד חוזקות אחרות יש לו?

אולי יש לו אפילו מקומות בהם דווקא הוא יותר חזק ממך בדברים אחרים?

ממש לראות איך ניתן להתברך מהחוזקות של השני

וכמובן להביא לקדמת הבמה גם את החוזקות שלנו

והכי חשוב - לא להלביש על חיסרון של השני/ה שזה אומר שלא אכפת לו או הוא לא אוהב או אני לא חשובה, אלא להבין שפשוט כרגע הוא לא חזק בזה,

ודווקא לנסות ולראות את כל ה*מה כן*, במקרה הזה את ההסכמה והתמיכה הגדולה, ובטוחה שיש עוד.

כמובן שבהמשך אפשר לדבר על החשיבות של היוזמה גם מצידו, עד כמה זה ישמח אותך, מה זה יתן לך להרגיש שהוא יזום וכן הלאה,

אבל זה בהמשך הדרך, בצעד או בצעדים הבאים, ולא הכל בבת אחת

אז עכשיו ממש תתפסו חזק את הצעד הנוכחי הזה - וצאו להליכה ותהנו!

מגיע לכם את זה כ"כ!

בהצלחה רבה

אם גם את באופי טיפוס פחות יוזם, והרצון שלך הוא באמת להצטרף, אפשר בהחלט לנסות לדבר על זה בצורה ישירה (כמובן לא בהאשמה אלא כשיתוף של הלב שלך) ולשתף אותו למשל שכאשר את צריכה כל פעם ליזום או להזכיר - משהו חסר לך בחוויה הרגשית של להרגיש נחשקת/מחוזרת/אהובה/חשובה וכו', או שפשוט גם לך קשה לזכור ואת צריכה אותו איתך כאן

ולכן היית שמחה אם היה זוכר מעצמו לפחות בחלק מהפעמים.

ועל גבי הרצון הכה חשוב, חשוב גם לנעוץ עוגנים במציאות שיעזרו לכם בתכל'ס. 

והצעד הראשון לשם כך הוא באמת יצירה וקביעה של מרחב זוגי.

קודם כל לפנות ביומן מקום למרחב של הביחד שלנו.

זה יכול להיות שעה בשבוע, זה יכול להיות חצי שעה בשבת, זה יכול להיות פעם בשבועיים, זה יכול להיות 10 דקות בסוף היום וכן הלאה.

אבל לקבוע.

לשריין.

להכניס זאת בצורה אקטיבית ויוזמה ללו"ז וליצור קודם כל את המרחב הזה.

ועל גבי המרחב - ניתן לראות מה הלאה לצעדים הבאים.

לראות מה הלאה עוד יכול לעזור לשנינו, בהינתן ששנינו באמת לא טיפוסים יוזמים כ"כ.

למשל:

אחרי שקבענו מרחב זוגי

* אפשר לקבוע את הסיבוב בחוץ ביום קבוע בשבוע בשעה קבועה - וכך זה גם בתוך היומן וגם מוריד כל שבוע מחדש מאיתנו את עניין ה"מי יזם ומי לא".

* אפשר גם לשים תזכורות לשניכם ביומן לכך.

* אפשר להמשיך בתוך המסגרת הקבועה של המרחב הזוגי שקבענו מראש ולהוסיף לתוכה עוד דברים שמעניינים אותנו, ממש אפילו לעשות רשימה של כל מה שעולה לכם לראש שיכול לעניין אתכם ואז לראות את הרשימות של כל אחד ומה יכול להתאים ולהסתדר לשניכם גם יחד.

כך יש לכם "סל" של אפשרויות מוכנות מראש וכל פעם תוכלו לבחור אחת מהן.

* אפשר ואף מומלץ להצמיד לכל זמן זוגי כזה חיזוק חיובי - ממש להצמיד לו משהו מפנק ומשמח שמיוחד לכך אם הצלחנו, זה עוזר לקבע הרגלים חדשים.

לדוג: אם את אוהבת אייס קפה ואת מפרדנת לך אחרי כל פעם שיצאתם אייס קפה זה חיזוק חיובי

וכל דבר דומה שאוהבים.

* להתחיל מדבר קטן וקל ולא לצפות ולחכות רק ל"מושלם" הזה, אלא פשוט עצם הזמן ביחד הוא חשוב ובונה. לכן לא לחכות לאיזו "מוזה" או להרגשה המושלמת כדי להתחיל, אלא עצם הקירבה נוצרת שמאפשרים פניות אחד לשניה ולא לפני.

אז רק להתחיל. רק משהו אחד. קטן.

* מתוך הסעיף הקודם חשוב גם לזכור שלפעמים מה שעוצר אותנו זה לא חוסר רצון אלא שזה פשוט מרגיש משימה גדולה מדי או כבדה מדי או מורכבת מדי עלינו עכשיו, ואז ככל שהצעד יותר קטן ופשוט כך הסיכוי שזה באמת יקרה עולה.

למשל אם נחליט ש"נצא לסיבוב סביב הבניין לאחר ארוחת הערב" - זה משהו מוגדר ונקודתי ויכול לקדם גם את המוטיבציה.

* אפשר להחליט שעושים תורנות וכל שבוע מישהו אחר אחראי להביא רעיון ויוזמה (ואז הוא שם לעצמו תזכורת או עזרים אחרים שיעזרו לו לזכור וגם את כמובן בתורך )

* אפשר להצמיד את המרחב הזוגי לפעולה קבועה שממילא עושים כדי שנזכור - למשל אם מחליטים שכל שלישי בערב עושים הליכה אחרי ארוחת הערב או ההשכבות - זה משהו צמוד שעוזר לזכור.

* אפשר גם להחליט מראש על סימן היכר חמוד שאיתו נזכיר אחד לשניה את הזמן שלנו: כמו לעשות פרצוף מצחיק / מילת קוד / סימן מוסכם / שאלה פשוטה וחביבה של "מתאפשר לך עכשיו את הזמן שלנו?"

* אפשר לשים פתקים שיזכירו במקומות חמודים, כמו הקומודה, המראה, המקרר, הכרית וכן הלאה.

חשוב גם לזכור שהמוח שלנו בנוי מתבניות תבניות, וכאשר באים לעשות שינוי ישר יש את הקושי המובנה שהתת מודע שלנו מזדעק ואומר: אל תזיזו לי את המוכר והידוע! לא אוהב שינויים! לא רוצה שינויים! ובהחלט יש את החשש והרתיעה ממשהו חדש, שונה.

לכן כדי לשנות דפוס, כדי ליצור הרגל חדש - אנו נדרשים גם לסבלנות, גם להתמדה וגם לאורך רוח. 

לוקחים בחשבון שיהיו גם טעויות או נפילות בדרך,

לוקחים בחשבון שזה תהליך וצריך זמן וסבלנות על לקביעת ההרגל החדש בתוכנו,

מעצימים את כל הפעמים שאנו כן מצליחים (גם בפני עצמנו וגם לשני/ה),

מזכירים בסימן היכר כאשר שכחנו,

מביאים איתנו הרבה חמלה ונשימה עמוקה

ומתחילים.

באמת צעד צעד.

ולאחר כמה וכמה פעמים וחזרות כאלה - זה יהיה יותר קל ב"ה וכבר יתקבע להרגל החדש והטוב שלנו.

אז בתוך כל העומס המטורף של החיים והשיגרה השוחקת - כאשר אנו מכניסים בצורה *אקטיבית* זמן יזום ויוצרים ומאפשרים מרחב זוגי, כך צעד אחר צעד אנחנו מתקדמים ומעמיקים.

לא מצפים ל"זבנג וגמרנו", אלא בהתמדה פעם אחר פעם ושלב אחר שלב, לאט לאט.

על הקורס של יוני אנטמן.

זה קורס שמיועד לצד הנשי (יוני היא אישה, למרות השם). הנחת העבודה היא שאת עושה את הצד שלך, והוא כבר יגיב לזה (לא מצופה ממנו להשתתף או לצפות בשום דבר).

הרעיון הוא קודם כל ללמוד להכיר את עצמנו, מה הרצונות שלנו, הרגשות העמוקים, הכאבים שחוזרים על עצמם.

היא נותנת גם כלים של איך לתת לעצמנו מקום לכאב וקודם כל להתמודד בעצמנו עם הכאב, ואחר כך גם איך לתקשר אותם בצורה מקרבת, בלי לגרום לגבר להרגיש אשמה.

בדיוק היא מתחילה מחזור חדש (מה שלא קרה כבר שנה וחצי...).

לי אישית זה היה משנה חיים, יותר מכמה וכמה טיפולים שהייתי בהם.

אם תרצי פרטי יצירת קשר וכו'- בפרטי.

קודם כל ב"ה הקמתם בית, משפחה, ביססתם את החיים שלכם וזו קרקע יציבה לזוגיות פורחת.

אז עכשיו, אתם נמצאים בתוך שגרה טובה ורק רוצים להוסיף לה זוגיות טובה.

בהתחשב במצב של שניכם את יכולה לקחת דבר שלישי קבוע ומתחדש שדרכו תוכלו לבנות מסלול זוגיות.

כלומר -

לקבוע עיתים לדבר מסויים ששיוביל להתפתחות בקשר.

לדוגמה:

-אם אתם אנשים עיוניים: לקנות ספר מעניין, משהו לא שגרתי, בנושא שמעניין אתכם ולקבוע עיתים לקרוא בו / לשוחח על סוגיה מיוחדת שבו.

(הספר "גברים ממאדים נשים מנוגה" הוא ספר מדהים שמדבר על ההבדלים והמכנה המשותף בין גברים לנשים).

- אם אתם אנשים של חוויות: לקבוע "דייט שבועי" יום / ערב מסויים בשבוע שאתם יוצאים למקום שבחרתם מראש.

(אפשר לחלק את התפקידים - תכנון מסלול / ציוד / אוכל / וכו'...)

- אם אין לכם יותר מדי זמן לחשוב: ללכת לשיעור קבוע בנושא זוגיות - אם יש בקהילה / באיזור שלכם. 

(עצם ההליכה של שניכם מכניסה למודעות את החשיבות שיש לשניכם בזוגיות אחד עם השני)

ואז ליצור מציאות קבועה ומתחדשת שמוקדשת רק לזוגיות שלכם.

ומשם לאט ובסבלנות, השגרה הכללית גם תהיה מושפעת.

אנשים כבדים זה לא כמו אנשים קטועי גפיים.
אני בטוחה שלכל אחד מכם יש  נושאים שהשיחה עליהם קלילה נעימה וזורמת.
אפילו אם זה משהו "טפשי" או ילדותי. ז"א שזה לא היכולת או הכישרון, אלא התפיסה של הנושא.
יכולה לומר לך על עצמי, במשך שנים נמנעתי ופחדתי לעשות צעדים ממחסומים פנימיים של פאדיחה ואיזה מביך ובושות.
מה אני אגיד שאני אוהבת x.y.z?
מה אני אשתף שבא לי כך וכך?
איך זה ייתפס, איך זה נראה מבחוץ?


את מתארת קושי, מתארת מציאות של נתונים טכניים- ששניכם כבדים ואולי קצת סגורים. יש לזה סיבה, בד"כ אנשים כבדים או סגורים לדבר או לעשות דברים מסויימים כי מפחדים מהשלכה. שווה לעצור ולשאול- מה ההשלכה שממנה מפחדים? האם יש מקום מהותי עצמוני לפחד או שזה רק פחד שמתפתח ומתעצם בראש אבל בפועל אין שם איזה משהו נורא?

למשל, ללכת שניכם לבאולינג.
אם אני מסתכלת מהצד על הסיטואציה שאת מתארת- הייתי חושבת שאת לא תרגישי בנוח והוא בכלל יבטל את הרעיון.
אבל אם תפרקי את זה לעצמך ולו-
יש בינכם בסיס טוב. הוא לא מבין מה צריך לשדרג בזוגיות- סבבה. את רוצה. הוא מוכן בלי להבין לעשות בשבילך כי אוהב אותך?
יופי.
אם כן בוא איתי לבאולינג.
יגיד לא? למה?
על כל סיבה שיביא אפשר לפרק אותה שכלית ולהבין שאין שם מהות, אלא איזה פחד כללי לא מוסבר, מחסום שהוא לא מחזיק בעצמו.
ולאט ככה לפתור את המחסום וללכת, ולהינות אחד מחברת השני.
שינוי אווירה וחוויות משותפות פותחות מרחב שאינו תלוי בילדים, כסף, בית, מחוייבות- ומזכיר לכם למה בחרתם אחד בשניה- כיף לכם יחד.
זה פותח את התיאבון להרחיב את התחושה הזו, לשדרג אותה ולעבוד עליה.
אחרי כמה חוויות חיוביות מקרבות כאלה הוא ירצה בעצמו.
ברגע שיש רצון הדדי ופתיחות מחשבתית אפשר לעבוד בצורה יותר אפקטיבית...
 

מבחינתו אני עדיין חושבת שהוא סוג של טיפוס כזה של שגרה שגרתית לחלוטין, וגם בתור ילד, מתבגר ואדם בוגר כמעט ולא הרגיש צורך במענה חברתי רגשי, לא מחפש חופשות או יציאה מהשגרה, ומבחינתו סוף היום לשבת ללמוד או להתעדכן קצת בחדשות מספק לו את האוורור שהוא צריך.

את צודקת שיכול להיות שזה נהיה הרגל ואפשר לנסות לשאול אם זה חייב להמשיך להיות ככה או אפשר לנסות דברים אחרים.  

זה שונה מהמחשבה שלי כרגע כי אני בעצמי מקובעת אבל נתת כיוון יפה 

זה קצת בידיים שלנו.

זו תורה שלמה, אבל על קצה המזלג

זו ה'נשמה' של הקשר.

הוא לא מבין למה צריך

אבל כשתעשו תהליך ותגיעו למקום מחבר, מקרב ומרגש בקשר, הוא יודה לך על זה בדיעבד, בטוח.

וכאן את נכנסת לתמונה. עצם ההבנה שחבר משהו והרצון לשנות, למרות שאת מתארת שגם את לא 100 אחוז שם, זה צעד ענק בדרך לשינוי חיובי.

את מתארת שהוא לא טיפוס כזה, אבל אולי זה משהו שגרם לו 'לא להיות כזה'? גם מילדות? פחד מכישלון, אכזבה, מבוכה וכו'? את לא צריכה להפוך להיות המטפלת שלו, למרות שממציאות החיים והנסיון בסביבתי הקרובה אני יכולה לומר לך שהרבה מאוד גברים עוברים שינוי נפשי חיובי ומעצים בעקבות הקשר הזוגי עם האשה שלהם.

אני מתכוונת, יש גברים יותר עמוקים, שיחות נפש, יש כאלה שאוהבים ריגוש, אקסטרים, יש מי שנהנה לטייל ולצאת ויש 'מקובעים'

גם אם הטבע שלו 'מקובע'- חוויות חיוביות מקשרות ומעצימות עם בן זוג אהוב, תמיד תהיינה משהו כיף.

הוא התרגל לשגרה, כי היא נוחה וצפויה מראש. פחות ציפיות פחות אכזבות.

אבל אילו חיים אלו?

אפשר לעורר אצלו את הנקודה הזו למחשבה וממש ללכת לכיוון- למה זה ככה, ממה אתה מפחד?

ואפשר להתחיל מצעדים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות.

וכמובן כמובן, תפילות אינסוף על זה, וזה ממש בר שינוי, וזה ממש בידיים שלנו ובסיעתא דשמיא, ואם מישהו יכול - זו את, האשה, הלב והרגש של הקשר🤍