אנחנו מסכמים שחדר מסודר זה הדבר הנכון לכל מדריך אידיאלי. הבעיה מגיעה אם כבר לא איכפת בכלל שהחדר מבולגן ואז אין מוטיבציה לשנות שום דבר. ואם אין לנו מצפון וצער על החיסרון שלנו סימן שאפשר לחיות ככה.

על כן - אני חושב שאם ויתרנו לעצמנו בדבר אחד אז ויתרנו, אין מה לעשות, וכל אחד יודע במה הוא מוותר לעצמו. אבל אסור לאבד את התקווה וצריך לשמור בלב מקום שיום אחד אני אתקן את מעשי, אולי אפילו מחר, רק שיגיע הכח מאיפשהו.

דוג': אני לא מקפיד לומר את כל פסוקי דזמרה בבוקר, אני מרגיש שזה הדבר הנכון לעשות במצבי הנתון. בע"ה יום אחד יהיה לי הארה ואני אתחיל להקפיד.

יכוליות שבאמת המצב הנכון והאידיאלי הוא החדר המבולגן? ולא כי זו המציאות עכשיו אז אנחנו משלימים איתה.. אלא כי באמת זה מה שהכי נכון? כי הכי מתאים וטוב בשבילי כשהחדר שלי מבולגן?

לא ויתור. של לדעת שזה לא טוב, אבל בנושא הזה אני לא מתעקשת. כי זה נראלי ברור לכולם שזה לא מצב נכון.. השאלה אם יכוליות שהכי נכון לנו להשאר עם התכונות הליליות, שהן חלק מהמכלול של האישיות שלנו?

אם כך -  כל עוד התכונה לא מזיקה לי אפשר להמשיך בהתנהגות ה"לא נורמלית", ככה אני מבטא את יחודיותי. אבל לא כדאי למתוח את החבל יותר מידי. למה? לא סתם רוב העולם הם אנשים מסודרים, כנראה שכך יותר יעיל להתנהל.. נראה לי בכל תחום בחיים, ההתנהגות המקובלת היא גם היותר נכונה.

ב"ה

גם אביב גפן אומר ככה. כשתהיה לי הארה אז אני יאמין/ישמור מצוות.

לא מסכימה עם זה.

ראיתי פעם קטע יפה 

שאומר שכאילו 'הקב"ה מתלבט' אם לגלות סודות/הארות/חידושים כי אולי האדם לא יהיה נאמן ופתאום ילך.... אז הקב"ה 'מחליט' שאחרי שהוא יראה את האדם שומר ומקיים תקופה מסויימת- אז יראה שאפשר לסמוך עליו ויגלה לו סודות...

אני מקווה שהקב"ה יקרב אותך אליו ויגלה לך סודות וחידושים והארות שהם מתוקים ומצ'פרים כמו סוכריות!

ולזכור-שאנחנו עובדים את הקב"ה ולא את עצמינו ואת הרקשת הקרבה הזאת שהיא כ"כ מתוקה באמת.

ב"הצלחה

בס"ד

כל תכונה יכולה לשמש לטוב ולרע.

לבלגניסטית אין לי רעיון אבל כעס למשל..

יש כעס שזה רע ויש מצד שני לכעוס על ילד או על מישהו שעשה משהו רע כדי לחנך אותו, גם אז אנחנו משתמשים בכעס למטרות טובות..

יש להיות קמצן ויש להיות חסכן ויש להיות נדיב ויש להיות פזרן..

זאת אותה תכונה, השאלה מה המינון שבו משתמשים בה.

זה לדעתי..

לכן אמרתי- תכונות שמביאות לדברים פחות חייוביים.

אז איך משנים ת'מינון שלה? ואולי זה דווקא נכון לא לשנות אותה בכלל?

[קראת את כל השרשור או רק ת'כותרת?]

בס"ד

א. איך משנים? עובדים על זה, מתאמנים, כמו שמתמטיקה זה תרגול גם עבודת המידות זה תרגול.

כל פעם כשמגיעים לסיטואציה כזאת עומדים ואומרים "אני לא אעשה את זה, אני אעמוד בזה" ואולי מצליחים ואולי לא אבל לאט לאט זה ייהפך להרגל..

ולאט לאט יהיה אפשר להפסיק לעשות את הדבר הזה...

יהיו נפילות אבל כל עוד נדע שאנחנו באמת רוצים להפסיק ושזה בסדר ליפול, אנחנו נהיה בסדר.

ב. אם נכון לא לשנות? מה זאת אומרת? אם זאת תכונה שלילית אז חייבים לשנות, אני לא מבינה את השאלה..

http://n2.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t547969#6129335

וכמו שתכונה טובה אמורה לעזור לנו לפעול בעולם, כך גם התכונה הלא טובה, רק שהתכונה הלא טובה עוזרת לנו בצורה אחרת, של התמודדות, התגברות, למידה איך ליפול ולקום שוב.

לולא היינו עושים דברים לא טובים, גם לא היינו זוכים להכיר מהי תשובה.

לא צריך להילחם וגם לא להיכנע, אלא להבין שזו הזדמנות לעבודה בשבילינו.

בגיל מבוגר יותר קשה יותר לשנות.

אני מניח את זה כאן, רק שתדעו..

סיבה 2 זה סתם תירוצים למצפון.

אנחנו צריכים להשתפר בעולם הזה לא לדרוך במקום...

למשל סקרנות יתר .... לקחת לסקרנות ללימוד תורה וכו' על זאת הדרך...

כל תכונה פשוט צריכה את המינון שלה.. לדו' פחד, אם נפחד מכל דבר שזז - זה לא חיובי, אבל אם לא היה בנו פחד לא היינו נרתעים מדברים מסוכנים.. או גאווה - אם בנאדם מתגאה 'אני הכי טוב.. אין עליי..' - כן זה שלילי, אבל צריך גם את הגאווה לדו' להיות גאה בזה שאתה יהודי... ככה זה עם כל תכונה פשוט צריך למצוא.. אנחנו רק צריכים לנסות להתקדם ולשפר את התכונות האלה ולנתב אותן למקום הנכון...

ב"ה

סרטון של הרב יובל פרוינד בערוץ אורות. על איך לתקן את המידות! ב"הצלחה

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....