שמה שהוא עושה זה לא רע. בכלל לא רע.

זה טוב!!

כן, לחתוך ולהזיז ולהזריק ולהחדיר וללחוץ ולמשוך-זה טוב! אפילו שזה כואב..

אבל בעצם, מה ההגדרה של ייסורי מצפון?

לא שאני במקום הזה, אני דיי ברור לי שלרופא לא כייף לראות מטופל סובל, הוא לא נהנה מהכאב שהוא מסב.. אבל הוא מבין ב-ד-י-ו-ק למה זה טוב, והוא יודע שמעבר לכאב הרגעי-זה מה שהמטופל רוצה.

וחוץ מזה-מי אמר שאין להם ייסורי מצפון?

וייסורי מצפון אחר כך, תלוי במצב המנותח.

בקשר לכאב, לא, לא אמור להיות להם ייסורי מצפון, זה כל כך ברור להם שזה יכאב, ושזה לטובת המטופל ויותר מיזה, שזה הדרך היחידה לעשות את זה .

אז לא שייך יסורי מצפון.

(אלא אם כן יקרה משו, וזה עניין אחר לגמרי.)

למה בשביל להבין דברים אנחנו צריכים לחטוף כאפות לפעמים?

יש דברים שרק בדרכים מוסימות אפשר להבין אותם/לטפל בהם.

לפעמים זה מאהבה ולפעמים זה מיראה.

לפעמים זה משמחה וגדולה ולפעמים מנפילה..

השאר זה הראיה שלנו! 

בחיים אנחנו סובלים לא מעט וגם מתים בסוף.

זו המציאות, ולכן צריך להפיק ממנה רוב איכות.

שנזכה לראיה נכונה על החיים

רופא יודע שהתוצאה של הטיפול אמורה להועיל לאדם (בד"כ), לכן אינו מתרגש בכלל ואף נחוש בדעתו

לעשות את תפקידו בצורה הטובה ביותר!

כמה מילים על חשובות על כאב-

כאב נועד כדי שנשים לב שבמקום הכואב יש בעיה שצריך לטפל בה.

הכאב חיוני..[כמובן שלעיתים צריך לווסת אותו אחרי הטיפול]

ההורים שלי רופאים ויש להם ייסורי מצפון ועוד איך. אני רואה אותם לפעמים איך הם נקרעים על עצמם אחרי שהם עושים שגיאה או משהו. זה לא צחוק, הם מתעסקים בחיים של אנשים. וכולם עושים טעויות. כולנו בני אדם, וברור שיש להם ייסורי מצפון על מה שהם עושים, גם אם הם יודעים שהם מכאיבים לטובה

אני חושבת שצריך לחלק בין "ייסורי מצפון" ל"רגישות".

ז"א שאין לרופאים ייסורי מצפון כשהם מכאיבים לחולה כדי לרפא אותו.

אבל בטוח כואב להם עליו!! הם רגישים לכאב שלו.

קשה להם שהם מכאיבים לו, אבל הם לא מתחרטים על מה שהם עושים כי הם מכאיבים, כי בראיית 'מאקרו' הם יודעים שזה מה שטוב לחולה..

ראיתי קטע מסדרת תעודה על רופאים מנתחים,

דווקא נראה שההתמודדות היא לא פשוטה בכלל.

והאדם שהעביר את הקורס היה רופא (היה לו ספורים ממש מעניינים על ניתוחים שהוא עשה......)

ודי אין רחמים בתחום, מתוך הבנה שמה שאתה עושה זה העזרה הכי גדולה - ממש אסור שיהיה רחמים אחרת החולה ימות....

בחלק מהקורס הם מראים לך תמונות ממש קשות כדי שכשתהיה בשטח תדע להתמודד עם המציאות הזאת.....

(אפילו כשהוא הדגים עלי כמה דברים שגם היו קשים לחלק מהחבר'ה לראות הוא לא ריחם בכלל כי הוא היה חייב ללמד את זה כדי שאנשים ידעו להציל חיים) אולי היה רופא קצת הזוי אבל אני מאמין שזה פחות או יותר הגישה בתחום

לגבי השאלה עצמה - לדעתי צריך להבין שאם מה שאתה עושה זה דבר טוב, אז גם הפעולה הרעה שאתה עושה היא בסופו של דבר טובה כי היא גורמת לטוב....

"למה בשביל להיות טוב צריך להיות רע?"

קשה לי להסכים, אבל אני מבין.

ממבט חיצוני, בהסתכלות מאוד פשטנית יש פעולות שיכולות

להיראות רעות. אבל כל עוד המניע הוא טוב, והמטרה טובה

נגזר מכך שהדרך טובה...

יש הרבה תפקידים שהם נגיעה בנפשות וכל מעשה יכול לחרוץ

גורלות. בתקשורת, ברפואה, בחינוך, בצבא. אני זוכר איך שמעתי

קצין (לא מצה"ל) שסיפר על הקושי לשלוח אנשים למות. אנשים

מתמודדים עם הביקורת העצמית בחיזוק ביטחון עצמי ובהפנמה

של מקומך.

בשביל לעשות טוב לא צריך לעשות רע. 

צריך לעשות בשכל.

ולהבין שגם אתה רק בן-אדם.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....