אני אומנם לא שמיניסט אבל אני חייב לספר לך מה הולך אצלנו בישיבה (הערה: יכול להיות שזה שונה כי אצלנו זה פנימיה ויש קשר ממש טוב)

קודם כל יש בכלל פרידה של השמינסטים מכל הישיבה, ארוחת בוקר חגיגית שבו כל מחזור מכין למחזור העוזב שיר/סרטון וכד'... אחרי זה יש "שורת אבלים" אני יודע זה נשמע רע אבל זה ממש ככה, כל הישיבה עומדת בשורה ארוכה והשמינסטים עוברים אחד אחד מתחבקים נפרדים... חוץ מזה בערב יש הצגת סיום בערב והם נשארים לארגן ומטיילים יום אחרי ובד"כ הם עוד עושים טיול סיום עם הרווחים שלהם מהקיוסק בהמשך החופש.

ותשובה יותר ספציפית לשאלתך:

קודם כל אני יוסיף שבחודש האחרון של השנה מונחות בחדר האוכל "מחברות" לכל אחד שעוזב יש מחברת שבה חבריו לכיתה ולישיבה כותבים לו, כותבים זכרונות,חוויות וכד'... אני מתאר לעצמי שממש כיף לפתוח את זה בהמשך החיים, חוץ מזה שבד"כ עוד נפגשים בשבתות בוגרים ובכל מיני הזדמניות בישיבה, ואין ספק שזה ממש עצוב כל הפרידה הזאת, ולי זה היה עצוב אז להם קל וחומר...

בקיצור, אחרי כל זה נראה לך שהם לא ישמרו על קשר? שהם יסננו אחד את השני? אולי אנחנו באמת מקרה מיוחד...

מצטער על החפירה הייתי חייב לכתוב קצת על כל הסיפור הזה, והשאלה באה בתזמון טוב...

בסוף לכל אחד יש את החברים הקרובים אליו ואיתם ימשיך הקשר ברצינות.

וזה לגיטימי לחלוטין.

א. לא נפרדים! שומרים על קשר עם החברים הטובים..

ב.אני הייתי אחראי על כל מה שצריך לכתוב,לנסח וכו'.

ג.ברור! חלק מהם איתי בישיבה,איתי ביישוב,וגם מי שלא,ברור שנפגשים מידי פעם!

ד.לא!!

היתה מסיבה...

שירים מצגת אוכל 

לא אסנן....

כנראה שאפגוש אותם...

כי כרגע אנחנו חיות עדין אחת עם השניה...
יש מסיבת סיום באולפנה,
מאמינה שיהיו את החברות הקרובות שבע"ה אשמור איתן על קשר רציף,
והשאר בע"ה כשיצא להפגש ולדבר לעיתים רחוקות יותר (חתונות וכו')
בנוסף, סומכת על המייל הכיתתי...

אבל שוב, אני לא באמת מעכלת, וזה קשה להפרד ממשהו כ"כ משמעותי שעוברים בחיים.
נראה מה יהיה...
 

בגלל הידיעה שהוא נפרד מהחברים שלו...

אצלנו שהשמיניסטים עוזבים מלא אנשים בוכים - גם מהשמינית וגם לא מהשמינית כי זה עצוב

אני חושב שיש ענין למחוק מעט את העבר כדי להתחיל את השלב הבא כמו שצריך (א"א להיות כל היום עם החברים מהתיכון ולהיכנס בצורה חזקה לישיבה חדשה) אבל חייבים לישמור על מעט קשר ולהיפגש מדי פעם

אני עדיין סוגשל במצב של הדחקה שזהו..זה נגמר!

לאט לאט זה יתחלחל..
אבל בעז"ה נשמור על קשר עם החברות הקרובות (בכ"ז הולכת שנה הבאה לשירות עם עוד 5 בנות מהשכבה)..והשאר..אם יירצה ה'..
ואני ממש לא מתכוונת למחוק\לסנן..עברנו אחרי הכל 4 שנים משמעותיות יחד!

לשמור על קשר מסויים עם החברים מהתיכונית..

עשינו כמה מפגשים, ואני שולח [משתדל] סמסים שבועיים לחבר'ה..[לא דרך קבוצה. עובר שם שם*...]

___

*ולפעמים מתפקשש לי גם לאנשים ואנשות אחרים..

שומרים.

זאת עבודה הרבה יותר קשה כי אתה לא נמצא בתוך החבר'ה האלה כבר..

אבל משתדלים..

פה שולחים סמס "שבת שלום! איך עבר עליך השבוע?",

לפעמים מתקשרים..

עם החברות הטובות שמרתי ב"ה ממש על קשר..

אז נכון,

קשה ממש..

אבל כשחוזרים הביתה- נפגשים איתן בדרך/בישוב.

וכשיש יומולדת לא שוכחים לשלוח מזל"ט או לארגן איזה פגישה כיפית או ללכת לבקר אותן איפה שהן היום..

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....