אני לא יודעת מאיפה להתחיל... מההתחלה אולי. אני מזהירה שזה קצת מסובך- כטבע הנפש.
כבר זמן ארוך שאני חיה בכוח הגרביטציה. לא שאני אדם דיכאוני ונתון למצבי רוח, חלילה- אני דווקא די אופטימית רוב הזמן.
ההתחלה ההתחלה היתה לפני כמה חודשים- שפשוט גיליתי שאני לבד. ברגע התנפצה לה חברות נוספת. ברגע הבנתי שכל העבודה בערך הלכה לטמיון. שיש ידידות, וחברות... אבל הכל תקוע. זה לא מתקדם לשום מקום יותר קרוב, יותר חזק- אפילו בצורה הנורמלית שאני רואה סביבי.
אוקיי, אז אני לבד. בואו רק נגיד שזה לא הכי משפץ את הבטחון העצמי. אז הייתי מבועסת מאוד בלשון עדינה. לא ממש היה לי חשק להגיע לדברים, להמשיך לתחזק חברויות כושלות, ולשרוף זמן על אנשים שלא מעריכים אותי כמו שצריך. הרגשתי שפשוט אין לי טעם להיות שמחה וחיונית, בשביל מה? ואיפה כל האמירות הנחמדות והמרגשות על "הכל תלוי בי"?
ואז דיברתי עם מישהי ופחות או יותר קיבלתי מענה מסויים לבעיות האלה.
אבל אז הקרב חדר עמוק יותר. אני חושבת שזה התחיל שם- תפילה טובה בכותל. עמדתי מול הכותל, חשבתי קצת על החיים שלי, ופתאום הרגשתי שאני פשוט לא אדם טוב. ב"ה אני לא מרגישה שאני אדם רע, אבל זה לא רחוק מהתחושה הזו.
הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי. שהתרחקתי. שלא התקדמתי בכלל בזמן האחרון, שאפילו נסוגתי. יצאתי מהכותל- ופשוט הרגשתי ריקה.
ומאז זה מלווה אותי. כך או אחרת, ובעיקר ברגעים של שקט ושל קצת מחשבות. אני פשוט מרגישה זוועה בגלל זה. אני אנסה להסביר למה...
אני מרגישה חסרת ערך, חסרת חשיבות. אני מרגישה שאין בי כלום. אני מרגישה חלילות, ריקנות פשוט. אני הולכת, ואוכלת, ומחייכת- ואנשים קונים את זה, אבל ברגע שאני לבד- האוויר פשוט יוצא ממני ואני נהיית תשושה ורפויה. זה מפחיד- אבל זה גם לגמרי משפיע על הגוף. אני כולי מרגישה עייפה וחסרת חשק לאחרונה.
זה קורה כי פשוט אין לי מושג מי אני. אני מסתובבת בתוך איזו דמות שפעם הכרתי- אבל היום אין לי מושג מה היא. ולכן אני כל כך לבד- אפילו את עצמי אין לי.
וזה מין מעגל קסמים איום שכזה- אין לי גם למי ללכת, עם מי להתייעץ, כי אני לבד. כי זה כל כך פרטי. וחוץ מזה, מה אומרים?- "היי, מוכנה בבקשה לספר לי מי אני, עדיפות לתכונות טובות"?!
אני יודעת שזה משהו שאני צריכה לעשות עם עצמי, אבל פשוט אין בי שום כוח. הידיעה שאתה זה שצריך להעריך את עצמך במקום הסביבה שאולי לא גילתה אותך, ואחר כך התחושה שאין את מי להעריך.
פעם היו לי גורמים חיצוניים משהו שהיו מעגנים לי את התחושה שאני אדם טוב- הייתי לובשת ארוך ונמנעת משלושת רבעי מהשירים בשוק. היום "התנרמלתי". אני עדיין לובשת צנוע ומתרחקת ממזרחית ולועזית, אבל זה גורם לי להרגיש קצת רע. היחס שלי לעצמי תלוי בדברים כאלה?
זה ועוד- הדבר העיקרי לדעתי- זה ההתרחקות מהקב"ה או מהדרך. לא שהפסקתי לקיים מצוות, להיפך- אני נלחמת על להתפלל בבוקר, אבל הכל אצלי פשוט בלי רגש. המון זמן השקעתי השנה, ואולי הזנחתי את העלייה- ולכן כנראה נפלתי, התרסקתי לאט. אני מאמינה שהקרבה לתורה משמעותה גם קרבה לעצמי.
אבל הכל עכשיו כל כך מבולבל. אני מרגישה שהתאפסתי. שאני קליפה יבשה של עצמי. מעין צל. ולזה נדבקות כל התחושות הרעות- כל הבלאגנים בחיים וכל הגעגועים והעצב. נהדר ממש.
זה בטח נשמע טפשי ומוגזם. אבל זה הכי עמוק והכי כואב. כי שם אין מי שירפא אותי, כי משם יוצאים הכוחות שלי להתמודד. אם אני ריקה בפנים, איך אני אתמודד? איך אני אצמח? איך אני אצא מזה?
למה לי בכלל לשמוח ולחייך? זה חיצוני ומזוייף.
אני מרגישה שמה שכתבתי בהחלט ייצג את מה שאני מרגישה, אבל אלו דברים שקשה מאוד להעביר למקלדת וגם אני לא הכי מבינה את עצמי- אז אם זה לא מובן או משהו, תקבלו את זה..
מקווה שהיא תקרא.. ובכיף (-;
