תוכל להוציא אותם מחוץ למסגרת הישיבה,בתור חברים רגילים.

אני לומד בישיבה שבאים אליה מכל הארץ, מנוב ועד אילת, וקשה לפגוש אותם [בטח כשהם מפוזרים בישיבות ועסוקים עד מעל לראש]...

זה סתם תירוץ. אם אתה באמת רוצה אותם בתור חברים בחיים שלך אז המרחק זה שום כלום.
זו היתה עצה

הם בגיל כזה של סאטלה ולא כ"כ קשורים לאנשים שלא בגיל שלהם..

הם עסוקים וחורשים ביש"ג שלהם, או בעבודה שלהם או כל דבר אחר.

אמנם השמיניסטים שלנו [כמו כל המחזורים שסיימו] חולי חזרת, כלומר שהם חוזרים בלי סוף, אבל זה לא יהיה אותו הדבר...

הם לרוב ישמחו לדבר

בס"ד

אם הם באמת חסרים לך אני בטוחה שהם ישמחו לשמור איתך על קשר

וגם אם לא, אנשים הולכים ובאים, אתה תמצא אחרים שימלאו את מקומם.

בס"ד

אולי אתה עם גבולות אבל כל בן הוא שונה..

וכמו שיש בנות שלשמור על קשר זה אחד הדברים שהכי קשים להן ככה יש בנים שזה אחד הדברים שיותר קלים להם והם יותר אוהבים אותם.

יש הבדלים בקשרים החברתיים בין בנים לבנות, אזבל כאן זה לא רלוונטי.

הלוואי שלי בתור שמיניסטית היה קשה להפרד מהחמשושיות..

וזה מגניב בעיני שיש לך קשר כל כך טוב איתם..

לי יש קשרים אפילו עם זיינוקיות.. יעני בקטע שהן רואות שמיניסטית הן מתלהבות... אבל לא יותר מזה.

שביעסטים רק עוד חודשיים אז יש לך חודשיים להרגיש צעיר

מלא חמשושיות שאני קשורה אליהם, ושישיסטיות, ושביעיסטיות..

ועכשיו ללכת..

לכולם אמרתי שאני באמת ישמח שיבואו אלי לשירות, שיתקשרו, שיסמסו.. ככה זה!!החיים משנים ומתחלפים אנשים ממשיכים ומתקדמים.אז מוצאים אנשים אחרים במקומם

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....