כאן ממיטתי שבאוקראינה אני משחזרת את אירועי החודש החולף; אני בשיאה של תקופת שליחות בת חמישה חודשים באחת מערי אוקראינה, ובתור 'תישראית' וותיקה סיכמתי מראש עם השליחים הרב והרבנית כהן שאת סוכות אעשה ב-770. בכרטיס שרכשתי היה עליי לעצור לחניית ביניים בת שעתיים בוורשה שבפולין, ומשם להמשיך ל-770. מחסומי השפה הרוסית / פולנית ואורך הדרך לא הטרידו אותי במיוחד לנוכח העובדה, שבסוף… מגיעים הביתה ל-770.

בהגיעי לשדה התעופה בוורשה מצאתי בקלות את מקום הטיסה ושער העלייה למטוס ונראה שהכול מתנהל כשורה. שעת פתיחת הדלתות יעודה לעוד כחצי שעה. הדיילים כבר עושים את דרכם פנימה ולי לא נותר אלא להתרווח בכיסאי ולחכות לעלייה למטוס. סקירה מהירה סביב מבהירה לי כי אני היהודייה היחידה בכל המתחם, וכנראה אעשה את דרכי לבד משדה התעופה ל-770. בינתיים אני מנצלת את הזמן לעיון בשיחה של הרבי על חשיבות הנסיעה ל"בית משיח". התרגשות ממלאת אותי. אני נוסעת הביתה!

שקעתי עמוק במתיקות הדברים עד שלא הבחנתי בזמן שחלף במהירות. מבט מהיר בשעון מראה לי כי זמן ההמראה חלף זה מכבר אך דלתות המטוס עדיין סגורות. 'ודאי זה עיכוב אופייני לפולנים' חשבתי לעצמי בחיוך וחזרתי לשיחה; אולם, לאחר חצי שעה נוספת של המתנה תמוהה התחלתי לדאוג. ניגשתי אל הפקידה וביררתי בעדינות מה קורה. מתי נטוס. והיא עונה בשלווה שיש עיכוב בטיסה ורק בעוד שעה יהיה להם יותר מידע. יתוש טורדני של דאגה החל מזמם סביבי. הן היום יום חמישי ושעת הערב הולכת וקרבה… אני אגיע ל-770 באמצע הלילה ולא אספיק לנוח לפני שבת! חזרתי לשבת במקומי מוטרדת מעט אך לא לגמרי… לאחר עוד שעתיים של המתנה תמוהה החלה דאגה אמיתית לכרסם בתוכי. משהו כאן לא בסדר! חייבת להיות סיבה לעיכוב הזה…

'רגע. אני שליחה! בטוח הקב"ה מעכב אותי כאן כי יש איזה ניצוץ שאני חייבת להעלות. יש כאן מישהו שצריך לדעת שהרבי הוא מלך המשיח ועד שאני לא אספר לו על כך, הטיסה פשוט לא תמריא. וחבל על הזמן של כולנו'. וממחשבה למעשה – בקצה אולם הנוסעים אני מבחינה באישה זקנה ועצובה שיושבת לבדה על כיסא גלגלים. ניגשתי אליה ושאלתי לשמה "מריה" היא ענתה. 'גויה' – הסקתי במהירות אולם בכל זאת נשארתי לשבת…

"מדוע את עצובה"? שאלתי. "אני חולה ומתקשה להתנהל בעצמי. ואני גם מאוד זקנה… כבר בת תשעים ואחת וודאי שלא נשאר לי הרבה זמן…" מריה הוסיפה וסיפרה כי היא נוסעת עכשיו לסעוד את בת דודתה החולה. "הרופאים לא נותנים לה סיכוי" בכתה הזקנה… רגע! אולי היא השליחות שלי? שלפתי במהרה כרטיס-תמונה של הרבי עם שבע מצוות בני נוח באנגלית. "זה המשיח" הצבעתי על התמונה. הוא המנהיג של הדור שלנו. הוא יבוא ויגאל אותנו! הוא אוהב כל אחד!". "אבל… אני לא יהודיה" מחתה מריה "למה שהוא יתייחס אליי?!", ואני הפלאתי בסיפורים אודות גדולתו של הרבי שליט"א ושאני בדיוק בדרכי אליו. ושהוא וודאי יתפלל גם עלייה ועל בת דודתה ועל כך שרק הוא מלך המשיח. והיא? מהנהנת בהסכמה. בסוף הדברים היא ביקשה כרטיס עם השבע מצוות גם בשביל בת דודתה כדי שהרבי יברך אותה ברפואה שלימה…

לפתע עצרה את שטף דיבורה ושאלה: "תגידי לי. מה הביא אותך. בחורה צעירה לשבת ליד אישה זקנה ומשעממת כמוני? אני יושבת כאן כבר כמה שעות. עשרות אנשים חלפו על פניי ואף אחד לא עצר לחנון אותי אפילו במבט. ואת? הגעת לשבת לידי במיוחד. מרצונך החופשי! למה???" וכי מה יכולתי לענות לה? שזוהי הגדולה של עם ישראל שהם רחמנים בני רחמנים? "כי ראיתי שאת עצובה ואני שמחה, אז רציתי לשמח אותך שגם את תשמחי קצת…" עניתי בשקט.

טיסה בטלה ודברים בטלים

הבטתי בדאגה בשעון. כבר עברו קרוב לחמש שעות ממועד ההמראה… לפתע החריד הכרוז את שלוות הנוסעים הממתינים: "Theflightiscanceled! Theflightiscanceled!" (הטיסה מבוטלת!) הרגשתי איך העולם כולו מסתחרר סביבי. הבנתי היטב את משמעות הדברים. "מבוטלת… מבוטלת… מבוטלת…" במהירות ניגשתי אל הפקידה ושאלתי בקול קרוב לבכי "מתי הטיסה הבאה?" והיא…? באדישות כאילו מילותיה לא הופכות את עולמי: "הלילה תקבלי בית מלון על חשבוננו ומחר בשעה 17:00 אחרי הצהריים תעלי על הטיסה הבאה לניו-יורק. הרגשתי מחנק נורא בגרון. מחר?! מחר שבת! שבת…! "אני יהודייה!" הטחתי בה. "אני לא טסה בשבת!!!". "אני מבינה, אבל אין לי איך לעזור לך" היא ממשיכה בשלווה. "התיקים שלך יוצאים עכשיו מהמטוס. גשי לקחת אותם ושם אולי יעזרו לך".

אני מרגישה שהדמעות חונקות את גרוני. ברגע אחד שכחתי ממריה ומבת דודתה. הרגשתי שאני מאבדת שיווי משקל. אני יודעת שאסור לי לדמיין מה יקרה אם אשאר כאן הלילה כי רק המחשבה על כך משתקת את כולי… אני מוצאת את עצמי משתרכת לאיטי עם המזוודה הגדולה בשדה תעופה ענק. יהודייה אחת בין מיליון גויים. עוברת מפקיד לפקיד. מסבירה. מתחננת לעזרה. רציתי לנער אותם ולצעוק עליהם שהם לא יכולים להיות כל כך אטומים למצבי. אבל די היה להם להביט בלבושי ובדרכון הישראלי, כדי לעוות פנים בשנאה ולשלוח אותי לפקיד הבא. לא העזתי לבכות מולם. לא מולם! הם בטח מתפלאים בליבם איך הסבים שלהם לא סיימו איתנו את ה'עבודה' כאן באושוויץ? ואיך בכלל יכול להיות שנשארו עוד יהודים מאמינים בעולם?

עמדתי שם באמצע השדה כשאלפי אנשים חולפים על פניי, כל אחד טרוד בענייניו ורץ לדרכו. החזקתי את הדולר מהרבי שהיה ברשותי ופשוט כתבתי לרבי במחשבה. זה כל מה שיכולתי לעשות. 'לכבוד כ"ק אדמו"ר שליט"א…. אנא עזור לי לצאת מכאן בבקשה. אני בדרך אלייך. אני סך הכל רוצה להגיע אליך. ואני מקבלת על עצמי אי"ה . . בבקשה תעזור לי!!!'

השעה כבר כמעט 22:00 בלילה. ומצבי בכי רע. אזל לי האוכל הכשר שהבאתי עימי. כבה לי הנייד כך שכל מי שינסה להתקשר וייתקל במשיבון סלולארי יסיק שכבר עליתי על הטיסה ואין סיבה לדאגה. חישוב מהיר ומבעית העלה שאם בשעה הקרובה לא אמצא דרך להזעיק עזרה. אני אבודה. שכן בארץ ישראל זוהי כבר שעת לילה מאוחרת ובקרוב ילכו לישון ובניו יורק מחכים לי רק באמצע הלילה לפי השעון המקומי. מה שאומר שרק בבוקר שם מישהו יתחיל להבין שמשהו לא בסדר ואז זה כבר יהיה מאוחר מידי… יתרה מזאת וכאן מתחילה הבעיה האמיתית. ביום ראשון בערב, חג הסוכות יפרוש את כנפיו על העולם וייצא רק ביום שלישי בערב! באותה שנייה הבנתי שלא משנה מה קורה. אסור לי להישאר כאן הלילה.

לאחר שיטוטים רבים ומורטי עצבים פקיד אחד הועיל בטובו לנדב לי כרטיס חיוג לארץ. מצאתי טלפון ציבורי וחייגתי את המספר. מעבר לקו ענה אבי. מותש מיום מלא פעילות לקראת חג הסוכות. "אבא." לא הצלחתי להתאפק והדמעות פרצו מתוכי כמים זורמים. "נתקעתי בפולין. אין טיסה. הם רוצים שאטוס בשבת…" המילים יצאו ממני בערבוביא."טו…. –– השיחה נותקה. ושוב כרטיס חיוג חדש. שיחה הביתה. "השיחה תתנתק שוב בעוד כמה שניות". "מה קורה עם השליחים בפולין? הם לא עונים?! אוי. תכתוב לרבי ב'איגרות'! שיציל אותי…" – – – – צליל ניתוק…. הרגשתי את התסכול ממלא אותי. מה עושים עכשיו?! כל מה שהצליח לעבור בראשי באותם שניות היה… "אנא ה' הושיעה נא", "אנא ה' הושיעה נא… אנא. אנא…".

זוג צעיר שהיה אמור להיות איתי בטיסה ניגשו אליי ואמרו. "אל תבכי ילדה. בואי איתנו. אנחנו נשמור עלייך… מחר תהיה טיסה הבאה ואת תראי שהכול יהיה בסדר!". "אבל אני יהודיה" ניסיתי להסביר… "אני לא יכולה לנסוע בשבת…!!!" "אני בטוחה שה' יסלח לך".   פסקה הבחורה. "אני בטוחה שהוא לא ירצה שתסתובבי סתם כך ברחוב. תיסעי וה' יסלח לך. אולי זו הדרך שלו להציל אותנו מהתרסקות או משהו כזה"… "לא! אני לא נוסעת!" פסקתי.

"אנא ה'…. הושיעה נא!" בשלב זה כבר לא היה אכפת לי מה חושבים עליי… גם כך הייתי כמטורפת בעיניהם. תארו לעצמכן טיסה עם 300 איש מתבטלת. 299 אנשים מקבלים בהבנה את הביטול ורק מישהי אחת עושה רעש ו'בלאגן'. המצב רק הלך והסתבך. נשלחתי לתור ארוך שבסופו היה עליי להגיד לפקיד באיזה יום אני רוצה את טיסתי הבאה ואקבל מלון ללילה זה בלבד. זו כל העזרה שהם היו מוכנים לתת לי… התור מתקדם ואני רואה מרחוק את דלתות השדה נפתחות ונסגרות ומבעדם אני מבחינה ברחובותיה הקרים של וורשה, ואני יודעת שברגע שאני יוצאת מהדלתות האלה אני מפסידה את הסיכוי למצוא את דרכי הביתה ובכלל מי רוצה להעביר את הלילה ברחובות מדינה שאדמתה ספוגה בכל כך הרבה דם יהודי? שלא לדבר על חמישה ימים ולילות. איזה סיכוי יהיה לשרוד? בלי אוכל. בלי מים. בלי ידיעת השפה המקומית?!

הנס

כל ניסיון ליצור קשר תקין עם הבית או עם השליחים המקומיים עלה בתוהו והמצב היה עגום ביותר. ידעתי באותם רגעים שהדבר היחיד שיכול להוציא אותי עכשיו מהמצב הזה הוא רק נס. זו הרגשה נוראית ומפחידה להזדקק לנס. אך עם זאת הרגשתי שיש לפניי ערוץ פתוח מול הקב"ה… "אנא ה' הושיעה נא… אתה. אתה בחרת אותנו מכל העמים ונתת לנו את השבת לשמור עלייה. והבטחת. הבטחת שמי ששומר על השבת. השבת שומרת עליו. אז אנא ממך. שמור עליי והצל אותי. אני בסך הכול רוצה להגיע לרבי…." והנה רגע לפני שהכול היה נראה כל כך אבוד. נכנסה בדלתות שדה התעופה משפחה יהודייה-חרדית! זוג הורים וחמישה ילדים. מסתבר שיש הלילה טיסה לישראל והם הולכים להיות עליה.

ניגשתי אליהם במהירות וסיפרתי להם בקצרה את קורותיי. "כל עזרה שתוכלו לתת. גם אם זו תהיה לעזור לי ליצור קשר עם שליח הרבי המקומי זה יהיה בשבילי הצלה גדולה." אין שום בעיה אמר האב. בואי איתי. האיש ביקש מאשתו לשמור על חפציי. והוא רץ איתי במהירות מפקיד לפקיד ממנהל למנהל. צעק, דרש וביקש שיעזרו לי… בעודי נסרכת אחריו ניסיתי להבין. איך הוא בכלל יודע איך לעזור לי? חשתי כאילו הוא רגיל לסייע לאנשים שנתקעים בערב שבת באמצע שום מקום או שמישהו אמר לו בדיוק מה צריך לעשות. על כל פנים הרגשתי שזו עזרה שמימיית… ממש אליהו הנביא בדמות יהודי אלמוני.

אנו מתרוצצים מדלפק לדפק ואף אחד לא רצה לעזור או אפילו להתייחס, השעה כבר הייתה חצות ליל וכולם רצו רק לסגור את הדלפק ולחזור הביתה. לא הייתה לי שום אפשרות מפלט. לנסוע לניו יורק או לחזור לאוקראינה היה כרוך בחילול שבת גמור. שיחה שלישית הביתה. מבט מהיר על הצג מבהיר לי שיש לי בדיוק 12 שניות לפני שהשיחה תתנתק שוב. "אבא… יש מישהו שעוזר לי. הוא אמר משהו על טיסה לארץ..ו…" – – – טו… השיחה התנתקה.

אז נעמד אותו יהודי מול המנהלת הגדולה ופשוט הודיע לה: "היא נוסעת היום לישראל! יש טיסה לישראל הלילה והיא תהייה עליה!"… המנהלת עיקמה את אפה ואמרה. "היא הגיעה לכאן מאוקראינה ואמורה לטוס לניו יורק. זה שהיא אזרחית ישראל זה נחמד, אבל זה לא עוזר לה כאן. זו חריגה מהכרטיס וכדי לנסוע לישראל צריך כרטיס חדש והוא עולה 2214 זלוטי (כ-700 דולר) וכדאי שתחליט מהר כי הטיסה יוצאת עוד מעט" כששמעתי את הסכום חשכו עיניי. הנה חשבתי שהגיעה ההצלה ושוב אני בבעיה? כשאני רועדת כולי אמרתי לאותו יהודי מר ישראל. שאין לי מספיק כסף…. והוא? בלי להתבלבל שלף כרטיס אשראי ואמר לי באלו המילים: "את יהודייה ואני סומך עלייך שכשנחזור לישראל תחזירי לי את הכסף" ובמהירות הגיש את הכרטיס למנהלת הכבודה(!). עוד לא הספקתי להתאושש מהתדהמה כשהמנהלת מכריזה:" כבר מאוחר מידי! הטיסה מלאה וסגורה ואין מקום!!!"

זה היה כבר יותר מידי… אולם מר ישראל לא איבד עשתונות ודרש ממנה לבדוק שוב. ו… הנה… יש עוד מקום אחד! הם פתחו מחדש את המסוע של המזוודות. "אוקי.. עכשיו רוצו!" פקדה המנהלת. "הטיסה כמעט ממריאה!" רצנו בטירוף כשבאמצע הדרך עצרו אותי הזוג הצעיר מהטיסה המבוטלת. "היי. את טסה לישראל? הסתדרת?… יש!!!" צעקו ועשו תנועת עידוד בידם. ראו עליהם שהם שמחו באמת ובתמים על הצלתי…

רק כשהמטוס המריא בדרכו לישראל נתתי פורקן לרגשותיי. רק עכשיו הבנתי מה בעצם עברתי. אני בדרך הביתה אבל לא לבית אליו תכננתי להגיע… חודשים של עבודה ושבועות של ציפייה והכנה רוחנית התנפצו ברגע אחד… הרגשתי כל כך מובסת. נזכרתי בכל גילויי השנאה שהיו מנת חלקי בשעות האחרונות. באטימות שגילו הפולנים למצבי… מושיעיי היקרים חסכו אוכל מפיהם כשנתנו לי את מנת ה– Kosher food שלהם, מנה שלא הוזמנה לי כנוסעת לא מתוכננת. פשוט לא יאמן לאיזו גדלות אנשים יכולים להגיע! בתוך כל הכאב והתחושות הקשות ידעתי דבר אחד. אני על 770 לא מוותרת. אני חוזרת לשם גם אם אצטרך ללכת ברגל! לא עברתי את כל זה לחינם! ידעתי בבירור שזה לא מציאותי במיוחד. אבל אם הרבי רוצה אותי שם, אני אהיה שם!

בוקר טוב ישראל!

יום שישי. שעת בוקר מוקדמת. המטוס נוחת בארץ ישראל. עוד לפני שהוא סיים את ריצתו על המסלול פתחתי את הפלאפון הישראלי שהיה ברשותי והתקשרתי לאימי. בבית אומנם ידעו משהו על טיסה לארץ ישראל אך לא יותר מזה. "אמא. אני בארץ…" ואז חיכתה לי הפתעה לא נעימה במיוחד. "אסתי. אני ב-770.." אמא שלי ושני אחיי רצו להפתיע אותי! הם טסו לרבי בלי לספר לי ותכננו להגיע לקבל את פניי בשדה התעופה. תארו לעצמכן את התחושה אחרי חוויה כל כך לא נעימה להגיע לבית כמעט ריק….

נפרדתי לשלום ממציליי לא לפני שהחלפנו פרטים "ושוב… תודה!" ואז עצרה אותי בחורה יהודייה מהטיסה ששמעה את סיפורי ואמרה לי: "אני לא מכירה אותך ולא יודעת מי את, אבל דבר אחד אני כן יודעת. אם הקב"ה בחר דווקא אותך לכזה ניסיון. את כנראה בן אדם מיוחד". ואז הבנתי, אני לא הובסתי בידי הפולנים. אני ניצחתי אותם, את כולם. עכשיו הם יודעים שהעם הזה שהם ניסו להכחיד. עוד חי וקיים ולא מפסיק לדבוק בתורתו! המילים האלה שלה מלוות אותי עד היום. אם ה' נותן לך ניסיון, הוא נותן לך גם כוח בכמויות כדי להתגבר אליו!

כל אותן השעות, באוקראינה הרחוקה, השליחים לבית משפחת כהן לא עצמו עין. עם היוודע הדבר. הם ניסו יחד עם משפחתי לעשות הכול כדי לעזור לי. וכשנחתי בארץ ישראל באה המנוחה גם אל יושבי מריופול. הדבר הראשון שאמרתי לאבי כשראיתי אותו בתחנת הרכבת היה: "אבא. אני על 770 לא וויתרתי! אני חוזרת לשם!" אבא שלי הסתכל עליי המום ואמר לי: "זה בלתי אפשרי. אין סיכוי. מיד אחרי החג את על מטוס חזרה לאוקראינה. להמשיך את השליחות…" אבל אני לא וויתרתי. הגעתי הביתה לאחר לילה שלם בו לא עצמתי עין. הנחתי את חפציי ומיד נסעתי למשרד סוכנות הנסיעות. שם רכשתי את הכרטיס בתחילה. הם קיבלו אותי בקולות צהלה על הצלתי ומיד התיישבנו לחפש כרטיס חדש ל-770. אני טענתי בתוקף שלא מימשתי את זכותי על הטיסה ואני רוצה להשתמש בה! המאמץ נשא פרי וביום שלישי יום א' דחול המועד סוכות עליתי על המטוס ל-770…

היה שווה!

ובכן… טסתי חזרה ל-770. בשעה טובה הגעתי. פגשתי את משפחתי וזכיתי להיות אצל מלך המשיח בשמחת תורה ושבת בראשית וזה היה ה'תשרי' הכי מיוחד שהיה לי בחיי. משום שקניתי אותו בדם. יזע ודמעות.

ומכאן לסיום המרגש של הסיפור עוד באותו שבוע נפגש אבי שיחי' עם אותו מר ישראל – אליהו הנביא הפרטי שלי – על מנת להשיב לו את כספו. ושאל אותו: "מה הביא אותך להוציא סכום עצום מכיסך? מאיפה הביטחון שבאמת תקבל את הכסף חזרה?!" ואותו יהודי ענה לו: "אין לך מושג איזה שיעור מאלף נתנה בתך לילדיי. לראות את מסירות נפשה של בחורה צעירה, לבד בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מול אלפי גויים ולעמוד בניסיונות על שמירת השבת. אין מורת דרך יותר מוצלחת מזה וזה שווה אפילו להסתכן ולהפסיד $700."

אחיות יקרות, שנזכה להתראות בקרוב ממש ב-770 עם הרבי מלך המשיח והוא יגאלנו
!