שיעירו לי על הסגנון והכתיבה עצה, סבבה? אז אל תייבשו

אז הנה פרק ראשון..

אני לבד עכשיו. כר שבוע שאני אומרת את זה לעצמי, אבל נדמה שהמחשבה הזו עדיין לא חדרה למוחי עד הסוף. זה נגמר, אני חוזרת. אני לבד עכשיו. .תקלטי.                            

אני נשכבת לישון, אבל לא מצליחה להירדם. דבר ראשון, כי ספסל מעץ בפארק ציבורי זה לא בדיוק מיטת החלומות שאפשר לדמיין, ודבר שני, כי ברגע שיש לי קצת זמן לחשוב אני נזכרת בכל מה שקרה. אני נזכרת ביום האחרון עם אבא, אמא וכריס, אחי הקטן בן השבע ואני, ג'סיקה, הגדולה מבין שנינו. כמעט בת חמש עשרה. נדחקנו כולנו במכונית הקטנה הירוקה של אבי, אבל אף אחד מאיתנו לא הרגיש צפיפות. להפך, הייתי ממש שמחה, כי היינו בדרך לקולנוע, לראות סרט חדש שיצא לא מזמן. זה לא קרה. ירד גשם, הכביש היה רטוב... משאית איבדה את הבלמים ברמזור... ו.. טוב, את ההמשך אתם מוזמנים להשלים בעצמכם.  אבא ואמא לא שרדו. כריס.. אני לא יודעת מה איתו. ראיתי אותו הולך עם אנשי שירות הרווחה רגע לפני שברחתי. אני לא הסכמתי ללכת איתם. עכשיו אני בורחת, כי אני יודעת שברגע שאנשי שירותי הרווחה ימצאו אותי אני אהיה בצרות. מיששתי את צמיד הקמעות הכסוף שעל פרק ידי. הזיכרון היחיד מאבא ואמא שנותר לי. הייתי חייבת להשאיר מאחור את כל מה שהיה לי. את הבית, החדר שלי, החברים שלי, החיים הקודמים. הכל נגמר, בדיוק לפני שבוע.

                                                       *****

בכי של תינוק וקרן שמש חזקה גרמו לי להתעורר בבעתה. כמה זמן אני כבר כאן.. יום? קצת יותר? אני חייבת להמשיך להתקדם. בסופו של דבר הם יתייאשו, ואז אוכל להתחיל חיים חדשים, בעיר חדשה. אבל כרגע הם עדיין מחפשים אותי, ועליי להסתתר.                             אני יוצאת לרחוב. לבושי המסמורטט לא מעודד אנשים להתקרב אליי. בימים אחרים זה היה מציק לי, אבל עכשיו אני שמחה על כך.  אני מחליטה להכנס  לחנות מקסיקנית וקונה ארוחת בוקר, בכסף האחרון שנותר לי. זהו, מעכשיו אצטרך למצוא כסף, כי גם זה לא נישאר לי. אני משוטטת בלי מעשה. לבסוף אני מוצאת את עצמי ברחוב "מסצ'וסטס אבניו". הייתי נוהגת להסתובב כאן עם הוריי, להתבונן בחנויות ולחלום על היום שבו ניהיה עשירים ונוכל להרשות לעצמנו לקנות בגדים ללא הגבלה, או לאכול במסעדות. החיים בבוסטון, בירת מסצ'וסטס, אשר שוכנת בניו אינגלנד, בחופו המזרחי של ארצות הברית אינם קלים.  יוקר המחייה מאוד גבוה, ולכן תמיד הייתי צריכה להסתפק במועט. נזכרתי איך שפעם הלכנו כריס ואני ברחוב 'ניוברי', ועינינו כמעט יצאו מחוריהן  למראה חלונות הראווה. אני פונה לעבר רחוב ניוברי, אבל אני נעצרת באימה. שני אנשים רצים לכיווני, ואני יודעת שהם לא פה בשביל לחלק לי גלידה. אז אני נעצרת, ומחכה. כשהם מגיעים למרחק של עשרה מטרים ממני אני מתחילה לרוץ היישר אליהם וחולפת על פניהם לפני שהם מספיים להסתובב. זו השיטה שלי לברוח. אני אף פעם לא מסובבת את הגב. אני רואה מרחוק את הבניין שבו נהגתי להסתתר כשהייתי קטנה ואני יודעת ששם הם לא ימצאו אותי. חיוך של ניצחון מתגנב בזוויות  ואני לא מספיקה למחות אותו מעל פניי לפני שאני מתנגשת בכוח ברכב שחור שמגיע מסביב לפינה. המחשבה האחרונה שאני זוכרת היא: הם מצאו אותי. ואז הכל מחשיך מסביבי ואני לא זוכרת כלום.

                                                         *****

כאב צורב. אור שמכאיב לעיניים. רעש חזק. אני מתעוררת.                                        

עיניים שלי נפקחות כדי חצי ואני מסתכלת סביבי. אני בתוך מכונית, אולי משאית הובלות. סביר להניח. שני אנשים יושבים לידי אבל לא מסתכלים עליי. עוד שניים נמצאים מקדימה, משוחחים ביניהם בלחש, אבל אני מצליחה לקלוט כמה מילים פה ושם.                               "...הוא יכעס עלינו, זה בטוח."                                                                                   

"..במשך שבוע.."                                                                                                          

"הוא לא חייב לדעת..."                                                                                                "

הוא יידע. הוא בטוח יידע."                                                                                       

טלטלה של המשאית מקפיצה אותי ולפני שאני מספיקה לעצור בעצמי אני פולטת צעקה של כאב. כנראה אני פצועה איפושהוא, אבל כרגע לא ברור לי איפה, כי כל הגוף כואב לי.             

אחד מהאנשים שיושב לידי סותם לי את הפה. "אז התעוררת.." הוא אומר בלגלוג. אני מנסה לנשוך לו את היד אבל הוא שם לב לזה ומרחיק את עצמו ממני.                                              

"מה אתם רוצים ממני?" אני שואלת. "איפה אני?"                                                              

הבחור השני מסתכל עליי. יש לו חולצה של אוטו גלידה, וזה מזכיר לי את כריס, מה שלא ממש עוזר לי להרגיש טוב יותר. "אנחנו אנשי שירות הרווחה, כמובן."                                      

אני משתדלת לא לצחוק לו בפרצוף. "בטח, ואתה גם באת למכור לי גלידה, נכון? אז תגיד לי את האמת. לאן. אתם. לוקחים. אותי.??"                                                                           אוטו-גלידה תופס לי את היד ומכופף אותה עד שאני מתחילה לצעוק. "את תחכי ותראי בשקט כמו ילדה טובה, את שומעת?"                                                                                הוא לא משחרר אותי, ואני ממש מתפתה להשתמש באולר שחבוי לי במגף. הם בטח לא יודעים שהוא נמצא שם, כי אני עדיין מרגישה אותו דוקר לי בגרב. אבל אני לא עושה את זה כי אני עדיין מקווה שאני לא אצטרך להילחם בארבעה גברים, שאני מתארת לעצמי שהם חמושים.                                                                                                               

"תספר לי." אני משתנקת. "לפחות שאני יידע מה אתם תעשו איתי."                                                     

אוטו גלידה עוזב אותי. "בסדר. את הולכת לאייץ' איי טי, לפנימייה. אם המידע עוזר לך במשהו."                                                                                                            "מה זה אייץ' איי טי"? אני שואלת.                                                                              

 אוטו גלידה עכשיו מחייך, חיוך מבחיל. "זה מקום, שבו החזקים והממושמעים שורדים. לפי המצב שלך," הוא מצביע על הרגל המעוקמת שלי ועל החתך המדמם שבידי, "את כנראה לא תשרדי הרבה זמן."                                                                                                                 "ומה אם אני לא אשרוד? מה תעשו בי?" אני בקושי מצליחה לשאול.                                        

"אה, זה קל." אוטו גלידה מצחקק. "נהרוג אותך."                                                                

ואז אני מרגישה כאב חזק ביד ואני יודעת שהם נתנו לי זריקה כלשהי.                                    

אני משתדלת להישאר ערה, אבל העיניים שלי נעצמות מאליהן ואני שוקעת שוב בחושך.

                                           *****

בפעם הבאה שאני מתעוררת אני שוכבת במיטה רכה. אני מסתכלת מסביבי. אני היחידה בחדר, למרות שיש בחדר הזה עוד כארבע מיטות. כולם מוצעות באופן מושלם, כמעט מושלם מדי. אני מנסה לקום אבל אז אני מרגישה כאב חד ברגל. פאניקה מתחילה להשתלט עליי. אני קשורה. אז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, אני מתחילה לצרוח.                   

"שחררו אותי!! הצילו!! מישהו?!???"                                                                                   

גבר לבוש חלוק נכנס לחדר בריצה וסותם לי את הפה.                                                 

"'זובותי. 'זובותי!" אני נלחמת ובועטת בו אבל אני חלשה מדי ורגליי הקשורות לא ממש עוזרות.                                                                                                             "תקשיבי!" אומר לי אדון פרנקנשטיין. "אם את לא תפסיקי להילחם עכשיו, קרוב לוודאי שנזריק עוד חומר הרדמה. והפעם בכמות שתהרוג אותך. את שומעת?"                       

הוא משקר לי. הוא משקר לי. הוא משקר...                                                                     

אני מפסיקה לבעוט.                                                                                               

 הדוקטור משחרר את פי ומחייך. "יופי.. את עוד תוכלי ליהיות חיילת מצויינת."                  

אני יורקת לו בפרצוף בשינאה. "חיילת? על מה אתה מדבר?"                                     

"הגעת לפנימייה צבאית."                                                                                           

"באמת הייתם צריכים לחטוף אותי בשביל להביא אותי לפנימייה צבאית??"                             

"זו לו פנימייה רגילה!" פרנקנשטיין אומר בכעס. "את עוד תביני הכל. בת כמה את?"            

דממה.                                                                                                                  

"שאלתי בת כמה את!!"                                                                                                     

כלום.                                                                                                                   

"את נראית לי בן אדם עם לב טוב..." אומר ד"ר פרנקנשטיין. "אני בטוח שאת מתגעגעת לאחיך, לא כן? את לא רוצה שימות, נכון? אני חוזר... בת. כמה. את.??"                            

קול חלוש. "כמעט חמש עשרה."                                                                             

הדוקטור מחייך וממש מתחשק לי להתנפל עליו. "מצוין. תוכלי להצטרף להכשרה עד שתיהיי בת חמש עשרה. אחר כך תצטרכי להילחם."                                                                

"אני לא מעוניינת להילחם באף אחד." אני זורקת. "בכל מקרה, ארצות הברית לא במלחמה. עכשיו ספר לי: מה עם אח שלי??"                                                                                        עכשיו זה תורו לשתוק, אבל אני לא מתכוונת לוותר. "אני עניתי לך. עכשיו תורך לענות לי. פייר, לא?"                                                                                                                 "אף אחד לא אמר כלום לגבי זה.." אומר הדוקטור. "אבל אני מוכן להביא אותך למישהו שאולי יענה לך. את מבטיחה שאם אשחרר אותך לא תתנפלי עליי?"                                      

"יש לי ברירה אחרת?"                                                                                                        

 עוד חיוך מזוויע.                                                                                                      

"מצוין." הוא משחרר את החבל שריתק אותי למיטה ועוזר לי לקום. כאב ראש פתאומי תוקף אותי אבל אני מצליחה לא להתמוטט. הדוקטור צופה בי משועשע. "את תצליחי ללכת?"                 

שום דאגה לא נשמעת בקולו.                                                                                           

אני חושקת שיניים. "כן. קח אותי לאח שלי."                                                                        

  "את זה עוד נראה.. בואי."                                                                                                   

הוא לא עוזר לי להתקדם ואני לא מתכוונת לבקש ממנו עזרה. אני מתכוונת לעשות הכל, אבל הכל, בשביל להחזיר את אח שלי.

                                             ******

הדוקטור סוף סוף נעצר בסוף מסדרון ארוך ופותח לי דלת, שרשום עליה "מנהל כללי". אני נכנסת והוא סוגר אחריו את הדלת. החדר לא גדול, אבל מספיק מרווח בשביל בן אדם אחד. היו בו שולחן ומחשב, שני כסאות להמתנה וצנצנת ממתקים מימי המצאת הטוסט.                 "איקס!" קורא הדוקטור. "אתה כאן?"                                                                            

אה... איקס....? זה מישהו?                                                                                             

אנחנו מחכים כמה שניות ואז הוא מופיע. אני קופצת בבהלה כי זה נראה כאילו הוא ממש הרגע יצא מתוך הקיר הימני של החדר.                                                                               מבט בוחן ננעץ בי. אני מתעשתת.                                                                                    

"איפה אח שלי?" אני שואלת בשקט, נימת קול קצת מאיימת וקצת חוששת ממה שהוא עומד להגיד. איקס מצחקק, "ישר ולעניין, מה?"                                                                        שתיקה. אני בוחנת אותו. הוא די גבוה, שער שחור ועיניים שחורות וקטנות. יש לו גוף של מתאבק סומו, ואני יודעת שבמכה אחת הוא יכול למחוץ אותי. אבל אני גם יודעת שהוא חייב לי כמה הסברים. וגם הוא יודע את זה.                                                                              "אני מבטיח לך שכריס בסדר כרגע. ההמשך של החיים שלו תלוי עכשיו בך, אז כדאי שתקשיבי טוב."                                                                                                      אני נדרכת ואיקס ממשיך.                                                                                                        

"אני מתאר לעצמי שאת רוצה לדעת לאן הגעת. קוראים לנו אייץ' איי טי. H.A.T  אלה ראשי תיבות של High Army Training. זוהי רשת של פנימיות צבאיות שמתפרשת בכל שטח ארצות הברית. את נמצאת בפנימייה מספר שתיים. תזכרי את המספר הזה."                      הוא מעיף מבט בשעונו. "יש לי חצי שעה לענות לך על השאלות שמתחשק לך לשאול. אחר כך נצרף אותך לקבוצה שבה תשארי במשך החודשים הקרובים." איקס נאנח. "אז קדימה, מה את רוצה לדעת?"                                                                                                   אני מחליטה לשתף פעולה, כי אני ממש צריכה כל פיסת מידע לגבי המקום הזה אליו נזרקתי.                                                                                                                   "טוב," אני אומרת. "מה עושים בפנימייה הזאת?"                                                   

"מתאמנים. לומדים להלחם. כשצריך, אנחנו נלחמים. אנחנו פועלים בשירות כל מיני ארגונים, והמטרה שלנו היא לדאוג לבטחונם. יש בפנימייה הזו חמש יחידות. כל חניך מגיע לגיל חמש עשרה ובוחר יחידה שאליה הוא ישתייך ויקדיש את חייו בשבילה."                                                "ומה היחידות האלו?"                                                                                                     

"הו, זו שאלה קלה. יש יחידה ימית, יחידה טכנולוגית, יחידה רגלית ויחידה כימית. וכמובן, ה-יחידה המיוחדת, שאליה מגיעים רק הטובים ביותר."                                                        

"ב...ס..ד..ר." אני מושכת את המילה, לא כי אין לי מה להגיד אלא כי יש לי יותר מדי. אבל האיש הזה נשמע לי מטורף מדי. ומפחיד.                                                                             הוא מרים את גבותיו. "עוד משהו?"                                                                                

"איך קוראים לך?"                                                                                                           

 חיוך. "איקס."                                                                                                            

אני פולטת גיחוך שקט. "אני מתכוונת, השם האמיתי שלך."                                                            

איקס שוב מביט בשעונו ומצמצם את עיניו. "אופס! תראי מה זה! נגמר לנו הזמן!" הוא קורא בתדהמה מעושה שלא עושה עליי רושם.                                                                     "לא נכון. אמרת חצי שעה, עברו רק ארבע דקות". אני אומרת.                                                

איקס מושך בכתפיו. "באמת? טוב, אז שיניתי את דעתי. וויל," הוא פונה לדוקטור שעד עכשיו עמד בצד ולא הוציא מילה. "קח אותה למבנה מגורים מספר 17. זה יהיה הבית שלה בזמן הקרוב."                                                                                                                           וויל, הדוקטור, אוחז בכתפי. "חכה רגע!" אני קוראת. "לא אמרת לי.. מה אני צריכה לעשות בשביל לשחרר את כריס. לעזור לו."                                                                              איקס מצחקק שוב. "לשחרר אותו..?? לא... אף אחד לא אמר דבר כזה. לעזור לו, אולי, זה אפשרי. אולי תצליחי.. להאריך את החיים שלו מעט."                                                                 

אני בולעת רוק. "מה אני צריכה לעשות?"                                                                

"להקשיב להוראות, כמובן. לעשות כל דבר שתתבקשי. כך אולי תוכלי למנוע מכריס למות בזמן הקרוב.... הממ, אולי." איקס מוציא משום מקום פחית קולה ומתחיל לשתות.
"טוב, אז אני מאחל לך יום נעים!" הוא מחייך וגורם לי לרצות לזרוק עליו משהו.                            

אני רוצה לצרוח. אני רוצה להתנפל עליו ולפרוק עליו את כל הכעס שאצרתי בתוכי מאז החטיפה, מאז שכריס נעלם. מאז שהכל התחיל. אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי וויל תופס בזרועי ומושך אותי בכוח מהחדר, ולי אין מה לעשות חוץ מלהיגרר אחריו ולרצות בכל מאודי למעוך לאיקס את הפחית קולה בפרצוף ולתת לו אגרוף בשיניים.                                

באותו רגע אני מבטיחה לעצמי שאני אתנקם. אני אתנקם בכל מי ששותף לכל מה שקורה עכשיו לי ולכריס. מעכשיו, יש לי מטרה חדשה לחיים.                                                      

נקמה.

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...