בעקרון אים משו מציק לי אני מספרת להורים שלי

או נגיד סתם חוויות ודברים כיפים שהיו

אבל דברים שאני יודעת שלא רוצים שיעברו להורים שלי

או דברים שסתם לא קשור להגיד אני לא אומרת

דברים שחשוב שהם ידעו - תמיד.

ואני לא מסתירה דברים.

אבל אם יש משהו נפשי שעובר עליי, ואני לא מרגישה צורך לספר, אני לא מספרת.

לא בתור "הסתרה". פשוט כי זה דבר אישי שאנלא מספרת לאפחד.

אבל בהרבה דברים אני משתפת אותם.

עד לא מזמן סיפרתי הכל, אחרי שזה התחיל להכניס אותי לצרות הבנתי שיש דברים שהשתיקה יפה להם....

ולמרות שההורים רוצים לדעת הכל הם לא תמיד צריכים לדעת הכל, בשביל זה יש חברים.....

יש דברים שלא נוח לי שהם ידעו, אז הם יודעים עליהם בד"כ לאחר כמה זמן.

[חוץ מ"אני מרגישה דחויה" "אני מרגישה אומללית.."]

ואם אני עושה דברים שאסור- אני מספרת אתזה בתור צחוק וזה, והם ממש מקבלים אתזה..

ולא את מה שעובר עלי באמת!!

בעיקר איך בחברה ובלימודים.... אם יש לי שאלות אני לא שואלת אותם אלא חופרת למדריכה שלי מהסניף  

תכל'ס- זה די בגללם. פעם הייתי מספרת להם הכל עד שגיליתי שהם מסתירים ממני דברים ואז התחלתי גם להסתיר...

מעבר לדברים טכנים,

אני מספרת רק כשאני צכה כסף באופן מיוחד.

או משו כזה.

נראה לי שזה תלוי מה. סתם דברים- מספר תמיד.

דברים שקשורים לנפש שלי- אף פעם לא. אבל זה לא מתוך אידיאל, סתם כי הם לא יבינו.. או שלפחות ככה נדמה לי...

אני מספרת די הרבה אבל יש דברים שלא מספרים...

חלק דברים חשובים ומעניינים

ולא תמיד תהרגשות שלי

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....