בס"ד
כ"ג טבת תשע"ב
התחושה הזאת, שלעמוד בין מיליוני אנשים, ליד קבר פתוח, בין מיליוני אנשים שבוכים, ולחשוב לעצמך "זה לא פייר." –התחושה הזאת, מזעזעת.שעמדתי שם, בהלוויה שלך נעם, בכיתי בעיקר על עצמי, ואני מבקשת את סליחתך, למרות שאת לעולם לא תסלחי לי.ההרגשה הזאת שכולם מבכים את מותך, ואני עומדת ובוכה בשביל עצמי, מגעילה אותי. אני מרגישה אדם אנוכי ומגעיל. חסר רגשות.שעמדתי שם, ובכיתי, ביחד עם כולם, מה שעלה לי בראש, זה שאת נעם אהובה, רצית לחיות, אהבת את החיים ושמחת בהם, ודווקא אותך הקב"ה לקח, ואותי, אני שלא רציתי בחיים, אני שמאסתי בחיים, אני שבוכה על הרגע שירדתי לעולם, אותי הוא העמיד בין מיליוני אנשים שבוכים עלייך.הרצון הזה למות, הוא הייאוש. אדון ייאוש בכבודו ובעצמו. בכל הדרו, וחוצפתו.הרצון להתאבד, זאת התקווה, שאומרת לך, שאולי יש לך סיכוי, שאולי יש לי בשביל מה לחיות.אתם, אנשים שלא חוויתם את התחושה, את ההרגשה, את המחשבה על המוות, לא תבינו. אבל אנשים שרוצים להתאבד מבינים.אתה בוכה, ולא יודע למה.אתה צוחק, כי אתה משקר לעצמך.את מחייך, כי אתה רגיל.אבל אתה לא חי.אתה כבר לא מסוגל להסתכל לאנשים שאתה אוהב בעיניים.אתה כבר לא נושם בשביל עצמך.מבחינתך העולם אפור.אתה מחפש את הנקודות השחורות.מחפש עוד סיבות למוות, ושמח על כל סיבה לאוסף.אתה הולך ומסתכל על המדריכה, על הטיפות שנושרות, ולא על השמיים.אתה מביט בקיר שמולך, מצפה לסימן.ואתה אדיש.אדיש לצרחות, לבכיות, למכות, לבהלה.אדיש למבט של חוסר האונים של האחרים.אתה חושב רק על עצמך ועל הסבל שנגרם לך.אני, ואני, ואני.זה מה שאתה חושב.הגאווה הזאת, שלא עוזבת אותך.הייאוש הזה, שלא מרפה ממך.המחשבות, שלא מוותרות.והדיכאון, שמלווה אותך לאורך כל הדרך.חיבקתי אנשים.עטפתי אותם בחום ובחיבה.הייתי שם שבכו או צחקו.שמרתי עליהם שלא ישתגעו.והם עשו את אותו הדבר בשבילי, למעני.אז למה אני רצה לכיוון ההפוך?למה אני בורחת מהאור שבמנהרה,ולא רצה אליו בכל כוחי?כי עייפתי.אני צועדת לאט אחורנית, במקום להתקדם קדימה.כי תשתי.כי אני לא מסוגלת להגיד בקול:"קשה לי. אני לא יכולה יותר."הגאווה לא נותנת לי לבקש את העזרה שאני כל כך צריכה.ואני פשוט התיישבתי על אחת האבנים באמצע המנהרה.כבר לא רצה אל האור,וגם לא בחזרה.אני תקועה במקומי.נותרת עם עצמי.עצובה מכדי להרים ראש ולחייך חיוך קטן.פשוט יושבת שם.מחכה.לא יודעת, אפילו בשביל מה.
ואתם, אנשים יקרים, אל תשפטו.הם זועקים לעזרה-רק לא מסוגלים לבקש אותה מכם. ואם הם כן ביקשו עזרה-כנראה שאנשים ששמעו את בקשת העזרה-ברחו. ואנחנו לא שופטים אתכם. ואני, אני בסה"כ מבקשת-שתפתחו את העיניים ותסתכלו מסביבכם. כי יש שם אנשים שצריכים עזרה, והם לא יודעים איך לבקש אותה, או מפחדים לבקש. פשוט תשימו לב. ואולי, זאת בקשה גדולה מדי.אבל בבקשה- אל תשפטו.אנחנו סתם אנשים,פחדנים.
כ"ג טבת תשע"ב
התחושה הזאת, שלעמוד בין מיליוני אנשים, ליד קבר פתוח, בין מיליוני אנשים שבוכים, ולחשוב לעצמך "זה לא פייר." –התחושה הזאת, מזעזעת.שעמדתי שם, בהלוויה שלך נעם, בכיתי בעיקר על עצמי, ואני מבקשת את סליחתך, למרות שאת לעולם לא תסלחי לי.ההרגשה הזאת שכולם מבכים את מותך, ואני עומדת ובוכה בשביל עצמי, מגעילה אותי. אני מרגישה אדם אנוכי ומגעיל. חסר רגשות.שעמדתי שם, ובכיתי, ביחד עם כולם, מה שעלה לי בראש, זה שאת נעם אהובה, רצית לחיות, אהבת את החיים ושמחת בהם, ודווקא אותך הקב"ה לקח, ואותי, אני שלא רציתי בחיים, אני שמאסתי בחיים, אני שבוכה על הרגע שירדתי לעולם, אותי הוא העמיד בין מיליוני אנשים שבוכים עלייך.הרצון הזה למות, הוא הייאוש. אדון ייאוש בכבודו ובעצמו. בכל הדרו, וחוצפתו.הרצון להתאבד, זאת התקווה, שאומרת לך, שאולי יש לך סיכוי, שאולי יש לי בשביל מה לחיות.אתם, אנשים שלא חוויתם את התחושה, את ההרגשה, את המחשבה על המוות, לא תבינו. אבל אנשים שרוצים להתאבד מבינים.אתה בוכה, ולא יודע למה.אתה צוחק, כי אתה משקר לעצמך.את מחייך, כי אתה רגיל.אבל אתה לא חי.אתה כבר לא מסוגל להסתכל לאנשים שאתה אוהב בעיניים.אתה כבר לא נושם בשביל עצמך.מבחינתך העולם אפור.אתה מחפש את הנקודות השחורות.מחפש עוד סיבות למוות, ושמח על כל סיבה לאוסף.אתה הולך ומסתכל על המדריכה, על הטיפות שנושרות, ולא על השמיים.אתה מביט בקיר שמולך, מצפה לסימן.ואתה אדיש.אדיש לצרחות, לבכיות, למכות, לבהלה.אדיש למבט של חוסר האונים של האחרים.אתה חושב רק על עצמך ועל הסבל שנגרם לך.אני, ואני, ואני.זה מה שאתה חושב.הגאווה הזאת, שלא עוזבת אותך.הייאוש הזה, שלא מרפה ממך.המחשבות, שלא מוותרות.והדיכאון, שמלווה אותך לאורך כל הדרך.חיבקתי אנשים.עטפתי אותם בחום ובחיבה.הייתי שם שבכו או צחקו.שמרתי עליהם שלא ישתגעו.והם עשו את אותו הדבר בשבילי, למעני.אז למה אני רצה לכיוון ההפוך?למה אני בורחת מהאור שבמנהרה,ולא רצה אליו בכל כוחי?כי עייפתי.אני צועדת לאט אחורנית, במקום להתקדם קדימה.כי תשתי.כי אני לא מסוגלת להגיד בקול:"קשה לי. אני לא יכולה יותר."הגאווה לא נותנת לי לבקש את העזרה שאני כל כך צריכה.ואני פשוט התיישבתי על אחת האבנים באמצע המנהרה.כבר לא רצה אל האור,וגם לא בחזרה.אני תקועה במקומי.נותרת עם עצמי.עצובה מכדי להרים ראש ולחייך חיוך קטן.פשוט יושבת שם.מחכה.לא יודעת, אפילו בשביל מה.
ואתם, אנשים יקרים, אל תשפטו.הם זועקים לעזרה-רק לא מסוגלים לבקש אותה מכם. ואם הם כן ביקשו עזרה-כנראה שאנשים ששמעו את בקשת העזרה-ברחו. ואנחנו לא שופטים אתכם. ואני, אני בסה"כ מבקשת-שתפתחו את העיניים ותסתכלו מסביבכם. כי יש שם אנשים שצריכים עזרה, והם לא יודעים איך לבקש אותה, או מפחדים לבקש. פשוט תשימו לב. ואולי, זאת בקשה גדולה מדי.אבל בבקשה- אל תשפטו.אנחנו סתם אנשים,פחדנים.
