אלה האחים שלי

שעה 2:00 בלילה, אוטובוס לצפון, אני יושב על ספסל האוטובוס, כולם ישנים, אני משנה תנוחה ועוצם את העיניים, כבר חצי שעה אני מנסה להירדם.

הרצפה של האוטובוס מלאה חברים ששוכבים ישנים, הכסא לא נוח ואין מקום לרגליים, אני מחליט שנמאס לנסות לישון, אני קם לאט שלא להעיר את חברי שלצדי. מתיישב על משענת היד של הכסא וחושב.

אני מסתכל על הפרצופים השלווים, השקטים, אני מסתכל עליהם חולמים, ראש על כתף, ראש כל ירך, וכולם רגועים וכל כך יחד. רק לפני חצי שעה הם היו תוססים, מלאי שמחה, רק לפני חצי שעה הם שרו שירים, רק לפני חצי שעה הם התווכחו ואפילו קצת צעקו, ואולי אפילו כעסו.

אבל עכשיו הם ביחד, למרות הכל הם אוהבים.

איזו שהיא אהבה סמויה כזו באוויר.

ואני אומר, כמה אני אוהב אותם, כמה אני שמח להיות חלק מהם.

אם יכולתי הייתי עובר אחד אחד, מחבק אותו חזק, מנשק אותו ואומר לו: "אני חולה עליך, אח שלי," הייתי מסביר לו שלמרות שכעסתי עליו פעם, אני כל כך אוהב אותו, כן, אוהב אהבה פשוטה בלי התייפייפות ובלי שום תחרות. אני אוהב אותו כי הוא אח שלי.

אבל אני מרגיש, איזה שהוא מחסום שלא נותן לי לעשות את זה, איזו מחשבה שזה מיותר, שזה פדיחה, מה יגידו עליי? ואולי אני פשוט דואג להם ומפחד להעיר אותם. אם רק היינו יותר דוגריים, אם היינו יותר פתוחים, אם לא היינו מפחדים מהצל שלנו, העולם היה נראה אחרת. אז אני מתנחם בזה שיש שלושה ימים רק לשמוח ולכייף אתם, רק לחייך ולהיות ביחד.

אני מתמלא אושר, ומתוך השקט והרוגע פתאום בא לי לצעוק: "תודה, אבא, על החברים, תודה על רגעים מאושרים, תודה על החיים."

אני מתיישב חזרה על הכסא, עוצם ת'עיניים ואני מרגיש את הראש לצדי נשמט על כתפי. אני מחייך ושוב אומר: "תודה, אבא, שאלה האחים שלי, אלה האחים."

(ינון דימרי)

בע"ה אעביר על זה חבורע בישב"ז...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....