לגבות את עצמך. להחזיק ביכולת לשחזר את העולם כולו מחדש.

אפילו אם נניח לזאת,

לא ישאר לבן אדם הכוח המניע לעבודת ה'. ואלה חיים קשים כשאול.

ועל ידי שמחה.

הצורך הוא להיזהר מלהיכנס לאותו דדלוק שוב - או ללמוד להתעלם ממנו.

אפשר לנעול את שתי ההודעות המסתעפות. ההודעה הראשונה עניינית ואודה אם תישאר ותפתח דיון.

במקום נטיה *בוערת* לגבות את עצמך,

יכול לבוא רצון כנה לעבודת ה'.

בשלב הראשון, כשמוותרים על המדרגה הראשונה, הקטנה יותר, אז יש רגע של "ואקום" ואובדן של תכונות רצויות.

אבל אח"כ, בעז"ה, לומדים לבנות מחדש את המדרגה הנוספת.

ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך.

מהי תפילה? שאלה רחבה מדי.

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=21059&cat_id=4301

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=8145&cat_id=3946

http://www.meirtv.co.il/site/content_idx.asp?idx=61408&cat_id=4132

במשפט אחד לא מדוייק - תפילה מבטאת את הרצון הפנימי של הנשמה. 

"תפילה ללא כוונה כגוף בלי נשמה" - היא דורשת ממנו ללמוד מהם רצונותינו הפנימיים.

(ולכן לא פשוט שאפשר להתפלל תפילה אישית, ולא רק את התפילה שחז"ל תקנו)

(מבוסס ברמה מסוימת על קטע ב"עולת ראיה", "הדרכת התפילה וחלקיה")

יש כמה חלקים עיקריים בתפילה. ונראה לי שאפשר לסכם אותם בשלושת צורות התפילה המוזכרות לגבי האבות:

עמידה, שיחה פגיעה.

החלק הראשון-זה החלק שבו האדם מסדר בראשו את העולם מול בורא עולם. לכן התפילה מכילה שבחים רבים, כי האדם צריך לראות איך כל העולם מונהג בידי הבורא, חלק זה הוא בעצם עמידה לפני הבורא-שאדם מכניס למודעות שלו את אלוקים. סמיכת גאולה לתפילה-יצירת סמיכות בין הנהגת אלוקים את העולם לתפילה.

החלק השני-האדם מספר לאלוקים על צרכיו ומבקש ממנו עזרה. כנגד חלק זה בתפילה מכוונות כל הבקשות שלנו, אנחנו מנסים לעורר את ה' שיתן לנו גם את מה שלא מגיע לנו, בזכות זה ש X (יש כל מיני סיבות אפשריות, חסד, רחמים, ברית, זכות, זכות אבות, למען ה', וכן אפשר להרבות כנגד פרטים שונים בעולם) ובזכות שביקשנו יפה. כאן באה לידי ביטוי השיחה שבתפילה-"לפני ה' ישפוך שיחו". (בעצם בגלל שמדובר פה במשהו שלא מגיע לנו, אבל יש לנו נימוק טוב למה לזכות בו, אז כדי לזכות בזה, אנחנו צריכים ללכת לאלוקים ולהציע בפניו את בקשותינו.)

החלק השלישי-האדם מתעורר לקשר אישי לה' ולקרבה גדולה לה', האדם זוכה להתעלות מעל מצבו הרגיל ו"לפגוע"-לפגוש בה'. (דומה קצת לנבואה.) דבר זה בא לידי ביטוי באופי הכללי של התפילה, ובביטויים פרטיים של השראת שכינה. למשל העובדה שצריך עשרה אנשים.

לסיכום- בתפילה על אדם לראות איך העולם כולו מונהג ע"י הבורא, לבקש ממנו את צרכיו, ולהתעלות בתוך עצמו באופן דומה להתעלותו של הנביא.

2 מטרות עיקריות קיימות בתפילה:

א. לרומם את כח הרצון והדמיון שלנו, לרצון יותר אלוקי.

ב. להוציא מהאדם שלמויות מן הכח אל הפועל.

[וממילא כאשר אדם נהפך לאדם טוב יותר, הוא ראוי לקבל את מבוקשו. ולא התפיסה הרווחת ש- "שבחתי את הקב'ה עכשיו, הוא ימלא את מבוקשי".. אלא יש כאן תהליך שפועל ע"פ חוקיות מסויימת: האדם מתפלל מתוך מודעות של שאיפה להשתנות,לתקן,להתקדם, להידמות לאלוקים, לאבות - מתוך זה האדם משתנה- בעקבות כך הינו ראוי למילוי בקשות- החוק שחוקק הקב"ה, שכאשר אדם משתנה מוסרית הינו ראוי למילוי הבקשות,  "פועל"]

כיצד התפילה "פועלת" ע"פ הנ"ל?

א. התפילה פועלת על הצד הרגשי שבאדם [בניגוד לתורה שפועלת על הצד השכלי]. כאשר אדם במהלך התפילה מרומם את הרצונות שלו לרצונות אלוקיים, ומבקש דברים כג' ותבנה ירושלים, השיבה שופטינו, את צמח דוד עבדך וכו' הרצון שלו עם הזמן הופך להיות רצון שרוצה דברים מעין אלה..

ב. הקב"ה חקק חוק בעולמו- כאשר האדם מתפלל, תפילתו תועיל. מכיון שישנה תועלת מוסרית היוצאת מן התפילה.

מהי התועלת?

עצם זה שאדם ניגש לתפילה במודעות של "אני תלוי ב-" "הרפואה- לא תלויה ברופא אלא בבורא עולם" "הפרנסה לא תלויה בי אלא ברבש"ע] וכו'.. זה מזיז באדם משהו. ויותר מזה- כאשר אדם יודע שהוא תלוי בהקב"ה- ממילא הוא מבין שכדי לקבל את מבוקשו, הוא צריך להיות אדם טוב יותר, האדם מנסה בעקבות כך להיות אדם טוב יותר- יצאה תכלית מוסרית. יצאה תכלית מוסרית- האדם ראוי לקבל טובה.

אם לא הייתה יוצאת תכלית מוסרית מן התפילה, האדם היה משתמש בטובה שקיבל בצורה לא נכונה, מכיון שלא היו לו את הכלים להכיל את השפע האלוקי.

קצת הרחבה למי שמעוניין:

"..והנה ההבדל בין פעולת התורה לפעולת התפילה על האדם, שהתורה מרוממת את שכל האדם וממילא מזדקק הגוף. אבל התפילה בעיקרא, תעודתה לרומם את הכח המדמה שהוא כח הגוף, והוא מכוון מאד לרומם רצון הגוף לדברים נשגבים וקדושים.."

(עין איה ברכות פ"א, לט)

" "תניא אבא בנימין אומר אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שנאמר לשמע אל הרינה ואל התפילה."

יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה. האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו. "ותפילת ישרים רצונו"י, "ואת שועתם ישמע ויושיעם" . והשנית, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיונו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות, ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו וקרבתו לבנ"א וביותר לדבקים בדרכיו.

והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, היא ג"כ נמצאת בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתי, הנמשך מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו .

דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים, וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים.

ע"כ יש בתנאי חלק הבקשה, שתהי' תמיד משועבדת לחלק היותר עליון של התפילה, שהיא מצד הודעת כבודו ית'. 

והנה מציאות בתי כנסיות וקדושתן בתור מקדש מעט, היא מפני שהם הבתים שעל ידם יפורסם מציאות השי"ת וכבודו. ע"כ ראוי להראות שגם חלק הבקשה משועבד ונמצא בשביל זה התכלית, כדי להנצל משיבוש הדעת של שינוי רצון חלילה לאדון כל ית'. ע"כ אין תפילתו של אדם נשמעת אלא בביהכ"נ, שהוא מקום רינה, שיסוד תפילת ביהכ"נ הוא מיוסד על החלק המעולה השכלי, שהוא הכרת גדולתו ית' וקרבתו. והנה באלה שני החלקים הכוללים של התפילה, נכללו שלשה חלקים לפי האמת. דהיינו, תכלית מילוי הבקשה של צורך האדם, הוא החלק התחתון של התפילה. החלק היותר עליון מזה, הוא להכשיר את האדם להתענג על ד'. והחלק היותר עליון ונשגב, הוא להודיע גדולתו ית' בעולם. וע"ז נתקנו שלשה חלקי התפילה, של ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות. הג' ראשונות להכשר מעלת האדם, ומזה יהי' האדם נכון לבקשה בלא שיבוש דעת. והג' אחרונות תכליתם להכרת גדולתו ית' ע"י התפילה ופעולותי' בעולם, ע"כ אלה הב' ענינים הרוחנים אינם מקבלים חלוקה', כי יסודם דבר שכלי שאינו מורכב כלל בחומר מפאת תכליתם. ע"כ חשובים הם כ"א הג"ר וג' אחרונות. מה שא"כ האמצעיות, שהן לתכלית חמרי בהם יש חילוק מדרגות לפי הצרכים." (שם פס' מח')

"כל המתפלל אחורי ביהכ"נ נקרא רשע, אמר אביי ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנישתא אבל מהדר אפי' לבי כנישתא ל"ל בה. ביהכ"נ הוא מקום הקיבוץ הציבורי לעבודת השי"ת. והנה הכלל הוא שהאדם אף שיהי' רשום במעלה, מאד צריך שישתף נפשי' בהרי' ציבורא, אז הוא נהנה מן הציבור והציבור נהנה ממנו. אבל אם יבור לעצמו דרך, אפי' בעבודת ד', לפרש מדרכי הציבור, אז לא ירצה, וילך מדחי אל דחיי. וזהו נרמז ג"כ שלא יתפלל אחורי ביהכ"נ, כאילו הוא ראוי לבנות במה לעצמו אפי' לשם עבודת ד'. ול"א אלא דלא מהדר אפי' לבי כנשיתא. גם בזה יש רמז, שהכלל הוא נכון רק אם הכוונה של אותו הפורש לפרש מן הציבור לחלוטין, ולדרוך בעצמו בדרך עבודה כפי חזיון לבבו, אז אפי' יהי' גדול שבגדולים הוא בכלל הרשעים, אבל אם מגמת פניו הוא להיות נכלל ומשתתף עם הציבור.אלא שלפעמים צריך ללכת בדרכי עבודה לפי ערכו ומצבו, לית לן בה. ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לה ב' תכליות. האחת הוא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נברא לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היה בא מתפילה התועלת המוסרי כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי הי, קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרי, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ מסיר אזנו משמע תורה ולהיטיב דרכיו, תפילתו תועבה. כי תפילה, אם לא יוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי הוא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו , כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש, שהוא תכליתה ופריה של התפילה. (שם, נו)

"אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך. ההנהגה האלהית העמידה כל הענינים הנמצאים, החמריים והרוחניים ופעולותיהם, הכל בחכמה נפלאה, באופן משיג תכליתן, שהוא להיות מחזק את התכלית המוסרי שהוא פריו של המציאות. והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרי היוצא מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהי' דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו' ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כ"א חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחק כלל זה במציאות, יהי' ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק." (שם סח)

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום