פעם בכפר קטן נולד לזוג הורים ילד. ילד עם יד אחת. 

ברור שזאת היתה הפאדיחה של הכפר אז הם פשוט החליטו לזרוק אותו באיזה אי נידח.

וכך,כל פעם שנולד בכפר ילד או ילדה עם יד אחת היו שלוחים אותו לאי הבודד ההוא.

לאחר שנים,הפך האי לכפר של אנשים בלי יד.

יום אחד נולד בכפר של האנשים עם יד אחת,ילד ממש מוזר,עם שתי ידיים. כמובן שההורים שלו ירקו אותו ישר באיזה אי,וכו'...

אפשק להמשיך לחפור מאכן על זה הדרך...

שכבר התרגלנו למצב שאין בית מקדש,לכן זה לא כ"כ מפריע לנו.

אבל בעצם אנחנו כמו האנשים עם היד האחת.

אנחנו כמעט לא יודעים בברור מה היה כשהיה היה בית המקדש,

אנחנו יודעים שהיה הכי טוב!

אבל אנחנו לא יודעים להתאבל על זה כמו שצריך..

תחשבו על גוש קטיף כמה אנשים יודעים על זה כמה אנשים עצובים על זה,

לעומת בית מקדש-אנחנו לא יודעים מה היה? וכ..

אנחנו חיים אם אנשים שהיו  בגירוש אנחנו כואבים איתם!

אנחנו יודעים מה היה!

לעומת בית מקדש שאנחנו כמעט לא יודעים לאיזה חיים לקוות.

הבנותי?

ברור שרוצים בית מקדש!! בעה במהרהההההההההההה!!

אבל לא יודעים למה לקוות...מה היה באותו זמן..??

על מה להתאבל??

ותסלחי לי- הגישה שהצגת כאן [ואני בטוח שאת לא היחידה,] היא אגואיסטית. מאוד.

אנחנו רוצים בית מקדש בשביל שיהיה לנו טוב?

בשביל שיהיה שפע?

בשביל התבואה בשדות?

או בגלל שלה' אין בית?

שאנחנו רחוקים מאבא שבשמיים?

שה' מתגעגע אלינו?

שאנחנו אוהבים את ה' ורוצים לעשות את מה שהוא מבקש?

כשחושבים על זה, השאלה שהצגת קצת יותר חלשה, נכון?

כי כולנו רוצים להיות קרובים לקדושה.. לה' יתברך.. כולנו רוצים שה' ישמח בנו..

אני לא איכנס לעצם הדיון על הדברים הללו, אבל בוא לא נשכח שאנחנו גם לא עושים טובה לקב"ה שאנחנו רוצים לבנות את בית המקדש.

ששמעתי אותו מחניכה שלי.
סליחה אם אני לא מדייקת..

פעם פנה המשיח לרבש"ע ואמר ושאל אותו מתי הוא יוכל כבר להגיע לעולם הזה.

אמר לו ה' שכשאנחנו-עמ"י באמת ירצה אותו, הוא יוכל לבוא.

ירד המשיח לעלומנו זה ופנה לאיש אחד,

שאל אותו, אתה רוצה שהמשיח יבוא?

ענה האיש-בטח!! (המשיח שמח, הנה, רוצים אותו.)

למה אתה רוצה?

כי קשה לי עם הפרנסה, והבטיחו לי שכשיבוא המשיח, אז יהיה טוב.

פנה המשיח לאיש אחר ושאל, אתה רוצה שיבוא המשיח?

-כן!!!

-למה?

-כי עוד לא מצאתי את הזיווג שלי, והבטיחו לי שכשיבוא המשיח הכל יהיה טוב.

חזר המשיח לעולם העליון, והוא עדיין יושב ומחכה שנרצה אותו.

ומה זה לרצות אותו באמת? 

לרצות שיבוא המשיח, וייבנה בית המקדש,

כדי שנוכל לעשות לרבש"ע נחת רוח.

שנוכל לעבוד אותו באמת, לפי התורה.

זה רצון אמיתי.

(כל חיי למדתי רק שצריך לרצות, ופתאום חניכה שלי לימדה אותי למה ואיך.

זה היה כ"כ מיוחד..)

שנזכה לרצות את המשיח באמת,ולא בגלל הקשיים שלנו...

http://www.kipa.co.il/jew/holidays/The_Three_Weeks/5908.html

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות