נגררים לסמנריון הדרכה, מחנה הכנה ומחנה...

רואים סרטים (מומלצים- מירוץ המוות 1 2 3, צללים אפלים) וסדרות (family guy, futurama, how i met your mother)

יוצאים עם חברים עד שתיים שלוש וקמים באחת עשרה...

וכמובן מקווים להשיג עבודה...

שומרת על האחיות שלי

מסדרת ת'בית ומכינה ארוחות..

קוראת ספרים..

על המחשב..

הולכים לסניף!

וזהו!!

אני יצא אחרי ט באב לטיול ואחרי ט באב[שלא היה בע"ה!!] אני יעשה לעצמי ת'חופש!!

בס"ד

יושבים פה, לומדים קצת לימוד יומי...

זהו נראה לי..

האולפנית גוזלת ממני כמעט את כל היום..

בעז"ה עוד כמה שבועות נוסעת לירושלים לשלושה ימים בערך וזהו.

משפחתי לצפון, נסיעה לים כמה פעמיים, טיול לירושלים ועוד שבוע מעיינות[סוגשל מחנה כזה-רק במקום מסודר ועם חברות]...

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....