דבר ראשון, יש לך פה בסיס נהדר ממש, אבל הקטע הזה לא גמור. וזה בסדר גמור, בעיקרון הפורום הזה הוא בדיוק בשביל זה, בשביל לקדם ולשפר.

המשפטים מחוץ לסוגריים הם יותר מוצקים, ברורים, ובתוך הסוגריים הם מין מחשבות הגיגיות, נכון?

דבר שני יש כמה נקודות בתוך הטקסט.

לא הצלחתי להבין את הקטע עם הקשירות, אני מניח שהתכוונת לשחק עם המושג קשרים אבל משהו שם התפספס.

בית זה מקום שאתה תמיד רוצה לחזור אליו. עד שמשהו משתנה בו.- זה משפט שיכול לקבל שורה משלו, הוא מספיק עוצמתי ומספיק קשור להמשך, ובעצם, פה הוא אומר ממש משהו שמושך את הקורא. אולי כדאי דווקא להתחיל איתו.

בית. מה זה בעצם בית? בית זה מקום בטוח. אנטר יקירה. אנטר.

(כי ניסיתי למצוא הגדרה פשוטה לבית בחי הרבה מילים. ו(גם זו) עדיין לא אומרת הכול) השורה הזאת הייתה יכולה להיות בסדר, לו היא הייתה הדבר היחיד שמבלבל את הקורא.

לפעמים הכול נשבר ככה לרסיסים. כמו מגדל קלפים. אנטר.

(ואולי בית זה בעצם רק מי שגר בתוך הבית, וכשהוא הולך ואתה נשאר אתה הולך רק בשביל לא להישאר במקום שכולו געגועים. אולי) 

(ואולי כבר פה אני צריכה להמשיך ולדעת ולחלום. כי לקטע הזה צריך להיות סוף.)-לדעתי היית צריכה לסיים את השורה בלחלום. מה שקרה פה הוא שהכנסת את המחשבות שלך על הקטע, למחשבות שלך בקטע. כלומר הכנסת את המחשבות שאותם את חושבת על הקטע, למחשבות שואתם הדמות בעצם חושבת תוך כדי ההתרחשות. תוך כדי המלמול לרוח מול ביתה שנשרף.

בית. זה משהו שאתה בונה ב10 אצבעות של דימיון ואהבה. אנטר וסוגריים, ובדרך כלל לא משתמשים במספרים אלא במילים. בונה בעשר, הלכתי לבית הספר ולא הלכתי לביה"ס.

(בסוף מה שאתה הכי זוכר ממנו זה מה שנשאר בסוף. להבות.

ואני ישאיר קצוות פרומים כי אני לא רואה שיכול להיות פה סוף בכלל.

יכולת לסיים בלהבות כי הקטע הזה חייב סוף. חייב.

וזה שלא רק שלא כתבת אותו אלא דיברת על זה שצריך להיות סוף עוד יותר גרע מהקטע שלך.

ויכל להיות לך קטע כל כך טוב.

עד שמשהו משתנה בו, להבות, נשבר לרסיסים כמו מגדל קלפים.

וחבל.

בבקשה בבקשה תתקני אותו.

בית זה מקום שאתה תמיד רוצה לחזור אליו. עד שמשהו משתנה בו.

מקום לשחק בו, מקום לאכול, מקום להיות. בית זה המקום שאתה מגיע אליו ובו בעצם אתה חי.

בבית רגיל יש הרבה קשירות. קשר של ילדות ושל שמחה, קשר של שלום, קשר שלא עובר זמן. 

בית. מה זה בעצם בית?

בית זה מקום בטוח.

(כי ניסיתי למצוא הגדרה פשוטה לבית בלי הרבה מילים. וזה עדיין לא אומר הכול)

לפעמים הכול נשבר ככה לרסיסים. כמו מגדל קלפים.

(ואולי בית זה בעצם רק מי שגר בתוך הבית,וכשהוא הולך ואתה נשאר אתה הולך רק בשביל לא להישאר במקום שכולו געגועים. אולי)

(ואולי כבר פה אני צריכה להמשיך ולדעת ולחלום.)

בית. זה משהו שאתה בונה בעשר אצבעות של דימיון ואהבה ובסוף מה שאתה הכי זוכר ממנו זה מה שנשאר בסוף. להבות.

אולי נסי לבנות את השבר יותר לאט.

תתחילי נגיד מהשורה חמישית שישית.

נסי שלאט לאט נופח המשפטים יגדל עד לשיא, ואז המשפט עם הלהבות.  (סוגריים גם נחשבות חלק מהשורה)

השורה עם הקשרים חייבת תיקון.

פיסוק בסוגריים הלפני אחרונות.

ועוד דבר, תנסי לשבת עם עצמך אולי ולהוסיף עוד. מהנסיון שלי, אחרי שערכו לי קטע הרבה פעמים מה שרציתי להגיד כבר לא היה בקטע, או פתאום התעמעם. תנסי אולי להמשיך קצת את הקטע.

(ובאמת שהרבה יותר כיף לכתוב ביד.וזה בסוגריים)

כתבת כל כך יפה, מדויק, הצלחת לנסח במילים את אחת המורכבויות הכי עמוקות של החיים – הניגודיות הזו שפוגשת אותנו בבת אחת, העצב והשמחה ששזורים זה בזה.

את כותבת פשוט מדהים נוגעת בנושא כאוב בצורה אופטימית ויפיפיה...

"רק אחרי שיודעים עלבון יודעים מהי שמחה" כל כך נכוןןן!!

מהמם

כבר יצא לי לחשוף פה מעט מהמקום שלי מול נסיון של ציפייה לילדים. זה מקום שלא נחשף יותר מידי בחוץ, והפורום האנונימי הזה הוא הזדמנות טובה עבורי..

אז מניחה פה עוד חתיכה ממני..

תודה.

יש משהו מאוד כואב בלראות את התבשיל שלך מקדיח גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.

(בתור מי שהאתגר הזה לא זר לו בכלל, אם כי פחות העסיק אותי רגשית).

העברת בעוצמה רגישה ועדינה את חוויה שהיא אינטנסיבית שעכשיו אפשר טיפה יותר לנסות להבין

איזו כתיבה יפההה

ואיזו עוצמההה

השורה האחרונה פשוט כל כך מלאה באמונה הופכת את כל הקטע לכל כך אופטימי ושמח🤩

שולחת חיזוק, בע"ה עוד תזכי🙏🙏🙏

שהשם ישלח לכולנו את הכח

וממש ממש נכנסתי לדמות שלך

אהבתי איך שכתבת

ואמן ה' ישלח מאוצרו הטוב שפע של ברכה ותזכי להפקד בזרע של קימא ולגדלם בנחת ובאושר.

מסתורי ועלום.

וגם נוגה קצת.

ובעיקר נוגע.