דבר ראשון, יש לך פה בסיס נהדר ממש, אבל הקטע הזה לא גמור. וזה בסדר גמור, בעיקרון הפורום הזה הוא בדיוק בשביל זה, בשביל לקדם ולשפר.
המשפטים מחוץ לסוגריים הם יותר מוצקים, ברורים, ובתוך הסוגריים הם מין מחשבות הגיגיות, נכון?
דבר שני יש כמה נקודות בתוך הטקסט.
לא הצלחתי להבין את הקטע עם הקשירות, אני מניח שהתכוונת לשחק עם המושג קשרים אבל משהו שם התפספס.
בית זה מקום שאתה תמיד רוצה לחזור אליו. עד שמשהו משתנה בו.- זה משפט שיכול לקבל שורה משלו, הוא מספיק עוצמתי ומספיק קשור להמשך, ובעצם, פה הוא אומר ממש משהו שמושך את הקורא. אולי כדאי דווקא להתחיל איתו.
בית. מה זה בעצם בית? בית זה מקום בטוח. אנטר יקירה. אנטר.
(כי ניסיתי למצוא הגדרה פשוטה לבית בחי הרבה מילים. ו(גם זו) עדיין לא אומרת הכול) השורה הזאת הייתה יכולה להיות בסדר, לו היא הייתה הדבר היחיד שמבלבל את הקורא.
לפעמים הכול נשבר ככה לרסיסים. כמו מגדל קלפים. אנטר.
(ואולי בית זה בעצם רק מי שגר בתוך הבית, וכשהוא הולך ואתה נשאר אתה הולך רק בשביל לא להישאר במקום שכולו געגועים. אולי)
(ואולי כבר פה אני צריכה להמשיך ולדעת ולחלום. כי לקטע הזה צריך להיות סוף.)-לדעתי היית צריכה לסיים את השורה בלחלום. מה שקרה פה הוא שהכנסת את המחשבות שלך על הקטע, למחשבות שלך בקטע. כלומר הכנסת את המחשבות שאותם את חושבת על הקטע, למחשבות שואתם הדמות בעצם חושבת תוך כדי ההתרחשות. תוך כדי המלמול לרוח מול ביתה שנשרף.
בית. זה משהו שאתה בונה ב10 אצבעות של דימיון ואהבה. אנטר וסוגריים, ובדרך כלל לא משתמשים במספרים אלא במילים. בונה בעשר, הלכתי לבית הספר ולא הלכתי לביה"ס.
(בסוף מה שאתה הכי זוכר ממנו זה מה שנשאר בסוף. להבות.
ואני ישאיר קצוות פרומים כי אני לא רואה שיכול להיות פה סוף בכלל.
יכולת לסיים בלהבות כי הקטע הזה חייב סוף. חייב.
וזה שלא רק שלא כתבת אותו אלא דיברת על זה שצריך להיות סוף עוד יותר גרע מהקטע שלך.
ויכל להיות לך קטע כל כך טוב.
עד שמשהו משתנה בו, להבות, נשבר לרסיסים כמו מגדל קלפים.
וחבל.
בבקשה בבקשה תתקני אותו.
