זה ממש מוזר, חברות שלי קוראות לי דוסית בכוונה שאני הילדה הצדיקה של הכיתה שלא מדברת עם בנים, מתפללת, שומרת נגיעה, ותמיד יש את החבורה של "המרכז" של הכיתה ואת ה-"דוסות" של הכיתה!
בכל אופן, זה ממ משגע אותי שזה מה שהן חושבות כי במובן מסוים אני אולי באמת כזאת אבל בהרבה מובנים אחרים אני לא כ"כ כזאת:אני מרגישה משהו שאולי הופך לי את השבת למיוחדת זה ברכת המזון, אני לא זוכרת את עצמי השנה (אולי בעצם רק כמה פעמים) שאני מברכת באמצע השבוע, תמיד זה רק בשבת פשוט באמצע השבוע אין מי שיזכיר לי וגם אם מזכירים לי אין לי כוח לזה!
ותפילה, אני לא ידעת יש ימים שיש לי כוח ויש ימים שאין לי כוח! למשל בחופש יש לנו חוברת כזאת של ברכות השחר שאני אומרת רק אותה עם ברכת "שמע ישראל" פשוט אין לי כוח ויש ימים שבכלל לא כי אין לי כוח!
וכמובן כמו שירשורים שהיו פה אבל אני מרגישה שכבר התגברתי על זה ושאני לא רואה מה שאני לא אמורה לראות!
ואם קופץ משהו אני מייד סוגרת (ברוך ה')!
בכל אופן אלא "הסריטות" שלי אשמח לעזרה!
תודה מראש








