הרב קוק אומר באורות התשובה שצריך להיות בשמחה רוב הזמן.

זה לא רבי נחמן אמר- זה התורה אמרה...

"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-ה' אֱ‑לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב..." (דברים, כח.)

ורבי נחמן חילק בין "עצבות" לבין "לב נשבר", שלב נשבר זה בא מהלב, לעומת עצבות שבאה מהטחול.

להיות בבחינה של "לב נשבר", זה לא אומר שלא שמחים תוך כדי.. להיפך, הלב נשבר הוא גופא שמחה. לעומת העצבות שלא באה מתוך רצון לשפר ולהיות יותר טוב, אלא מתוך מקום של יאוש ודיכאון...

[יש על זה תורה שלימה של רבינו, אם תרצי אעביר לך באישי.]

והערה- כתבת בשאלה שלך שיש גדולי ישראל שלא הסכימו עם זה, אני לא יודע עדיין על אף אחד כזה, גם הליטוואקים הכי גדולים אמרו שזה צריך להיות לב נשבר, אבל לא עצבות.

אצל החסידים(ובמיוחד אצל רבנו..) כל החיים של יהודי הם עבודת ה' לכן 'מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד'..

וגם הקוצקר מסביר אחרת את הפסוק שהבאת..-'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך ועוד העזת לעשות אתזה-בשמחה ובטוב לבב..'

אבל תמיד בשמחה- זה רבי נחמן...

אז סתם ככה, אני ממש לא מנסה אפילו, פשוט לא נשמע לי מציאותי להיות כל הזמן שמחה.

עודבר ששמעתי פעם-

המצווה היא להיות תמיד בתהליך כדי להגיע לשמחה אמיתית. לזה יותר ת'חברתי..

(יותר נכון שברון לב) כי שברון לב הרבה פעמים דווקא מעלה אותך למעלה. (עצב תוקע אותך, מייאש ולא מביא לשום דבר, רק להידרדרות, וזה בעצם ההבדל..)

וגם הרבה פעמים צריך לחשוב ולהרהר על כל מיני דברים וזה לפעמים מוביל אותך לשברון לך אבל זה חשוב!

אז עד שעה ביום כדי שלא נשקע בזה וניפול לדיכאון

אם צריך להיות עצוב ואתה עצוב, אז אתה עושה מה שצריך! משמח, הלא כן?

יש הזדמנויות שצריך להצטער בהן, אבל להצטער זה לא להתעצב.

צער הוא נקודתי וברור על חיסרון מסוים. עצב זה שאתה נכנס לתוך זה.

וכן, צריך להיות כל הזמן בשמחה.

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....