ישבתי עם כמה הורים של חבר'ה בגילאי תיכון בערך.
קצת דיברנו על החיים.
וזה היה עצוב.
כמעט כולם [ואני מדבר על אנשים מישוב שנחשב מהדוסים!] אמרו לי שהם יודעים שהם לא יכולים להעיר לבן שלהם בצורה מחלטת ["אני לא מסכימה שתעשה את זה!!"] בגלל שהוא פשוט ישים עליהם פס.
והם שיגעו אותי. הם כ"כ מצטערים על השחרור המוגזם שהם נתנו לילד שלהם בקטנותו, כמו הורים שמאמינים ש"צריך לחנך את הילד לחשוב" [ובתרגום מעשי במקרה הזה -"לא לחנך אותו"] הם נתנו לו מרווח כמעט מלא, ולא העירו על כלום.
והיום הם בוכים על זה. אני מתכוון - בוכים ממש.
אנחנו ברמה מסויימת הנערים האלו. אנחנו כל הזמן חושבים שמותר לנו הכל, שמחים שההורים משחררים אותנו, וכועסים עליהם שהם מגבילים אותנו.
ואני שואל - אם היום כשאמא שלך אומרת לך לא ללכת עם חוצה X כי היא צמודה, או עם חצאית Y כי היא קצרה - ואת אומרת "תנו לי מקום לחיות".
את חושבת שהבת שלך לא תרצה ללכת עם חצאית מעל הברך בשם אותו רצון קדוש שאסור להתווכח איתו? למה אסור להורים לאסור על הילדים שלהם דברים???
