ט' באב, יום החורבן הגדול,
יום של שרפה - אבל בעצם ביום הזה, בתוך זמן שרפת קודש הקודשים, בכאב הכי גדול - נולד המשיח. הישועה.
וזה נכון גם לגבי עצמנו, כאשר אנו במצב של ירידה, בחורבן פרטי של כל אחד ואחד קיימת הישועה.
ונשאלת שאלה, מה קדם למה? הישועה, או המכה?
לכאורה, ניראה שהשרפה, קדמה לישועה, אבל בעצם המשיח היה כבר בבטן אימו 9 חודשים לפני שהמכה הגיעה. והוריו היו צריכים להתחתן, ומי אמר שהוא הילד הראשון (ותמשיכו הלאה.. 
)
בקיצור, הישועה קיימת מאז שנברא העולם!! לפני שהצרה הייתה ביכלל.
לכן, זה רק מראה לנו איך יש לנו אופציה להתקן ולהתקדם, כל יום מחדש!!
בנוסף, אומר הרב קוק ש:"עיקר הנפילות באות מפני שאינו מאמין בקלותה של תשובה".
אנחנו לא מאמינים עד כמה הישועה הכללית והפרטית קרובה. עד כמה הרצון שלנו להתקדם הוא הקובע, ולא הנפילות שעוד יהיו בדרך למעלה.
ועוד משו..
האור החיים הקדוש אומר שבשם עצמו "ט' באב" טמונים בעצם 9 כללים שדרכם מגיעים לגאולה. לישועה.
ה9, מהאות ט' וגם המילה 'אב', אב זה אדם שיש לו המשכיות. הוא אבא לבנים.
והמשך = גאולה, בניגוד לעצירה שמסמלת חורבן. מוות.
ובשבילכם, שלושה כללים ראשונים שהספקנו השאר שיעור הבא.
הכלל הראשון: להיות כמו אברהם העברי.
אברהם אבינו, רצה לעבוד את ה'. הוא שם פס על כל העולם.. כל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני.
הוא היה שלם עם עצמו, הוא לא מושפע מהשאר.
ותכלס, בדברים שאנחנו לא שלמים עצמנו - שם אנחנו מושפעים מימה שהחברה אומרת עלינו.
אם אנחנו הולכים עם ה', אז עד הסוף! פס על כולם.
הכלל השני: "שתהיה מרדות בליבו של אדם תמיד". עוד מידה שהייתה לאברהם, היא מרדות. הוא שבר את הפסלים של אבא שלו, הוא לא התבייש למרוד.
אבל, הוא עשה את זה בחכמה, ובאהבה. הוא שנה את העבודה זרה, אבל את העובדי עבודה זרה הוא החזיר בתשובה. הוא הוכיח אותם, הוא לא התבייש - אבל באהבה.
"אוהבי ה' שנאו רע". אנחנו שונאים את הרוע, לא את הרשעים. הכל באהבה גדולה.
הכלל השלישי: מידת הענווה. בנאדם צריך להפקיר עצמו בידי ה'. לעשות עצמו כמו מדבר. שהוא ריק.. הוא שייך לכולם. להאמין שה' רוצה רק בטובתנו..
שכוייח אם הצלחתם לקרוא את הבלאגן הזה. ניסיתי
