בס"ד
בימים אלו השהות והלימוד בשבי שומרון קשה.
לא בגלל הקיצוצים בישיבות וגם לא בגלל גזרות הגיוס של לפיד, אלא משהו עמוק ופנימי - הזיכרון.
8 שנים עברו מאז אך הזיכרון עדיין טרי, כאילו רק אתמול הייתי בדרכי אל עבר ההר הפורח שהיום כבר שומם. לפעמים אני רוצה לשחזר את אותם הימים שעליתי אל ההר היפה, אך שער של ברזל נעול בבריח חזק מונע ממני להתחיל לטפס אל ההר, ממש כמו פעם.
מחלון חדרי שבפנימייה נשקפת לה במלוא הדרה ברכת המים של חומש, שקיבל לאחר הגרוש את הצבע הכתום שהפך אותה לסמל המזהה את המקום. לפעמים, בשעות הפנאי, אני מוצא את עצמי יושב על יד החלון ובוהה לעבר ההר וממלא את ראשי בזיכרונות. זיכרונות של המקום היפיפה הזה שמשקיף על אזורים נכבדים מארצנו, בחיים שהיו שם ובאנשים שגרו שם. זיכרונות מהרגעים הרעים של הרס וחורבן. זיכרונות של תקווה ואכזבה של חזרה ושוב ירידה.
אני נזכר בעליות שהיו לאחר הגרוש. היינו אז תרום נערים, רק בכיתה ו', וחיפשנו איך להגיע לעלייה המרכזית לחומש. כשהגענו התחלנו עם עוד בני נער לקחת כלי עבודה ולהתחיל לפרוץ שבילים, לפתוח דרכים ולהתחיל לבנות מחדש את החורבן, לא לפני ביקור במה שהיה פעם הברכה של היישוב, שם ערכנו סיום מסכת של אחד החברים. אך באותו הערב שוב ירדנו, עד העלייה הבאה שגם בה ירדנו.
בימים אלו שמציינים שמונה שנים מאז הרסה ישראל והחריבה את גוש קטיף וארבעה יישובים בצפון השומרון הזיכרון קשה יותר מהרגיל. בימים אלה שמציינים את החורבן ואת ההרס של ארצנו הזיכרונות לא מרפים לרגע וכל דבר הכי קטן מזכיר לך את העובדה שאנחנו כבר לא שם.
אם זה בגלל ישיבת חומש שמשתדל בכל יום ויום, בכל שבת ושבת לפקוד את ההר בתנאים לא תנאים ובקשיים גדולים גם מצד תנאי השטח וגם מצד אנשים בעלי כוח שלא רוצים לראות נוכחות יהודית במקום. אם זה בגלל תושבי חומש לשעבר שעדיין גרים בשכונת קראוונים זמניים, מאמינים שבכל רגע יכול להגיע האישור שהם יכולים לחזור לביתם ולעלות ולבנות שוב את ביתם אל ההר. גם האלה שכן עברו לבתי קבע, קבעו את ביתם למקום הכי קרוב שהם יכולים לביתם הקודם, זה רק עניין של לצאת לגינה ולראות את הריסות היישוב הקודם שלהם. ואם זה ממבוגרי הישיבה שעדיין זוכרים את אותם הימים כשהם היו פה כ"כ קרוב למקום וכל אחד עשה את אשר עשה בזמן ההוא, בין בפריצות המחסומים ובין בהחדרת אנשים. בין בעמידה בצמתים ובין בעלייה חרישית.
שמונה שנים חלפו והעניים עדיין דומעות בכל פעם מחדש. שמונה שנים עברו והלב מסרב לשכוח. שמונה שנים שהמקום עדיין הרוס וחרב. שמונה שנים של שממה והפקרות.
לא נשכח אותך חבל ארץ עזוב, ולא נסלח!
