אני מעצבנת לא כי זה האופי שלי, אני חופרת לא (רק) כי אני אוהבת לדבר, אני מעליבה לא כי אין לי מצפון.
לא, לא ולא.
זה הכל כי כמה משפטים שלו ושלה, קצת מההוא וגם קצת מההיא, מבטים, צחקוקים.
אני מראה שזה לא באמת מפריע לי, אבל בפנים, בלב, כל מילה קטנה נחקקת, פוצעת, שורטת בלי רחמים.
כ"כ הרבה לילות בלי שינה לחשוב למה אמרו לי "את לא מבינה שכולם שונאים אותך?!" או "לא משנה כמה תשקיעי את תמיד תישארי מכוערת!!" וגם "למה מה תעשי לי?! תשבי עליי ותמעכי אותי?!"
לא מבינים שאני רק רוצה שיאהבו אותי, וזהו.
כי אם היו מכירים אותי באמת, כל אלה שבטוחים שיודעים עליי הכל, היו מגלים שאני סתם ילדה שאם יתנו לה אהבה היא תעשה הכל בשבילם!
כשאומרים שיש לי שפוטות ואני מתעצבנת, זה לא כי זה באמת מעצבן אותי זה כדי שימשיכו להגיד, שהרי בנות שהולכות אחרי סימן שהן מעריכות בי משהו, אפילו קטן.
אני יודעת שהכוח שלי הוא בדיבור. שאני יכולה לרמוס בן אדם עם כמה מילים קטנות. אבל לא, אני לא יעשה את זה. לא כי יהיה לי קשה להסתכל לו בעיניים, לדעת שהמילים האלה יכולות להשאר אצלו כל החיים. חושבים שיש לי ביטחון, לא יודעים שאני כלום. אפס.
כ"כ הרבה שאלות בלי תשובה מתרוצצות אצלי במוח בלי מענה, גם הם רק רוצות להירגע.
רוצה להפסיק לנסות להתחבב על אנשים, לנסות להפסיק לחפש מה חושבים עליי, אני רוצה לדעת בביטחון שתמיד יהיו לי חברות, שתמיד יאהבו אותי.
סליחה שכתבתי את זה פה. הייתי חייבת לפרוק. מקווה שזה בסדר.
