הוא צעד בשביל העפר המפריד בין עיר הבירה ליערות מפחידים

וסבוכים. מולו זעקו השלטים: 'עצור! גבול לפניך'.

חיוך קל עלה על שפתיו, 'מכאן הדרך אל החופש', הרהר לעצמו,

וביעף עבר את הגבול בדרכו אל היערות האפלים...

'אבא, נמאס לי כבר להיות כאן! בין משרתים ושרים,

כל כך הרבה בלאגן, בשביל מה זה? למה שלא נגור לבד

בפרטיות? למה צריך את כל הבלגן הזה??'.

'בני יקרי', השיב המלך לבנו, 'קודם כל עליך להודות שיש לך

את הזכות להיות נסיך. דבר שני דוקא בגלל שאני מלך אני חייב

להתעסק בדברים האלה. אם נגור בפרטיות לא יהיה מי שישגיח

על הממלכה'. לאחר הרהור קצר אמר: 'יודע מה, עשה מה

שאתה חושב, רק דבר אחד תזכור: שתמיד יש לך אבא שמחכה

לך בארמון!'...

לילה. כל יושבי הארמון ישנים בחדרם ורק בחדר הנסיך

דולק האור. בפזיזותו הוא החליט לעזוב את הארמון ולעזוב

את הממלכה, הוא ארז מעט מטלטלים ועזב את הארמון...

'ידיים למעלה!' הצעקה פילחה את חוט מחשבותיו של בן

המלך. תוך זמן קצר מצא עצמו מוקף חבורת בריונים אוחזים

בידיהם מקלות עבותות. הנסיך התעשת מיד, הוא שלף את חרבו

מנרתיקה ובמיומנות דילג היישר אל הבריון העומד מולו...

'האאאאאא' זעקת הבריון פילחה את דממת הליל.

הנסיך החל לרוץ בכל כוחותיו כשחבורת הבריונים אחריו.

לאט-לאט הם החלו לצמצם את המרחק, לפתע ראה הנסיך

סבך קוצים, הוא לא חשב פעמיים וקפץ היישר לסבך.

בקפיצתו רגלו נחבלה אך הוא התאפק ולא צעק, הוא שמע

את נשימותיהם של השודדים ממש בסמיכות אליו הוא כלא

את נשימתו וציפה לבאות. 'היכן הוא' צרח ראש החבורה,

'לאן הוא יכול להעלם?' שאל שודד גוץ אחד. הנסיך שכב

בשקט כשלפתע הזיז בטעות את רגלו הפצועה שהשמיעה קול

רעש. אחד השודדים הסתכל וקלט את הנסיך בין הסבך.

'הנה הוא!', צעק השודד, 'תפסוהו!!!' צרח ראש החבורה.

השודד הגוצי התקרב לסבך הקוצים. הנסיך לא היסס ובכל כוחותיו

משך את רגלו של השודד והוא צנח עם כל כובד משקלו על הסבך,

חבריו נזעקו לעזרתו והותירו את בן המלך חופשי.

הנסיך מיהר לעזוב את המקום ולהתרחק ממנו כמה שאפשר.

כך הלך כל הלילה כשרגלו פצועה. 'אולי אחזור לבית?',

חשב הנסיך בליבו, והתמלא חרטה על הצעד הפזיז שעשה.

'לא, אני לא מוותר על החופש, אני מעדיף חיי צער חופשיים מחיי

הארמון הכובלים אותי ולא נותנים לי שקט ופרטיות'.

כך המשיך בן המלך במעשיו בלי להתחרט על מה שעשה.

הוא עדין לא הבין כמה טיפש הוא, וכמה הוא עוד יתגעגע לאביו

שבארמון.

כשהפציע השחר שמע הנסיך קולות שירה והוללות. 'בטח אלה

שבטי האינדיאנים הפראיים, לא אתקרב אליהם, השמועות

אומרות שהם אוכלי אדם', חשב הנסיך לעצמו, אך רגליו משכוהו

לכיוון הקולות. לאחר הליכה ממושכת יכול היה לראות בברור

את דמויות האנשים שישבו במעגל מסביב למדורה, הם היו

שיכורים משתיית אלכוהול שלאחר זמן קצר הרדימם.

לאחר שכולם נרדמו, אזר בן המלך אומץ והתקרב לעבר אנשי

הפרא, הרעב הציק לו כל כך עד שחש שאם לא יאכל עוד כמה

שעות יגווע ברעב, בני השבט נחרו בקול גדול שהשתיקו את קול

פסיעות הנסיך. אנשי השבט היו לבושים חצאיות עור וחולצות

פשתן שנטוו במיומנות רבה. את ראשם עטרו כובעי נוצות

מרשימים שירדו עד רגלי הלובשים.

ריח בשר צלוי עלה מערמת הגחלים שאך לפני שעה היתה

מדורה לוהטת. הנסיך קרב אל ערמת הגחלים ושלח את ידו

לעבר גוש בשר צלוי היטב. הוא שלח את ידו לפיו כשלפתע

שמע קול מאחוריו: 'הי ילדון, מה הנך עושה פה הסתלק מכאן

מיד ולא...'

בן המלך בחן את האיש שעמד מולו. ללא כל ספק היה זה

ראש השבט 'קואצ'ו מונטוני', אימת כל הממלכה. פתאום החל

הנסיך לפרוץ בבכי. 'בן המלך אנוכי', אמר הנסיך והמשיך לבכות,

'רציתי לברוח מהארמון', וגולל את סיפורו מאז דבריו עם אביו עד

עתה. קואצ'ו המתין קצת ואז פרץ בצחוק מתגלגל שהקפיץ את

חלק מאנשי השבט משנתם, אך בכל זאת ריחם על הנער

המשוגע והציע לו- 'את הדרך מכאן לארמון לא תוכל ללכת לבד,

בוא תחיה אתנו ואנחנו ניתן לך אוכל לאכול ובגדים ללבוש'.

הנסיך הסס מעט ולבסוף הסכים.

כך התרגל בן המלך לחיי הפרא. אט-אט הוא למד את שפתם,

למד לאכל את תבשיליהם, ולצאת לצוד איתם. הנסיך שכח את

מוצאו ומאיפה הוא בא, וחי בפראות כמו אנשי השבט. אם אדם

זר היה נקלע למקום לא היה מזהה את בן המלך. הנסיך היה

לבוש בלבוש אינדיאני מסורתי, גידל שערות ארוכות ולא קצץ

את ציפורניו. רק עיניו הכחולות העידו עליו שהוא אינו מבני

המקום - הוא שייך לממלכה מפוארת של אביו.

בימים הנסיך שכח את אביו אך בלילות היה נתקף געגועים עזים

לארמון- הבייתה!!

כך עברו להם ימים, שבועות וחודשים ארוכים ובן המלך לשעבר

נטמע בין אנשי השבט. יום אחד הכריז ראש השבט קואצ'ו

מונטוני על מסע ציד גדול שיתחיל היום ויגמר בעוד שבוע.

המולה רבה והתרגשות הורגשה במתחם השבט.

אוהלים קופלו, שקי בד נארזו, סוסים נרתמו, וכלי נשק צוחצחו.

יום שלם עבדו על ההכנות למסע הגדול לעבר 'ג'ונגל האימים'.

המקום נקרא כך בשל השודדים והחיות הרעות השוכנות בקרבו.

לפנות ערב ניתן הסימן, ראש השבט ואחריו כל בני השבט פרצו

בדהרה. קול פרסות הסוסים נשמע למרחוק, וענני אבק כיסו את

האזור כולו.

הם דהרו בג'ונגל שעות ארוכות. המחנה עצמו נחלק למספר

קבוצות: א. מובילי הדרך, הם האנשים שמנווטים את המחנה

וקובעים לאן לפנות. ב. מאחורי המנווטים ניצבו הקשתים, הם

מכוונים את חיציהם ופוגעים בדייקנות מופלאה במטרה- חיות

או לחילופין שודדים ורוצחים. ג. מאחורי הקשתים ניצבים קואצ'ו

ושומריו על מרכבות לארבעה סוסים אבירים. ד. ומאחורי כולם

ניצבו הבחורים, תפקידם לאסוף את כל החיות הניצודות,

לערום אותם בערמה על עגלה גדולה, וחלקם אוספים את החיצים

שהחטיאו את מטרותיהם. גם הנסיך לשעבר היה שייך לקבוצת

העורמים. הוא רץ יחף בין ענני האבק וסחב איתו כל חיה מתה,

כבדה או קלה, וזורק את הגווייה לערמה שבעגלה. כך עשה

שעות רבות עד שגם חבריו ציפו להפסקה קצרה כדי לנוח

מהעבודה הקשה. סוף-סוף סימן ראש השבט לעצור. הנווטים

מצאו מקום טוב לעצירה והחנו את סוסיהם וכך עשו גם קואצ'ו

וכל בני השבט. הבחורים הצעירים ערכו ארוחה. הם סידרו את

הגוויות וצלו אותם במדורה גדולה שהכינו. בני השבט התיישבו

לאכול כשלפתע שמע הנסיך קול צלצול פעמונים. הם היו מוכרים

לו מאיפשהו. לאחר מכן נשמעה קול תרועת חצוצרות.

בני השבט נבהלו וקואצ'ו החליט שאלו הן רוחות רעות שרוצות

להשמידם. כל בני השבט שלפו את כלי נשקם והחלו לנפנף לכיוון

הקולות. רק הנסיך נשאר בצד, זיכרונות החלו להציף אותו.

לא, זה לא רוח רעה, גם לא שדים, זאת מרכבת המלך שעליה

פעמונים והמשרתים תוקעים בחצוצרות כדי להודיע על בואו

של המלך.

פתאום החלו לתקוף אותו געגועים עזים למלך ולארמון,

לימים הטובים שהיו ביחד, לאושר ועושר!...

וואו!!! בדיוק היום לפני שנה הוא עזב את אבא. כן, כן, מה אבא

אמר אז?... אהה הוא אמר כך: 'עשה כרצונך אך תמיד תזכור

שיש לך אבא שמחכה לך בארמון...'

הנסיך קפץ ממקומו ופתח בריצה מדהימה לעבר המקום בו

עברה שיירת אביו. הוא עזב את החיים עם האינדיאנים והשאיר

אחריו פרצופים מופתעים...

הנסיך רץ בכל כוחותיו. הוא נחבל ונשרט בכל גופו וטיפות דם

כיסו את ידיו ורגליו. הוא גמא מרחקים עצומים, חלף על פני

ערים ועיירות, תלים וגבעות, העיקר- הבייתה. הוא עבר ליד

שלטים שהכריזו 'לבירה' - אל ארמון המלך, והפעם התפשט

על שפתיו חיוך קטן, אותו חיוך שחייך עת ברח מהארמון.

אך ההבדל הוא שאז הוא ברח לחיים רעים, ועכשיו הוא רץ

לכיוון ההפוך - לשוב לימים הטובים.

לב הנסיך החסיר פעימה מרוב התרגשות, הוא עומד לעבור בשער

המלך. הוא הביט בעצמו, אך אבוי! הוא נראה פרוע ומלוכלך,

הוא יחף, שערו פרוע, גופו שרוט וחבול והוא לבוש בבגדים

קרועים ומלוכלכים. מי יאמין לו שהוא הנסיך שברח מהארמון

לפני שנה?! אך בכל זאת התקרב הנסיך אל שער הארמון.

בשער עמד זקיף חמוש, אשר לא חנן את הנסיך ולו במבט קל,

נזף הנסיך בשומר- 'הי! אינך מזהה אותי? אני הנסיך, בן המלך,

שברח מהארמון לפני כשנה, ועתה חזרתי אל אבי! אנא ממך הכנס

אותי אל אבי-המלך!'. השומר לא התרגש מ'קשקושיו' של הנער

הפרוע'. 'הסתלק מכאן עכשיו, משוגע!', צעק הזקיף בקול תקיף,

'אם לא תתעופף מכאן עכשיו, אקרא לכל השומרים, ואז גורלך

יהיה רע ומר! הבנת?! תסתלק!!!'. הנסיך לא עמד בכל זה,

רגש געגועים עז הציף את ליבו, געגועים לאבא! למלך!.

ללא כל הודעה מוקדמת, פרץ הנסיך בבכי קורע לב,

מעיין דמעותיו נפרץ ודמעות חמות זלגו מעיניו. לפתע זעק

בכל כוחו: 'א-ב-א'. חלון הארמון נפתח והמלך הציץ לבדוק

מי צעק. לפתע זיהה את בנו הנסיך- 'בני בוא אלי כל כך

התגעגעתי אליך'. בן המלך נכנס לארמון ורץ אל אביו המלך.

'אבא אבא כל כך התגעגעתי אליך!'. והנסיך סיפר לאביו

את כל קורותיו מאז שעזב את הארמון עד עתה...

ובן-המלך נשאר עם אביו כל ימי חייו ולא עזב אותו שוב!

1.

קמצא ובר קמצא 2026

לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו

שם זה התכתב עם הסיפור

כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.

ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?

אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.

2.

על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם

רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור

ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק

אבל אין בו אהבה

חסר לו את הכוח הכי חזק

הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.

ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.

אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.

הוא לא יודע מה זה אהבה.

3.

קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד

אבל ממש קצת

בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי

לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו

אפשר לתרץ שזה רצון השם

רצון השם בתחת שלי

זה חולי שליטה

וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול

4.

רווחה (?)

אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש

ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"

ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות

ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד

והאם זה בכלל אלימות?

לא יודעת

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

וּבוֹאִי עַכְשָׁו

תְּפָרְקִי לִי אֶת הַלֵּב

כְּמוֹ טִפַּת זֵעָה

מְלוּחָה בְּיוֹם שָׁרָבִי

כְּמוֹ יְקִיצַת יָרֵחַ עַרְפִּלִּי

בְּלֵיל סַעַר

וּשְׁתִיקָה.

וּבוֹאִי

תָּעִיפִי אֶת שְׂמִיכוֹת

חַדְרֵי לִבִּי הָאֲטוּמִים

תִּלְחֲשִׁי לִי מִשְׁאָלוֹת

הַיָּשָׁר אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ

תִּפְרְטִי לִי עַל מֵיתָרִים

שֶׁכְּבָר מִזְּמַן שָׁכַחְתִּי

תְּנַעֲרִי אֶת שִׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי

נִשְׁמָתִי.

תִּלְחֲשִׁי

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט חָזָק

שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

תְּחַבְּקִי

כְּמוֹ שֶׁמִּזְּמַן לֹא קִבַּלְתִּי

אֶת הָאוֹר בְּעֵינַי

וְהַטַּעַם שֶׁבָּא אֶל חַיַּי

תְּלַטְּפִי, תְּחַבְּקִי, תִּלְחֲשִׁי וְתַגִּידִי

שֶׁעַכְשָׁו הַכֹּל

אֶפְשָׁרִי.

וּמוּל יָרֵחַ

שׁוֹתֵק

נִלְחַשׁ אֶת שַׁלְהֶבֶת נִשְׁמָתֵנוּ

הַצּוֹפֶנֶת שְׁתִיקוֹת רְוֵי חֲלוֹמוֹת

אֶת מִסְתּוֹרֵי כִּסּוּפֵינוּ

נְגַלֶּה שֵׁנִית

עֵירֻמִּים לְמוּל יָרֵחַ

הַמְּגַלֶּה אֶת פְּגָמֵינוּ

הַמְּלַטֵּף וּמֵאִיר

אֶת הָאֹשֶׁר

שֶׁל שְׁנֵינוּ.

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ, וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס; וְהָיָה לַה' לְשֵׁם, לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת."

ישעיה נה יג

סִרְפָּד זָב מִקְּצוֹת לָשׁוֹן

לְהִיטוּת חוֹרֶפֶת אֲחוֹרֵי נַפְשׁוֹ

נוֹשַׁכְתּוֹ בָּאֵשׁ לְהִכָּלוֹת

נְשַׁקְתּוֹ כָּאֵשׁ לְהֵיכָלוֹת

מְבֹהָל מְשֹׁחָז בְּשַׁחַד וְהֶבֶל

בְּמֶתֶק עִבְרִי וּבְנֶפֶשׁ אֶבְרָתִי

נִפְרַד בְּהִלָּפֵת

נִלְפָּת בְּהִתְפָּרֵד

כְּתֻמָּה נֶחֱרֶצֶת בּוֹ הַלֶּשֶׁם

בְּלַהֲבוֹ זִיקֶיהָ נוֹהֲרִים

שִׁלּוּמַת הַשֵּׂכֶל

מְשׂכֶּלֶת שְׁלָמִים

עֵדֶר-נֶפֶשׁ בּוֹ בְּפֶלֶךְ

הַגּוֹלֵל אִמְרִי הָאִישׁ

וּכְמִכְמַנֵּי הַתְּכֵלֶת

מִתְּכוֹלוֹ מַנְעִים

בִּבְאי-הַשַּׁחַק כִּמְטֻטֶּלֶת

נֶצַח מְטֻלָּא בְּהוֹד

שָׁב הַסֵּבֶר וְשִׁבְרוּ

סָב הַתָּם עַל עֲקֵבוֹ

מִנְּעִיצַת הַעֵין בָּעֵמֶק

וּמֵרַעַד עלָמוֹת אֵינְסְפוֹר

מְדּוֹהַר נִרְכַּב כְּאֶמֶשׁ

וְשִׁמְשׁוֹ עָלַי כַּטּוֹב

יִחוּדוֹ לָבוּד הָדוּר

פִתְאוֹמוֹ מִצּוּר לְצוּר

מְלָחֵם בַּשַּׁעַר

בְּעַרְשׂוֹ חֲלוֹם

פִּלּוּלִי-הִיּוּלִי

אָנָּא אֵלִי

פָּנַי לָאוֹת

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...