התאספנו כולנו הנכדים בחנוכה להדליק נרות, ולשמוע עוד סיפור

מפיו של סבא שלנו, סבא משה שטיגליץ.

הפעם ידענו – סיפור זה יהיה קשור בחנוכה, מותח ומעניין.

סיפור על חנוכיית הכסף היקרה. וכך סיפר סבא:

משפחתנו גרה בטרנוב (עיירה בגליציה), והשתייכה לחסידות בויאן.

היינו אמידים, וחיינו בנחת. עד לאותו היום...

'הקוזאקים באים! הקוזאקים באים! כולם לברוח!', רבי יהודה רץ

ברחוב וצעק לכולם שיזהרו וימהרו להתחבא. כולם היו מבוהלים

ומפוחדים. אני הייתי אז ילד קטן בן שמונה, אך ידעתי שהקוזאקים

הם אנשים רשעים. פחדתי שאחיי הקטנים ייבהלו, ולא חשבתי

שהקוזאקים יגיעו עד לעירנו.

אמא שלי לא ידעה מה לעשות. היה לנו הרבה חפצים שקיבלנו

בירושה ועלו הון רב, והיא לא רצתה להשאיר אותם מאחור.

אבל היינו חייבים לקחת רק מעט דברים. אבא שלי ארז בשבילו

תיק עם תשמישי קדושה וספרי קודש. אני ארזתי לי ולשני אחיי

הקטנים תיק עם קצת צעצועים ובגדים. ואמא -ארזה אוכל,

ובגדים.

הסתכלתי בחלון וראיתי את השכנים ורבי יעקב בורחים, וגם את

המשפחה של אברהם חברי הטוב. רציתי להגיד שלום, אך באותו

הרגע אמא אחזה אותי בכוח ביד, ומשכה אותי לסלון. ושם, ראיתי

את אבא שובר לחלקים את חנוכיית הכסף הגדולה שקיבלנו בירושה

מדורי דורות. ורק שתבינו שבביתנו על כוננית בסלון עמדה חנוכיית

כסף בגובה מטר עם פיתוחים מיוחדים. נבהלתי מאוד, אך לא

הספקתי להגיב, ואמא החלה להכניס את החלקים של המנורה

לתוך החולצה והשרוולים שלי. אמא רצה לחדר והביאה בגדים,

חיתולים ומעילים ועטפה אותי בהם. אני צחקתי שאני נראה שמן

וחמוד, אך הורי נראו עצובים. לקחנו את התיקים, עשינו סיבוב

אחרון בבית, ויצאנו החוצה. אבא הוריד את המזוזה, אמא בכתה

ואני הבנתי שזה רציני.

התחלנו לרוץ לבית הכנסת, היה קשה לי לרוץ עם המנורה וכל

השכבות עלי. נכנסנו אל בית הכנסת, אבא ניגש לארון הקודש,

פתח אותו, והתחיל להעביר את ספרי התורה למרתף. אולי הם

יישמרו שם. לקחתי סידור מהמדף, ושמתי בתיק שלי.

ידעתי – בימים האלו אשתמש בו הרבה.

אבא ואמא התלבטו לאן ללכת. אבא הציע שנלך לאדמו'ר,

אך אמא אמרה שרחל השכנה אמרה לה שהקוזאקים כבר היו

בעיר של האדמו'ר. לבסוף החלטנו- ליער.

התחלתי להרגיש חום בכל גופי, אבל לא יכולתי להוריד את שכבות.

המנורה היקרה בתוכם. היה לי חם למרות הקור מסביב, כי הייתי

עטוף בהרבה שכבות וגם הזעתי בגלל הפחד.

נכנסנו ליער, מצאנו מקום מסתור ושם אכלנו ארוחת צהריים.

כל אחד היה שקוע בעניינים שלו. אמא בטח חשבה על כל העושר

והחיים שהשארנו מאחור ומי יודע אם נחזור לשם. ואבא, על שאנו

מתרחקים מהאדמו'ר ומהקהילה. אני אמרתי פרקי תהילים,

ואחי רק ישבו ואכלו. ארזנו את האוכל והמשכנו ללכת אל העיירה

הקרובה.

זהו, אחרי שהלכנו יום שלם ביער הגענו לעיירה. כשיצאנו מהיער

שמענו קול קורא מאחורינו. ראינו יהודי עם גרזן על הכתף צועק

שהקוזאקים בדרך. שמענו את פרסות הסוסים שלהם מהדהדות

בין העצים. אמא התחילה לבכות, ואבא זירז אותנו. רצנו מהר

אל תוך הכפר, נכנסו לחצר ודפקנו על דלת.

אמא הייתה חוורת. יהודי קשיש פתח לנו את הדלת, ובמאור פנים

ובזריזות הזמין אותנו פנימה. נכנסנו מהר ובקשנו כוס תה לאמא,

שלאט לאט נרגעה. הזקן, שבינתיים התברר ששמו בערל, ביקש

מאשתו שרה זיסל להכין לנו שתייה כי בוודאי אנו צמאים. האישה

פנתה עם אמא למטבח, ובערל ישב איתנו בסלון. 'מי אתם?',

שאל, ואבא ענה שאנחנו משפחת שטיגליץ מהעיירה הסמוכה טרנוב,

ושאנחנו בורחים מהקוזאקים. הזקן ענה – 'אה! משפחת שטיגליץ

סוחרי העצים'.

שמענו את הקוזאקים מתפרעים בחוץ. אמא ושרה זיסל' הגיעו

בריצה מהמטבח, והציעו שנרד כולנו למרתף. ירדנו למרתף

שמתחת לבית. במרתף הרשתה לי אמא להוריד את השכבות.

המארחים שלנו התפעלו מאוד מהמנורה העתיקה. שרה זיסל

פרשה לכולם שמיכות על הרצפה, וכולם נרדמו. אך אני לא יכולתי

להירדם. ישבתי על השמיכה והתפללתי שה' ישמור על כל

היהודים, ועל הבית והרכוש שלנו ושל המארחים שלנו.

התפללתי הרבה זמן ולבסוף נרדמתי...

התעוררנו ועדיין שמענו מהומות בחוץ אז נשארנו במרתף.

אבא סיפר לנו סיפורי צדיקים, ואנחנו היינו מרותקים.

אכלנו, שיחקנו, והתפללנו לה' שישמור עלינו. ככה העברנו

את כל היום, ושוב ישנו במרתף. למחרת בבוקר שמענו את הכרוז

של העירה מודיע-

'אפשר לצאת מהמסתור, הקוזאקים עזבו את העירה!'.

הודינו לשרה זיסל' ובערל על האירוח הנפלא והחלטנו לחזור

לטרנוב, אל ביתנו. מכיוון שלא היה לנו כוח והיינו מותשים

לחזור לטרנוב ברגל, הלכנו לשוק. כל הדרך לשוק ראינו הריסות,

ובעלי חיים ואנשים פצועים.

כשהגענו שכרנו עגלון שייקח אותנו לטרנוב. ישנתי כל הדרך,

וכשהתעוררתי היינו בפתחה של העיירה שלנו. העגלון עצר,

ואנחנו ירדנו והתחלנו ללכת הביתה. בדרך ראינו חנויות הרוסות,

וזכוכיות מנופצות, ושוב אותו המראה שראינו בדרך אל השוק

בעיירה של בערל. שמחנו לשוב הביתה, אך היינו עצובים והמומים

מההרס הרב.

הגענו הביתה, וכשפתחנו את הדלת - חשכו עינינו. הפרקט שעל

הרצפה היה שבור, והיו סימנים של פרסות סוסים וגללים

על הרצפה. המון דברים היו חסרים. אמא התיישבה על הספה

הקרועה והתחילה לבכות. בבית היה ריח של אורווה, ולכן יצאתי

החוצה לשאוף אוויר. בחוץ פגשתי את השכן שלנו- דוב בער.

'כבר חזרתם?', הוא שאל. 'הייתי בדרך לספר לאבא שלך משהו,

אבל אני אגיד לך ואתה תגיד לאבא. הקוזאקים הפכו את הבית

שלכם לאורוות סוסים'. 'ועוד דבר', המשיך בטון עצוב,

'גנבו לכם את חנוכיית הכסף העתיקה, לא מצאתי אותה'.

'אל תדאג' – הרגעתי אותו, 'לקחנו איתנו את המנורה'.

הוא נשם לרווחה, ואני חזרתי הביתה לנוח.

למחרת הלכנו לצורף מומחה שחיבר את כל החלקים של המנורה,

ואיתה עלינו כעבור שנים לארץ ישראל.

'אבל זה כבר סיפור אחר' - סיים סבא את סיפורו.

סבא נעמד להדליק נר ראשון של חנוכה בחנוכייה המיוחדת.

כולנו עמדנו, ופעם ראשונה התרגשנו כולנו מהדלקת נר חנוכה

בחנוכייה, חנוכיית הכסף העתיקה שסבא שלנו הציל.

לפני שסבא רבא שלי נפטר הוא הביא לסבא שלי את החנוכיה

ועד היום היא עומדת על ארונית מיוחדת בסלון של סבא וסבתא שלי.

כל שנה הוא מדליק בא נר חנוכה ומי שמכיר את הסיפור ויודע

גם את כל התלאות שעברו (גם בדרך לארץ) מאוד מתרגש

בהדלקת הנרות!

והנה החנוכיה לפניכם-

אני כותבת הרבה סיפורים ואוהבת את זה מאוד, מרגישה שאני מצליחה לראות את העולם גם מזווית שונה וזה עוזר לי גם בחיים עצמם...

היום חשבתי על זה ותהיתי איך מרגיש האדם הפוגע...

איך שאני רואה את זה הרבה פעמים יש את הטוב, יש את הרע ויש את המנוצל על ידי הרע, זה שבטוחים עד כמעט סוף הסיפור שהוא בצד הרע ואז מבינים שהוא עשה דברים רעים מחוסר ברירה או כאלו... אז את זה אני יודעת לכתוב אבל את הרע-לא ומעניין אותי אם מישהו יודע לכתוב אותו, למה הוא עושה את זה, אם הוא מבין שזה רע או לא, זה גם מתנגש לי קצת עם הידיעה שבאדם יש טוב ורע ואין דבר כזה רע מוחלט...

קיצור, אם יש למישהו משהו להגיב-אשמח מאוד🙏

"למות זה כואב?!"

דבר לא הכין אותה לשאלה הזאת, שאלה שניבטה מתוך עיניו של ילד קטן ותכול עיניים, הילד שלה.

"אמא, למות זה כואב?!" הוא שאל בשנית כשראה שהיא לא עונה.

היא הביטה בו, ילד בן חמש בסך הכל שכבר עבר כל כך הרבה בחייו הקצרים.

שוכב לו במיטתו בבית החולים, מלופף צינורות מכל עבר. מחלת הסרטן שקיננה זמן רב בגופו החלה לתקוף בעוצמה לפני כחודש, זה החל עם כאבים חוזרים ונשנים שחזרו על עצמם יום אחרי יום ונפתרו על ידי רופא המשפחה ב"זאת רק שפעת קלה" עם המלצה למנוחה ואקמולי.

אך ליבה - לב אם אמר לי כי משהו רוחש מתחת לפני השטח ורק מחכה לשעתו לפרוץ באחת לחייהם. אפילו היא לא האמינה כמה שהיא צדקה.

זה החל בהקאות בלתי פוסקות באמצע הלילה, תמר העירה אותה בצעקות "אמא, מלאכי לא נושם" כשהגיעה לחדרו ראתה אותה מתבוסס בשלולית קיא, כחול כולו וכמעט לא נושם.

תוך כדי שהיא צועקת לתמר להתקשר לאמבולנס היא החלה לבצע בו החייאה.

האמבולנס הגיע ביללת סירנה מבשרת רעות. היא ראתה את הפראמדיקים שועטים אל הבית וצעקה אליהם "הוא לא נושם, מלאכי לא נושם" הם החלו לבצע בו החייאה מסיבית תוך כדי שהם מכניסים אותו לאמבולנס ומשם הם נסעו לבית החולים.

ועתה כבר שלשה חודשים שהם כאן, נעים בין תקווה לייאוש ושאלה אחת של ילד קטן ששואל על כל העולם, שואל על הצדק ועל אלוהים, על נסתרות ועל לבטים, ילד קטן שמחפש תשובות לשאלות שאין להם תשובה.

היא אגרה את אחרון כחותיה וענתה לו: "כשמתים חוזרים להתחלה, חוזרים למקור אל אבא שמלטף ומגונן עליך, מגיעים לעולם שאין בו כאב רוע או הסתר מגיעים לעולם שבו הכל נפלא וזוהר."

הוא הביט בה, דמעות נוצצות בזוית עיניו וכשלחש לה "אני אוהב אותך אמא, אני אתגעגע אליך" ידעה היא שאלו רגעיו האחרונים.

כשרכנה לנשק אותו בפעם האחרונה כבר היה מאוחר מידי.

ילד קטן עצם את עיניו בפעם האחרונה כששאלתו מוסיפה עוד להדהד בחלל

עולה וצוברת תאוצה משל הייתה כציפור כנף שאין לה סוף ואין לה התחלה

"למות זה כואב?"

2. האם יש סיפורים / שירים / דמויות שהרגשתם שהגעתם בהם למסקנה משמעותית? או דמות שכתבתם ואתם חושבים עליה?

3. האם אתם מבדילים בין שירים/טקסטים "חזקים" (=במובן של עוצמה רגשית) לבין שירים/טקסטים "עמוקים" (=במובן הזה שנגעתם בהם בנקודה משמעותית, או זיקקתם כאב או רצון והבלטתם אותו... או שיר עם מסר וכו')

הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.

כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.

הם חושבים בטח שהוא מטומטם  בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.

אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום

אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.

אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל.  זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.

פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.

הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.

הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד. 

"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.

הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר  "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.

הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"

חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.

"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.

--

אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים

הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי

הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל

נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ

וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.

לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,

שְׁמֹט כְּנָפַיִם

כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.

הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן

מִן הַשָּׂם הוֹמָה.

למילים יש משחק מיוחד

הן יודעות להעלם כשאין אף אחד

ובמקום לעזור להפנים

משנות את סדרן ועומדות בצפנים

הלב מתבונן מהצד

מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד

רק ביחד הוא פועם כרגיל

ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל

איך הכל רק נהיה מתוסבך

לקמט את הכל ולקלוע לפח

אך יש אור שעולה בין שורות

תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט

זו סמפוניה בכלל לא מוכרת

קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון

לא סיפרו לי על דרך אחרת

ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.

דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.

סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.

משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.

חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.

מוקדש ל @אני הנני כאינני

השעון המתקתק במרתף

-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,

בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-

 ה ז ר

צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14. 

גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי. 

אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.

  זָ-קָ-ן. זקן! 

יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?

"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.

אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?

אני מהנהן.

פניו מוארות לפתע.

"ואבא בבית?"

"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"

"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"

"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.

*

אולי אני חולם? או מדמיין?

הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.

ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.

זה באמת הוא? 

*

"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.

והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.

ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?! 

מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?

אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.

ועל אגדה אין שאלות.

 *

אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.

"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.

היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול. 

*

שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.

הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק. 

בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.

הסיפור המלא יפורסם בקרוב...

הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com