אני מעדיפה לשמור על פרטים חסויים ככל האפשר בגלל שחלק מהאנשים פה מכירים אותי! בתקופה האחרונה אני מרגישה שאני הולכת ונאבדת בעולם למרות שיכול להיות שזה סתם דמיון, אבל קרו לי כמה מקרים שניראה לי זה בגלל זה.
זה כבר תקופה ארוכה שאני מרגישה שלא מבינים אותי לא בבית, לא החברות, ולא האולפנה שהספיקה להעיף אותי כבר שלוש פעמים, שבאמת אני לא מבינה, למה?! אז מה אם הייתי קצת מחוץ לאולפנה בשעות מאוחרות? זה סיבה לצעוק על זה שאני במצוקה וקשה לי להפסיק עם כל מני דברים שהתמכרתי אליהם?
וזה לא כמו שכולם חושבים! כי באמת אני מכורה, רצינית! שאפילו אבחנו את זה .. עזבו גם סיפור ארוך..
יש לכולם בעיות איתי. כולם עוזבים אותי, כל החברות.. אחת, אחת.. נוטשות, פשוט ככה.
ואני עוזבת את הבית. ועכשיו, אני כמעט לא מצליחה להיות בבית. כי פשוט לא טוב לי בו. אז אני לא רוצה להיות בו.
אמא שלי לא מפסיקה לריב איתי שאני מגיעה. היא חושבת שהיא מכירה אותי. היא לא מסכימה לי לצאת בלילה, מה? אסור לי לצאת להיות עם חברות? כן, כן, חברות. לא חברים. כל החיים היא אומרת לעשות דברים.. שטיפת כלים וכו'.. ושאני מבקשת איזה משהו היא לא מסכימה כלום.
אני באמת מרגישה שהיא מוציאה עלי את כל העצבים שלה. אשמתי שהיא ככה עם אבא?
עובד כל היום, חוזר בלילה מאוחר. אוכל ונכנס לישון. ומדי פעם רק רב איתה. ובגלל זה לא מתאים לי להיות בבית.
ואת זה אפחד לא יודע.. איך אני אספר את כל הדברים האלו למדריכה, לחברות שלי? לא נעים לי ! פשוט אפחד בבית הזה לא נמצא במצב נורמאלי! אז מה, שיחשבו שגם אני לא נורמאלית..
באתי לאולפנא דוסית, בשביל להתחזק . ומה? מה יצא ממני? שאפחד לא מבין אותי..
סה"כ העלתי טיפה!! את החצאית וכבר מתייחסים אלי שונה.. אז מה? זה שאני לא הכי כבר לבושה בצניעות זה כזה גרוע? אפחד לא מבין.. אוף אני מרגישה שאני ממש מעיקה כי זה הפעם הראשונה שאני כותבת פה בפורום. ואין לי בכלל מושג אם מישהו פה יכול לעזור.
אבל אני מאמינה שאם כתבתי פה אז כנראה זה היה צריך להיכתב. ובגלל זה אני לא מוחקת.
תודה שקראתם. ושנתתם לי מקום לפרוק בו את הלב.
