לקיים מצוות עשה מדאורייתא של מלחמת מצווה, זה לא כל כך נורא.

גם לפני קום המדינה, בזמן הפלמ"ח - התגייסו הרבה בני ישיבות למחלקה הדתית. גם מישיבת מרכז הרב, וגם מישיבת חברון, ואפילו מהחוגים שנקראים היום 'נטורי קרתא' התגייסו! (ראו בספר "חמושים לפני המחנה", אלתר ולנר).

מבחינת השקפה - אם הוא עבר, סימן שהוא רוצה לקבל השקפה של רבנים שונים.

אני מתנגד בכל תוקף למשפט שכתבת - "בגלל הפתיחות בין בנים לבנות". אני לא יודע על כולם, אבל ברוב הישיבות, לכל הפחות, אם לא בכולם - אין דברים כאלו.

ולכן אחרי זה חוזרים לישיבה כאילו להשלים את מה שירדו.



השאלה היא האם זה שווה?

נ.ב אני לאבא להתקיף פשוט תסבירו לי?

הרבה בחורים שאני מכיר, מקפידים בזמן שירותם בצבא על קלה כבחמורה (בתוך התנאים האפשריים), ולא ירדו בצבא אפילו קצת. לא רק זה! אלא אני מכיר בחורים שלומדים מסכתות שלמות (גמרא!) במשך הצבא, והרב שלי גמר את הש"ס כולו במשך שירותו כשריונר.. (אני מסכים שלסיים את הש"ס - זה ליחידי סגולה, אבל זה היה בשביל הדוגמא; אבל גם אם לא לסיים את הש"ס, ללמוד הרבה תורה - אפשר ומהיכרות אישית שלי, הרבה עושים את זה! כל מי שהתורה טבועה בנפשו! רק עוד סיפור אחד שאני שמעתי ממקור ראשון - בחור אחד שקבע לו עיתים לתורה בכל יום בזמן שהוא בצבא, והוא היה מקפיד על זה במסירות נפש גם בלילות כשהוא היה אחרי אימונים מפרכים כשהיו בסך הכל כמה שעות בודדות לישון!).

אני מכיר בחורים שלפעמים חוזרים לישיבה שבתות, ולא אומרים להורים שלהם שיש להם שבת חופשית כדי שלא יפגעו שהם לא חוזרים הביתה, אלא הולכים לישיבה!

אני לא אומר שיש קשיים - יש הרבה קשיים. אבל אפשר להתגבר עליהם (ואם זה ישיבת הסדר - אם הבחור משקיע את כולו באמת בישיבה, הוא יכול להגיע למצב שבצבא הוא יהיה הרבה יותר מוגן רוחנית).

נקודה נוספת - התלמידים לא חוזרים לישיבה בשביל להשלים את מה שהם ירדו רוחנית, אלא כדי להתעלות עוד ולדעת איך בונים חיי משפחה ואת כל שאר החיים שלהם בצורה נכונה.

אם יתנו לך פקודה שסותרת את ההלכה ואיננה במסגרת של פיקוח נפש סרב ואל תבצע אותה.

אני באמת לא מבין...

(מתוך מאמר של הרב מלמד)

א'. להציל את ישראל מיד אויביהם.

מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל, ושתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. א' להציל את ישראל מיד אויביהם, ב' לשמור על ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל. אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זוהי מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

ב'. ישוב הארץ

נצטוונו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נג).
וודאי שעלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה, בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה

ייעודו של צה"ל - להציל את ישראל מיד שונאיהם ולקיים את מצוות ישוב הארץ, בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל עצום בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.

ואף שלרבים יש תלונות צודקות, על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.

סביב העשר שנים אחורה.