(אני לא יודעת מי כתב(ו) את השיר הזה. נתקלתי בו בנספח של "הדרך הצרה לאוקו" ואם זכרוני אינו מטעה אותי, גם ב"שירי אהבה יפניים". ב"הדרך הצרה לאוקו" לא צויין המקור, אבל יכול להיות שיהיה ניתן למצוא אותו ב"שירי אהבה יפניים", אך אין לי עותק בהשג יד, עמכם הסליחה.)
בשירים של "יום השנה לסלט", אין משחק חיזור של ממש, אבל לעיתים יהיה אפשר למצוא חיזור פנימי בין שני חלקי השיר, חיזור שנוצר ע"י אדם אחד, והתוכן השירי בספר סובב בדרך כלל סביב אהבה.
על כל פנים, מאצ׳י, ב־1988, בתקופה שבה הרעיונות הזניים של הטבע (והסופיות...) כבר לא נמצאים בתודעה היפנית, והיא עצמה חיה בעיר גדולה ומודרנית (טוקיו), מוציאה ספר שירים כביכול מסורתיים, שנמכר תוך חצי שנה יותר מ-2.5 מליון עותקים (!) ומכאן, זוכה לחשיפה עצומה בחברה היפנית המודרנית ומתקבל בברכה רבה (אפילו יצא אוסף יצירות של דביוסי ושופן שנאסף על מנת שישמש כרקע לקריאת הספר...)
מאצ׳י לא נצמדת לצורה המאוד נוקשה המסורתית של השיר; בתוכן הטנקאי: תיאורי הטבע הקלאסיים בתרבות השירה היפנית הופכים לתיאורים מאוד מודרניים של מברשות שיניים, מדרגות נעות, רכבות וכדומה ובמבנה הטנקאי: היא מוותרת על החלוקה המסורתית ל־5 שורות וכותבת את השירים בשורה אחת.
כאן נכנסת נקודה מאוד מעניינת: עבודת התרגום. יעקב רז לוקח את הטלטלה הגדולה במבנה ומרבע את המבנה בחזרה ל 5-7-5 7-7 (שימו לב, כולל החלוקה לשתי יחידות שיר), ולא רק זאת, הוא גם לעיתים ממש יוצר את ההתכתבות, את החיזור, בין שתי היחידות השיריות (שאני מניחה שלא היה בשיר המקורי, כשהוא הגיע בשורה אחת). בשירים שבהם ראיתי את זה, היה ניתן להרגיש שכמו שמאצ׳י חתומה על השיר, כך גם יעקב רז. מעבר לכך שזאת עבודת תרגום מרשימה ביותר, אני תוהה לי אם זה משהו שלמתרגם מותר לעשות.
התכתבות שכזאת ניתן לראות בשיר הזה, מתוך הספר (כמו שאר השירים בהמשך):
חולפים זה על פני זה
במדרגות הנעות
בכיוונים הפוכים
שמחתי להיות איתך
ולו לרגע
מעבר להתכתבות היפיפיה, אפשר לראות כאן את הנטיה בשירה יפנית, לתפוס את הרגע הפשוט והבנאלי, לצלם מעין שוט קולנועי.
ועוד אחד שמראה את היופי הזה:
מגיעה לתחנה
דקה אחת
מוקדם מדי
דקה אחת
חושבת עליך
כאן גם אפשר לראות, איך שבכלל אפשר לתפוס הקדמה/איחור במושגים של דקה (האגדה מספרת שרכבות ביפן לא מאחרות... זה מקום נוקשה), ואיך הדקה הפנויה העלומה הזאת, מתרחבת וגדלה, ומקבלת חשיבות.
~
שיר שאת יותר מתפיסת הרגע, מראה את ההסתכלות אל הצדדים הנורא עדינים בהתנהגות האנושית:
בורר
מילים
לאחר השתיקה
נהניתַ
מהיסוסיך
~
אם כבר עדינות, אצל היפנים יש מערכת נימוס עצומה (שנשמרה חלקית עד היום), ואחד ממערכות הנימוס שם הם סיומות לשם. יש סיומת פשוטה, סיומת למורה, סיומת למעמד גבוה ממך/לאדם מבוגר ממך, סיומת חיבה לגברים וסיומת חיבה שאפשר לומר שפירושה (הלא מילולי) הוא: "חמוד", כך שהוא בדרך כלל משומש על ילדים קטנים, נשים או בין חברות טובות (אציין שהוא עדיין סיומת נימוס, המצב הכי קרוב ומחבב הוא בלי סיומת בכלל) --- סיומת החמידות היא: צ'אן:
"מאצ'י צ'אן"
אוהבת את
רגע ההיסוס של הצעיר
לפני שקורא לי
בשם החיבה
עוד אחד, מרגש משהו, על הנימוס:
סולחים לו
לדורו
של אבא
על העלגות
בביטויי החיבה
~
אחד שאני מאוד אוהבת:
הניחוח שלך
מסתחרר
ברוח הים המלוחה
אתה מקרב ומחבק
ואני נעשית קונכייה
לדעתי מה שעושה אותו הוא החרוז הקטן מאוד והעליז מאוד, שמגדיל את הצד ההומוריסטי של ה"קונכייה" (וכאן מחיאות כפיים על התרגום המופלא).
נוסף, מיוחד עד מאוד:
כמו עוד זיכרון
אני מותירה אותה
כמות שהיא
הגומה
בכובע הקש שלי
מה שנהדר כאן, לדעתי, הוא ההליכה נגד האינסטינקט. להחליק קמט, להפריע את השקט – דברים שהרבה פעמים מרגישים בהם מעין חובה, וכאן, דווקא הפסיביות, דווקא הדבר שהיא נמנעה מלעשות, הוא מה שעושה את השיר הזה כל־כך מיוחד ונפלא.
מה שהורס אותו הוא דווקא התרגום, שהכניס לשיר את החרוז הגרוע שהיא-שלי והפך (חרוז תפל בשיר כל־כך קצר) את השיר למעיק ודיקלומי. חבל.
וכאן אני עוד יכולה לחפור על למה הטנקה האחרונה ראויה להיות הייקו ולא טנקה, ועל עוד כל מיני דברים אחרים, אבל פטפטתי מספיק ל"ערב" זה. היו שלום, תודה על כל הדגים ו.. סאיונרה!
* כריכה קדמית:
** בחלק על הטנקה עצמה, אציין שבדרך כלל כשמדברים על טנקה משתמשים במילה ״יחידה״ למה שקראתי ״שורה״. כאן היה לי נוח להשתמש במילה ״יחידה״ ל״בתים״ של הטנקה.
) 