כוס רוח למתה.
כוס רוח לאבר דואב, שואב ממנו נפש. מחליש, פוגע. גופי חלש הוא ולא יעמד בכך. דם חיי ניגר ואני מביטה. נפשי בכלוב, חושי עייפו מלמחות, קפאו למותם בשלג כפור דעתי הקובעת שלא ארגיש עוד דבר.
לבד אהיה, לבד. כי לא אהיה עם אדם אשר אדהה אל רקע חייו. רוצה אני את קדמת התמונה, רוצה אני להיות צבע עז, בולט לעין, בנוף. וכשנצמדת אני אל אדם, נפשי חושקת בו ומתאימה עצמה אליו. שואפת לספק אהבתו ורצונותיו. אף אם לא דורש זאת, אף אם היה רוצה שאהיה אני בקדמה. ואתמך על ידו כי יש תמיכה. כך נשיותי, כפייתית ולא מצייתת. ראיתי כי אם אשאף לעצמיות במלוא מובנה, עלי להיות לבד. בודדת. בדידות מעצימה וכועסת. אני לבד! זועקת היא, כאילו רוצה היא חברה. אך באמת רוצה היא שידעו, ויכבדו, את ריחוקה. הבינו, אומרת היא באטיות, וחוסר הסבלנות עצור בקולה, רוצה אני שתלכו. השאירוני לבד, לזעוק. השאירוני לחיות, השאירוני למות, השאירוני לעצמי. שאזעק ואדע שאין שומע, שאבין שלעולם לא יבוא אדם לתמוך, שאראה כי דרכי היא נודדת ואשקוט, כי עייפה היא נפשי מלזעוק.
אפנה אל פנימיותי ואגשש שם, אגלה נפלאות. אעזור כוחי מפנים כי עזרה מחוץ אין. בודדת, בודדת, לוחשת רוחי ומזכירה שעצמתי מתוך. ומה שלא אהיה, אסתדר. ומה שלא יקרה, אלחם בו. אשליך הכוס, איני חפצה בה. שואבת היא הווייתי. הזכוכית תנפץ רחוק ולא תחת רגל דורכת חשש. אינה שלי, כוס זו, ואיני רוצה, ואף אין מי שירצה וארצה בו, לחלקה עמי ולשבור.
