שלום יש כאן הייקו (שיר שהמבנה שלו הוא פי הברות- שבו שורה ראשונה ושלישית יש 5 הברות ובאמצעית 7) שכתבתי אשמח להערותיכם. אגב זו פעם ראשונה שאני כותבת הייקו..
סיום
חלף מהר כמו
עלה בשלכת מביא
ניחוח פרי מתוק
שלום יש כאן הייקו (שיר שהמבנה שלו הוא פי הברות- שבו שורה ראשונה ושלישית יש 5 הברות ובאמצעית 7) שכתבתי אשמח להערותיכם. אגב זו פעם ראשונה שאני כותבת הייקו..
סיום
חלף מהר כמו
עלה בשלכת מביא
ניחוח פרי מתוק
בס"ד
ח-לף מ-הר כ-מו
ע-לה ב-ש-ל-כת מ-ביא
ני-חו-אח פ-רי מ-תוק
וכן גם חטף גנובה...
ח-לף מ-הר כמו
ע-לה ב-ש-ל-כת מביא
ני-חוח פרי מ-תוק
או שהמילה מביא לא מתחילה בשווא נע? (סליחה על בורותי) בעצם אולי זה בפתח ואז זה בעיה..
אם כן אני משנה ל-עם..
(סליחה על הפלישה לפורום, סתם קראתי ואהבתי..).
בכל מקרה- לגבי הפיסוק, אני קראתי את ה'בשלכת' עם שווא ב-ב', אז אם לא התכוונת שיהיה מיודע (אם התכוונת שיהיה בְּשלכת ולא בַּשלכת) אז עדיין מספר ההברות נכון..
למעשה נראה לי שמדויק יותר לא מיודע (זה הרי לא בשלכת ספציפית...)..
תודה.
אז זה כך:
ח-לף מ-הר כמו
ע-לה בש-ל-כת מ-ביא
ני-חוח פרי מ-תוק
תודה על העזרה.. אני לא יודעת עד הסוף (לצערי) כללי הניקוד.. רק פחות או יותר..
אז תודה
אגב זו לא פלישה כל מי שרוצה להכנס (גם אם לא כותב או קורא בד"כ) מוזמן בשמחה... (למרות שאני לא מנהלת אני בטוחה שזה גם מה שהם יגידו).
הייקו מעולה! ![]()
כמה נקודות –
1. בהייקו סופרים הברות על פי שמיעה ולא על פי החוקים המדוקדקים. (הערת אגב – ביפנית סופרים לפי יחידות אוֹן, אבל אני לא בקיאה בזה).
2. לא נותנים להייקו שם (אני יודעת שזה מפתה. אני חוטאת בכך לעיתים
), כאן במיוחד השם לא "נכון" כי הוא מביא רעיון ומסביר את הצד הרגשי של ההייקו כפי שאת רואה אותו (את הצד הרגשי). (למה זה לא טוב? ארחיב אם תבקשי).
3. הרעיון הזני כאן יפה מאוד, רעיון החלוף והטוב שבחלוף. אבוש מאוד לומר שאני לא זוכרת אם המושג הנכון כאן הוא וואבי או סאבי (הכוונה, לא זוכרת את הדקויות שמפרידות בין המושגים), אבדוק זאת בהקדם.
אני חייבת לדעתך – איך הגעת אליו? איך הגעת לדיבור על החלוף? נראה שהתבצע כאן מחקר.
4. ה"מהר" מיותר. רעיון החלוף הוא בבסיסו רעיון שמביע גם את מהירות החלוף, אפילו ההפתעה בחלוף. כפילות כזאת גורמת למעין מגומגמות, הייתי מוותרת עליו.
5. המחסור כאן בפיסוק יוצר תופעה מאוד מעניינת בהייקו (יש טוענים שמאפיינת הייקו) – היכולת לקרוא את ההייקו בשתי דרכים, לפסק בצורה שונה או לשנות את האינטונציה. כל הכבוד על זה. זאת נקודה קשה ומסובכת ועשית אותה נהדר.
דוגמא יפה שהביא יעקב רז מתי שהוא, על ההייקו הזה, של באשו (שאני לא זוכרת היכן הפסיחות שלו, עמך הסליחה):
"שקט נספג אל הסלע קול הציקדה" (ציקדה – סוג של צרצר)
אפשר לקרוא אותו כך: "שקט! נספג אל הסלע קול הציקדה"
או כך: "שקט נספג אל הסלע – קול הציקדה"
אצלך אפשר לקרוא:
"חלף מהר כמו עלה בשלכת, מביא ניחוח פרי מתוק" (מי הביא? מה? תעלומה נחמדת)
"חלף מהר – כמו עלי בשלכת, מביא ניחוח פרי מתוק"
"חלף מהר כמו עלה בשלכת, (עלה בשלכת) מביא ניחוח פרי מתוק"
שלך מסובך יותר, כי יש בו שתי תמונות. אני לא בטוחה אם אני בעד או נגד. 
_______
היי מוכנה להיות בת טיפוחים החדשה שלי.
אני כל־כך כל־כך שמחה לראות כאן מתעניינת בהייקו.
אם את צריכה המלצות קריאה בנושא -- אהיה יותר ממאושרת לספק לך. כמובן גם אשמח לפטפט על הנושא. ומה דעתך להחטף לקבוצה לכתיבת רנגה?
דבר נוסף -- אני חייבת לדעת מה קראת וחקרת על הייקו. בבקשה כתבי לי.
5 יחידות מהבגרות שלי מתוכננות להיות על הייקו וזן בודהיזם, אני שוקלת ללכת לכיוון של זן בשירי הייקו של אנשים שנוגעים בדתות ותרבויות אחרות מהתרבות במדינות שפילוסופיית הזן נפוצה בהם. הכוונה – להראות איך חוקי ההייקו שנוצרו מחייבים מציאות זן בתוך שירי ההייקו. אני כמובן צריכה שירים, אם זה באמת יהיה הכיוון שלך, אשאל אם תרשי לי להשתמש בשירך זה (ואם תמשיכי לכתוב, בשירים עתידיים).
ומהסיבה לעיל ^^ אני רוצה לדעת מה קראת וכמה חקרת על ההייקו, השיר שלך נוטף זן (וגם בגלל השכלול של נקודה 5).
אני לא בטוחה שזה כיוון טוב. אני עוד צריכה להתייעץ לגביו רבות ואני מוצאת בו בעיות רציניות, אבל אולי. 
זה הייקו יפיפה ונעים. השג מדהים לפעם ראשונה. אשמח לראות את הבאים. 
~מישי~אענה לפי הסדר לתגובותיך ולשאלותיך..
1. אופס. זה אומר ששוא נע זה נפרד, נכון? אדע מעכשיו ולהבא..תודה.
2.מסכימה איתך פשוט היה חסר לי שאין לו שם אז ניסיתי למצו את זה שפחות הורס יחסית.סבבה. זה עדיף בלי שם. אני באופן כללי לא אוהבת לתת שמות לשירים..
3.אשמח לשמוע
. לא נעשה מחקר. זה פשוט עלה לי כי התחושה שלי עכשיו זה דברים שחולפים- אנחנו בחודש אלול-סוף השנה וגם בסוף החופש ולקראת שנת לימודים חדשה.. אני חושבת שגם הושפעתי ממה שקראתי על הייקו אבל איכשהו זה בא ביחד (כלומר רציתי מלכתחילה לדבר על חלוף). כתבתי לך על זה למטה..
4.חלף עבר- יותר טוב? זו גם כפילות.. וגם להגיד חלף נמוג- מה שגם מליצי וממש לא זורם בתוך ההייקו. אני יכולה כמובן להוריד את המילה (שלא קריטית לשיר) אבל אז זה לא יהיה הייקו. אנסה לחשוב על מילה אחרת.
5.זה היה הרעיון (האפשרויות השונות לקריאה בהיעדר פיסוק).
_________
אשמח בשמחה. מש יעזור לי גם המלצות קריאה בנושא וגם כוונון. זה באמת מעניין. אין לי בעיה להחטף לקבוצה לכתיבה רנגה אבל לא בטוח שזה ישר ממש יזרום לי כי אני לא מאומנת בזה..
מה שקראתי על הייקו זה::http://milimveod.wordpress.com/2012/05/30/haiku/
איך הגעתי להייקו? פעם מישהי כתבה כאן בפורום ולאחר כמה חודשים ראית הייקו של אח שלי ונזכרתי וזה הלהיב אותי. ככה חיפשתי בגוגל מה זה (הסתכלתי בקישור שכתבתי לך לעיל) והחלטתי לנסות לכתוב.
אני מרשה לך להשתמש בשיר שלי אבל הוא לא אמור להביע תרבויות זרות או בודהיזם. הענין של הזן זה באמת ממה שקראתי שנתן לי השראה לדמות את הדברים החולפים לטבע אבל אני לא חושבת שזה חייב להיות של תרבות בודהיסטית וכדומה (גם אם במקור זה היה משם). דווקא מבחינתי זה מחזק משהו מבחינת היהדות- לראות את הבריאה בצורה כזו עוצמתית, שאתה פתאום קטן בתוף כל תופעות הטבע והדברים הגדולים שקיימים בטבע.. (זה גם חשוב יותר בעולם הפוסט מודרניסטי האינבידואלי שאנשים חושבים בעיקר על עצמם ולא רואים את מכלול הטבע הגדול וקטנותם לעומתו). ראי גם
בהקשר את דברי הרמב"ם :
א האל הנכבד והנורא הזה--מצוה לאוהבו וליראה ממנו, שנאמר "ואהבת, את ה' אלוהיך" (דברים ו,ה; דברים יא,א) ונאמר "את ה' אלוהיך תירא" (דברים ו,יג; דברים י,כ). [ב] והיאך היא הדרך לאהבתו, ויראתו: בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ--מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דויד "צמאה נפשי, לאלוהים--לאל חי" (תהילים מב,ג).
ב וכשמחשב בדברים האלו עצמן, מיד הוא נרתע לאחוריו, ויירא ויפחד ויידע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה, עומד בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דויד "כי אראה שמיך . . . מה אנוש, כי תזכרנו" (תהילים ח,ד-ה).
אני חושבת שהזמן הזה מאוד פותח את ההסתכלות על הטבע (ראיתי את זה גם כשניסיתי לחבר את ההיקו היום.. שבאמת פתח לי משהו..) שזה דבר לא חזק אצלנו אבל חשוב מאוד בהתסכלות על העולם.
בכל מקרה אני בטוחה שזה מעניין (למרות שאני לא הסוג שמתעניין במיוחד בתרבויות ודתות זרות) ואת יכולה להשתמש בהייקו שלי (ואם יהיו-בעז"ה- גם בהייקו הבאים שלי) רק להגיד לפני זה איזה שימוש את עושה בזה..
תודה רבה על התגובה. החכמתי המון
אשמח להיות איתך בקשר בנוגע לזה וגם שתפני אותי למקורות קריאה..
יא. איזה מן שפע נופל עלי פתאום. אולי גם הוא יצטרף לקבוצת הרנגה? (היא עדיין בהתהוות)
היא כנראה תהיה בשיחת ועידה בסקייפ או משהו בסגנון הזה.
1. כן. פשוט כמו שנשמע לך, בצורה אינסטנקטיבית.
4. חלף־עבר, אני חושבת. עם מקף זה בסדר גמור כי זה פחות כפילות – הרי זה ביטוי מוכר, וביטוי – אחד.
יהיו שלא יסכימו איתך לגבי "לא יהיה הייקו". לדעתי הייקו הוא הייקו ממקום הרבה יותר משמעותי מאשר המבנה (כמובן שהמבנה הקצרצר מהווה חלק עצום, אבל אני חושבת שהברה יותר או פחות לא תפגום בהייקו במקום המהותי) --- רלוונטי במיוחד (אולי בעיקר) להייקו בשפות שאינן יפנית.
אם כי אלה שיגידו את זה ברוב הפעמים לא יקפידו על הברות, לפחות לא במיוחד.
ובשבח המבנה – ישנם שירים שדווקא השבירה של המבנה בעלת משמעות.
למשל, בשיר של באשו על מות אימו ישנה חריגה של שלוש הברות בשורה השניה:
ביפנית באותיות לטיניות:
TE NI TORABA
KIEN NAMIDA ZO ATSUKI
AKI NO SHIMO
(N ביפנית היא הברה בפני עצמה, והאות היחידה שיכולה להגיע בלי תנועה
)
ומתורגם (יעקב רז):
אם בכפי יטמן
דמעותי הרותחות אותו ימסו –
כפור של סתיו.
(מסופר שבאחד ממסעותיו הגיע באשו לכפר הולדתו וכשפגש את אחיו אחיו הוציא משק, שכנראה הכיל כל מיני סמלים ומזכרות משפחתיות, קבוצת שיער של אימו ואמר לבאשו: "אלו שערותיה הקפואות של אמך". כך הבין באשו שאמו מתה ומכאן ההייקו).
לי עצמי מאוד חשוב המבנה, אבל לדעתי הוא משמעותי בחווית הכתיבה יותר מאשר בחווית הקריאה (שוב, בהייקו שאינו ביפנית).
אבל הי, אפסיק לזלוג. (גם שבנושא חווית הכתיבה והקריאה וההפרדה החשובה ביניהן יש לי המון מה להגיד
)
5. יפה יפה.
____
כן, הגישה נושקת גם למקום יהודי. ומאוד מעניין, כל מה שאמרת על הקשר ליהדות, תודה לך.
המ... באמת חששתי שתהיה רתיעה מהצד הזני. זן זאת יותר פילוסופיה מאשר דת... (כמה הרתיעה גדולה?)
כשהכיוון יהיה יותר ברור אדבר איתך.
אוקי. ספרים |מחכך את ידיו זו בזו בזדוניות|:
* הדרך הצרה לאוקו/מאצואו באשו, תרגום: יעקב רז --- זה יומן מסע של באשו, משורר ההייקו הנודע ביותר שהיה נזיר זן נודד, הוא כתוב בסגנון שנקרא איבוּן, שזה אומר פרוזה משובצת הייקו. יש גם נספח מאוד טוב של יעקב רז על כל נושא ההייקו-טנקה-רנגה. והיומן מלווה בהערות מאוד אינפורמטיביות של המתרגם.
* אומרי שיר על סף מוות/יואל הופמן --- ספר שמכיל המון שירי מוות יפניים ואם זכרוני אינו מטעה אותי גם סיניים. השירים היפניים הם הייקו. כל שיר בא עם ניתוח, זה נחמד מאוד. אבל לפני זה, בספר יש מסת מבוא מעולה, שוב על הייקו-טנקה-רנגה.
* מסע אל תוך הירח/ישראל תמרי (יעקב רז תרגם את השירים מיפנית) ספר נפלא על הייקו וזן, שירי ההייקו כולם של באשו. כמובן, גם כאן יש הקדמה יפה, הרבה על זן, אבל את יכולה לדלג אם זה לא מעניין אותך, ועל ההייקו עצמו הפירוט יפה מאוד (נגיד, ישנה רשימה מכובדת של קיגו והעונות שאליו כל קיגו משוייך), וכמובן השירים והניתוח שלהם נהדר ביותר ומלא אינפורמציה מרתקת על התרבות היפנית והמסורת היפנית. (כל מה שכתבתי שם על השיר של באשו על מות אימו – מהספר הזה).
* יום השנה לסלט/מאצ'י טאווארה. (תרגום: יעקב רז) – ספר שירי טנקה מודרניים, נפלאים! וגם כאן יש נספח, של יעקב רז, על נושא הטנקה.
כתבתי כאן המלצה (ארוכה מדיי ולא קוהרנטית, התנצלות) על הספר, בתוספת של הרבה רקע תאורתי על הטנקה:
http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/t563467#6262439
* לאן נעלמו הקולות/יואל הופמן. ספר שמשלב שירי הייקו ומשלי/סיפורי זן. כמובן הקדמה וכו'.
בבקשה בבקשה, אני נהנת לי מאוד (תמיד מאושרת לדבר על הייקו, ותמיד טוב שהאדם השומע אינו מהסוג שרוצה לזרוק עלייך כיסא). 
~מישי~כן אח שלי גם כותב הייקו , אם כי יותר מבנה פחות זן.. (בעצם אולי לא זן בכלל). בכל מקרה הוא רוב הזמן בצבא ואני גם לא חושבת שהוא ירצה להכנס לקבוצת כתיבה (הוא כותב לעצמו..ולא נראה לי שהוא יאהב כתיבה שיתופית..).
1.תודה, מעכשיו אדע (זה באמת מסתדר לי יותר כי הענין פה זה הצליל).
4.תודה.מאוד מעניין.
_______
אין לי רתיעה מהזן. אני מניחה שיהיו מקומות שבפילוספיה (כשהיא תנטה לכיוון יותר בודהיסטי..הרי בודהה זה לא רק דת אלא גם צורת מחשבה..או כיוון אתאיסטי..שאם להיות כנה לדעתי פגאניות כשהאלילים מהטבע ואתאיסטיות, שלמעשה מעניקה כוחות לטבע בכך שהוא היחיד ששולט בנו, זה קצת דומה..) שזה יפריע לי אבל זה רק בקריאה של הייקו מסוימים אז זה בסדר..
איפה אפשר להשיג את הספרים האלה?
הבודהיזם לדעתי, לפחות בבסיסו, אינו דת כי אין מערכת סגידה, אין אל, או טקסים דתיים. הבודהה עצמו משתית את דבריו על ספק:
"[..] אל תסתפקו ברעיון [...] "האיש הזה הוא מורנו" [...]" (קאלמה סוּטה, אנגוטַּרָה ניקאיה, 3, 65. תרגם יעקב רז)
מה שכן, יכול להיות שעם הזמן הפכו אותו לאל ונוצרה מערכת סגידה, אולי דווקא במערב (לא בקיאה), מהסיבה הזאת את מתייחסת לבודהיזם כאל דת?
מסיבות אחרות?
ועוד, אשמח מאוד אם תפני אותי להייקו/שירי הייקו שאת מוצאת בו/בהם פגאניות. 
המ.. ליקטתי אותם מכל מיני ספריות באיזור הדרום, חוץ מאת "לאן נעלמו הקולות" (על אף שאותו ראיתי פעם בסניף אחד של צומת ספרים) שקיבלתי.
כך שאפשר לצפות למצוא אחד או שניים בספרייה העירונית הקרובה.
עזבי אני לא מספיק מכירה בודהיזם..
לא ראיתי הייקו שיש בו פגאניות (או אתאיסטיות.. מהצד השני..) אבל זה דבר שיכול להיות זה כל מה שאמרתי..
אם אראה כזה אגיד לך..
לגבי הספרים- תודה.. (ראית גם מה שכתבת לי באישי..).
~מישי~אחרונהגם כמובן על הפרגון זה ממש עוזר להמשיך ולהתקדם בכתיבה..
הם חושבים שהוא משוגע מטומטם.
כמו הילד החרדי הזה, שתמיד עובר לידם כשהם היו הולכים לבית ספר. היה לו פרצוף מכוער וכל הזמן כולם היו נחמדים אליו.
הם חושבים בטח שהוא מטומטם בדיוק ככה. הוא הבין את הדבר זה אתמול בארוחת ערב. כשאמא שמה לו את החביתה מקושקשת הזאת בצלחת.
אז הוא החליט לשאול אותה פשוט אם הוא מפגר כמו הילד הזה שכל היום צורח בחוץ. ואמא היא חייכה כאילו זה מצחיק אותה ואמרה "כמובן שלא". אבל הוא הרגיש שהיא משקרת. בטח שהיא תגיד את זה, שהוא לא ידע שהוא מפגר. היא רוצה שהוא יחייך ולא ידע כלום
אבל אולי הוא מפגר, אבל הוא שם לב, בכל מקום הם חושבים שהוא אוטיסט עם בעיות.
אפילו כשחבר שלו בצהריים צעק עליו זה עדיין היה ממש הגיוני. הוא הבין מיד. זה סתם, בטח המורה דיברה עם כל הכיתה בתחילת שנה וביקשה מהילדים האלה להתייחס אליו כאילו שהוא רגיל. זה קצת היה לו עצוב אבל הוא שמח שהוא הבין את זה.
פעם הוא ראה סרט על ילד שהיה חייב לברוח מהבית ולצאת למסע כדי להציל את העולם. אולי הוא לא יכול להציל את העולם כי הוא בכלל לא קוסם. אבל נמאס לו שכולם חושבים שהוא מפגר. אז הוא לקח הבוקר את התיק שלו שם את המחברת שאבא הביא לו ליום הולדת והלך משם.
הוא לא היה בטוח לאן ללכת אבל קודם כל צריך להתרחק מכל האנשים שמכירים אותו כבר. אז הוא החליט לעלות על הרכבת למרות שלא היה לו עדיין רב קו.
הוא התיישב ליד החלון והסתכל איך שהעולם בחוץ זז כל כך מהר. לפעמים אי אפשר לגמרי להבין מה רואים, כשהרכבת ממש נוסעת מהר.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בו ופקח את העיניים מייד.
"ילד, זה תחנה אחרונה" כנראה זה הנהג.
הוא הרים את הראש, הכל היה חשוך כבר "כן – אני " הוא רצה להסביר לנהג הכל.
הנהג הסתכל עליו ואז אמר בקול שקט ועיניים גדולות "הכל בסדר ילד?"
חרא. פעם הוא שמע את אמא אומרת את המילה הזאת. אז חרא. הנהג הזה הבין שהוא מפגר והוא הולך להחזיר אותו הביתה.
"כן , אני מסתדר" הוא אמר בקול הכי חק שהצליח, שלא ישים לב אליו, ויצא בנחישות מהרכבת אל הרחוב החשוך.
--
אשמח לביקורות, כמו הכותרת גם הטקסט והתוכן מאוד גולמיים
קודם כל המשך בבקשה...
למילים יש משחק מיוחד
הן יודעות להעלם כשאין אף אחד
ובמקום לעזור להפנים
משנות את סדרן ועומדות בצפנים
הלב מתבונן מהצד
מחפש בַטירוף מעט כאוס לבד
רק ביחד הוא פועם כרגיל
ובשאר כל הזמן לא שקט בעליל
איך הכל רק נהיה מתוסבך
לקמט את הכל ולקלוע לפח
אך יש אור שעולה בין שורות
תווים הוא טווה ומתחיל שוב לפרוט
זו סמפוניה בכלל לא מוכרת
קצת כינור ופסנתר, גיטרה בס וקאנון
לא סיפרו לי על דרך אחרת
ו-נו... בכל מקרה לא היה לי תיכנון.
הַמַּגָּבִים חוֹרְקִים אֲהוּבִי
הַמַּיִם שׁוֹקְקִים מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל
נִקְוִים אֶל שְׁקָעִים שֶׁהתרנוּ
וְגַם אֶל הָעֵמֶק בְּנִקְבַּת הַבַּיִת.
לוּן וָשׁוּב וְנוּם עָצוּב וְנוּחַ,
שְׁמֹט כְּנָפַיִם
כְּתֹף אַדֶּרֶת אֶל בִּכְיָה.
הַמֵּצַח הַנּוֹקֶפֶת הַנִּפְקַחַת אֶל הָאַיִן
מִן הַשָּׂם הוֹמָה.
דרך כוכב מיעקב, זהרורי אור הלאה זורה.
סיר נפוח גועש, שביבי אדים עולים לבורא.
משהו ישן נפתח כחדש, לבנה בדרך לבית המקדש.
חיוך מטופש, עיניים בורקות, ורגליים שבקושי ברצפה נוגעות.
מוקדש ל @אני הנני כאינני
שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר 
אגב, @ברוקולי יודעת?
טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות.
מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם.
בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה.
בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??
אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!
אני הנני כאינני(בניגוד למוסיקה המודרנית שם: אהבה=מה שגורם לי ולשני שמחה. שזה גם נכון אבל רק חלק מהאהבה)
האמת שעלה לי קטע לראש, אבל לא מצאתי אותו. (בגדול הרעיון שלו זה שאהבה זאת אמת. שני אנשים שיודעים שיש ביניהם רק אמת ומרחב בטוח בשבילה)
מצאתי כמה דברים אחרים ששמרתי.
אצרף שניים מהם.
ועוד אחד, יותר במציאות (זה לא נותן לי להעלות אז אתמלל):
זוגיות | עידית ברק
כל הזמן הולכים
זה לקראת זו.
ישנם ימים שנפגשים
ישנם ימים שלא.
אבל אולי זה זה:
"אני מצטערת" משהו בקול הרועד שלה כמעט נשבר, או אולי במבט , או שמא שניהם "פשוט פחדתי שאתה-" משהו בקול שלה נשנק והיא נשמה עמוק "שתשנא אותי" היא שחררה.
עיניו נפערו לרגע בהפתעה והוא רק הושיט שתי ידיים ועטף את אמו חזק, עיניו עצומות.
דמעותיו התערבבו בדמעותיה השקטות, וחיוך קטן, כמעט בלתי נראה עלה על פניה.
וכתוביות. סרט טוב בסך הכל.
זה נגמר אבל עדיין היה שקט מאוד. הוא העיף מבט בחושך סביבו רק כדי לראות את כל הילדים המרוחים בעיניים עצומות על הספה, ואז הרים עיניים אל ספיר ושאל בלחישה "רדומים?", והאישה הנהנה בחיוך קל.
הוא קם באנחה שקטה וצעד אל המטבח, מפלס לו דרך בבלאגן, כשספיר עוקבת אחריו במבטה.
"קפה?" הוא הציע בלי קול, יודע כבר את תשובתה.
--
הוא הניח את שתי כוסות הקפה בזהירות על השולחן הקטן והתיישב לידה.
הקפה היה חם והם רק ישבו ושתקו. מביטים על ילדיהם השרועים בסלון המבולגן.
הוא הרגיש את ראשה נח לאט על כתפו. עוד לגימה מהקפה.
אהבתי את התגובה שלך
השעון המתקתק במרתף
-סיפור זכרונות מנעוריו של הרב מיכל וישצקי בברה"מ,
בצילו של רֶבּ מענדל פוטרפס-
ה ז ר
צ'רנוביץ (עיר בברית המועצות), 1955. בן 14.
גבר מעט נמוך, עם זקן עבות ועיניים חודרות, עומד בפתח הבית, חצי מטר ממני, ועיניו סוקרות אותי.
אני מעפעף מולו. מאות השׂערות הקטנות והמסולסלות על לחייו כמו מדביקות את עיניי לפניו, ומקפיאות אותי על מקומי למשך שניות.
זָ-קָ-ן. זקן!
יש בברית המועצות עוד אדם מזוקן, חוץ מאבא?
"זה הבית של רֶבּ מיישה וישצקי?" הוא אומר בקול מיוחד, מלא תקווה.
אז הוא מכיר את אבא! מי הזר החסידי הזה יכול להיות?
אני מהנהן.
פניו מוארות לפתע.
"ואבא בבית?"
"אפשר לדעת מי אתם?" אני אומר ברבים, לשון כבוד. "מה צריך למסור לאבא?"
"שמי מענדל פוּטֶרְפַס, אני חבר של-"
"רב מענדל פוטרפס?!" אני משתאה בקול רם מדי.
*
אולי אני חולם? או מדמיין?
הרי גם המורה להיסטוריה העירה לי על זה בתעודה השנה: 'בעל דמיון מפותח שבהחלט מחייה את הנלמד'. וצדקה. בשבילי הסיפורים היו עובדות, ותמיד ראיתי כל דבר שקראתי. יותר מראיתי: שמעתי, הרחתי, נגעתי. אולי אפילו יכולתי ללחוש הוראות לדמויות, מפעם לפעם.
ולא היו סיפורים מלהיבים יותר ממה שסיפרו על פוטרפס. אמרו עליו שניצח את הצוענים ביער, והציל את הבחורה החטופה מידיהם – בקרב בו האדמה רעדה. כן התלחשו שנתלה על מוט מחוץ לרכבת, בגדיו נעים ברוח, בנסיעה ממוסקבה לחרקוב – לארגן מלמדים לכמה בחורים. וגם היללו אותו על שהבריח את כל חב"ד לפולין, ונשאר כדי לברר ניצוצות אחרונים של אור.
זה באמת הוא?
*
"מענדל!" אבא מצטעק מאחור וכבר רץ לכיוון הדלת. השניים מתחבקים, בוכים, ואז מתיישבים. במשך חמש דקות הם מסתכלים אחד על השני בדממה, ואז מתחילים לבכות שוב.
והנה, אמא מגישה להם תה שחור בידיים רועדות – הנוזל כמעט מטפטף החוצה, ושתי צלוחיות וַארֶנְיָּה קנוי, מדובדבנים מתוקים מעורבבים בסוכר.
ואני עדיין עומד, קפוא. זה באמת רב מענדל פוטרפס! זה באמת הוא… מי היה מאמין?!
מאז שאבא השתחרר מהכלא לפני חודשיים, הוא הספיק לספר למשפחה על הפגישה ביניהם בכלא. אבל מי היה מאמין שרב מענדל פוטרפס ישתחרר גם? ולמה הוא הגיע דווקא אלינו? ואיך, ריבונו של עולם, הוא ידע את הכתובת?
אני בוהה באיזו נקודה לעוד רגע. רב מענדל זה אגדה. הסיפורים עליו לפחות, היו אגדות.
ועל אגדה אין שאלות.
*
אבא ורב מענדל נעלמים מעיניי עוד לפני שאני מספיק להתיישב איתם, ומסתגרים בחדר השינה. אני נשאר רגע לעמוד, מביט בדלת הסגורה.
"בוא, מִיכֵל, מכינים ארוחת צהריים", קוראת אמא. ואני נחפז לעזור.
היא מגישה לי קערת תפוחי אדמה, ואני קולף אותם במהירות הפוצעת לי אצבע. ואז רץ לחנות לקנות עשר ביצים, "אבל שיהיו הכי גדולות", לטורט הגבוה שהיא מעולם לא הכינה בימי חול.
*
שעתיים לאחר מכן, פירה מומס בחמאה מוגש לאסירים המשוחררים, ואנו מתיישבים על יד השולחן בבית.
הם מדברים – בעיקר רב מענדל מדבר – ואני רק שעוּן קדימה. מרותק.
בשלב מסוים, לא יודע איך, אני כבר רק בוהה בו, בהר הגעש שנקרא רב מענדל. רוחו זורמת אליי, משקיטה את הקולות סביב, את מה שאבא אומר, את צלילי המזלגות המונחים חזרה על הצלחות, את ריח הטורט הגבוה, את התחושה בפה, את המגע של האוויר עם העור, של הגוף עם הכיסא, של הבגד עם הגוף.
הסיפור המלא יפורסם בקרוב...
הכותבת היא כותבת סיפורי חיים.
ליצירת קשר:
0553075722
yehuditorens@gmail.com
"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.
"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.
הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.
***
הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.
אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.
הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.
***
הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"
כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?
"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.
עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"
צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"
"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.
עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"
נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"
הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"
"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.
הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.
"אבא?"
הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"
"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.
הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"
הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.
הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".
"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"
הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"
היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.
משהו בפנים נשבר.
גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.
היא נרדמה שוב.
עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.
"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.
****
היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.
דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.
היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.
מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".
יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!
בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז
תודה רבה רבה!
אהבתי את המוטיב של הירח
בשעה טובה, הוצאתי לאור את ספרי הראשון באמזון 
אני מחפש אנשים שיקראו אותו ויתנו לי פידבק, הספר זמין בחינם למשתמשי קינדל אנלימיטד.
אם אתם משתמשי קינדל אנלימיטד אשמח לשמוע מכם את דעתכם (קשה לי לבקש ממישהו לשלם על ספר של סופר לא מוכח).
https://www.amazon.com/dp/B0GCVFXHKP
משוגע שעובר חוויה שגורמת לו להיוולד מחדש
ימח שם עראפת
ימח שם עראפת