תודה. עוררת..

אשמח לשמוע ע"מ לדעת מהי הנקודה המשמעותית שבולטת בקטע. לא תמיד קל לדעת בתור המחבר...

תודה!

1.ההרגשה הנובעת בקטע היא שהיא רוצה להיות ההם ובגלל שהיא לא - היא מרגישה כלומניקית וזה לא נכון. 
זה קשה כי כשאתה רואה שנראה לך גדול, טוב ממך אז באמת קל להרגיש כלומניק בדיוק בגלל שאתה לא.. אבל ברור לי (אולי אני טועה) שאת מנסה להראות שהיא טועה. שהיא מרגישה כך בגלל הכאב והקשיים אבל בעצם היא הרבה יותר ממה שהיא חושבת שהיא...
2.חשוב לשחרר את מה שמעיק ומתוך כך אפשר לצאת החוצה.
3.מי שמרגיש פחות מאחרים זה הרבה פעמים בגלל שהוא יותר- הוא רוצה לעשות יותר. לא מסתפק. (זה גם מזה שהיא בזה להשפעות חברה מוגזמות, אולי?).
4. (וזה נראה לי החשוב) אמון עצמי- שקיים לה בהתחלה ואז קצת נעלם ובסוף (כך נראה לי) חוזר.
5.רצון להיות טובה יותר. להרבה אנשים קל לחיות בסבבה עם מי שהם ולזרום עם החיים והכאב מכך שאת יכולה יותר ובכל זאת את לא שם- זה דבר גדול... 

מה הכי משמעותי? קשה לי להצביע...

מה את התכוונת?

וואי, תודה על הפירוט ועל ההשקעה, מאוד בונה לקבל ביקורות ונקודות מחזקות

אז ככה - 

כתבתי את הקטע הזה בתור סוג של פריקה לעצמי, מין דו שיח שלי עם עצמי (אני חושבת לפעמים בצורה כזאת, מקווה שזה לא מבלבל מדי כל המעברים מ"אני" ל"את",אולי זה לא כ"כ ברור כשמסתכלים מבחוץ אבל כל זה מתייחס למישהי אחת - אליי...)

לגבי 1. - לא ניסיתי להראות מסקנה ברורה אם "היא" באמת יותר ממה שהיא חושבת. כשכתבתי בוודאי לא הרגשתי ככה לגבי עצמי... אבל כיוונתי לנקודת חזרה לתקווה - בהתחלה כתבתי על עוצמות גדולות שקיימות, אח"כ לכאורה דיברתי על כך שהן לא אמיתיות, אבל בסוף חזרתי לנקודת ההתחלה ("תבכי, תבכי") בניסיון להגיד שלא הכל אבוד, יש טעם בבכי, בפריקה - ומשם אפשר לצמוח.

איפה ראית את הקביעה שהיא לא כלומניקית? מהאמון העצמי שאמרת שחוזר בסוף?

2. הקטע הזה הוא ההוכחה לכך שחשוב לשחרר את מה שמעיק ;) בהחלט כיוונתי לכך...

3. זו אמירה מאוד כבדת משקל. קשה לי לחשוב שהסיבה לתחושות כאלו היא שהאדם נמצא בנקודה גבוהה יותר. או שאולי אני חושבת ככה כי אני מרגישה על עצמי את הרגשות הללו?

את המסקנה הזו ראית בקטע? אם כן אשמח לשמוע איפה. יכול להיות שכיוונתי לכך בלי לשים לב. (לגבי ההשפעות החברתיות - דווקא לקחתי את זה בתור דוגמה לבוז עצמי, מעניין שלקחת את זה לכיוון שונה)

4. האמון העצמי באמת קיים, אבל בגלים. כשאמרת שהוא מופיע בסוף, התכוונת לשני המשפטים האחרונים? כמו שכתבתי קודם, אני רואה בזה סוג של חזרה לנקודת בכי, טיהור ואולי (?) קצת התקדמות. זו אכן קצת חזרה לאמון עצמי.

5. אממ, הרצון להתקדם גורם באיזשהו מובן לכאב הזה... את צודקת, למרות שקשה לי להאמין שאדם יכול לזרום בסבבה ולא לרצות אפילו להתקדם מתחושות בעייתיות, ועוד כאלו. איך אפשר לא להילחם בתחושות הנחיתות האלו (ע"י ניסיונות התקדמות) ועדיין להרגיש טוב בחברת אנשים? זה דורש אטימות רגשית רצינית לדעתי! אנחנו בני אדם ואני לא יכולה כמעט לתאר לעצמי אדם שזה לא יפריע לו... אלא אם כן הוא אולי בוחר לא לגשת לכך מלכתחילה... ואז זה שקר עצמי די גדול, לדעתי. נקודה למחשבה.

בסה"כ זו גם פריקה וגם ניסיתי להראות תהליך מחשבתי שעבר עליי, באמת תוך הסתכלות בכיוונים השונים שהעלית. אני גם רואה ערך בהתבוננות על התועלת של התהליך המחשבתי, על מידת האמיתיות בבכי ובתחושות כאלו או שאלו סתם רחמים עצמיים מוגזמים, שנעשים כי זה כיף לרחם על עצמך ו-/או כי מרגישים שצריכים לעשות את זה. מין סוג של "יואו אני כזאת מסכנה אני צריכה לשבת לרחם על עצמי"... אפשר לגלוש בקלות לפסים כאלו ובקטע ניסיתי להתבונן על כך. 

כשאני מסתכלת שוב, אני לא בטוחה שביטאתי את זה כ"כ בקטע, אז אולי לא משנה...

בכל אופן תאמיני או לא, הנקודות שהעלית מתך הקטע שלי לא היו לי מובנות מאליו דווקא והן פותחות לי כיוונים חדשים להתמודדות. אז תודה!

תדעי לך שזה כלי יעיל מאוד, בעיקר לפתירת בעיות ! שכוייח על העיבוד האישי שלך להתפרקות (לעתים קשה מאוד להתנסח ככה כשנמצאים בסיטואציות מסוג זה.. מניסיון)

1.הקביעה שהי לא כלומניקית ראיתי באמת באמון העצמי שחוזר בסוף. עצם האמונה בזה שאת יכולה להטהר יש בזה אמון עצמי. את באמת יכולה להשתנות.

3.האמת שזה תלוי - יש ויש. מה שברור שזה לא צריך (ליתר אסור שזה יהיה) להיות צירוץ לכך שאתה לא מספיק טוב וזה לא משנה כרגע כמה אתה טוב ביחס לאחרים.. 
ראיתי את זה בקטע במה שאמרת על העוצמות אמנם אח"כ ניסית להראות שזה לא נכון אבל מעצם זה שחשבת כך בהתחלה נראה שיש בזה איזו אמת..
4.כן התכוונתי לשתי השורות האחרונות- עצם האמונה בטיהור עצמי אומרת שאת מאמינה ביכולתך להשתנות וזה מעיד על אמון עצמי שחוזר.

5.האמת אני לא יודעת אבל לפעמים זה נראה שיש אנשים שזה לא מפריע להם.. אולי יש להם מצפון פחות גדול? אולי פשוט הסטנדרטים שלהם שונים- הרבה פעמים בגלל שרואים את המצב בחוץ בתרבות המערב וכדומה חושבים שאתה לא כ"כ נורא וזה חוסם את המקום של החרטה.. בקיצור- אולי התחושות הבעייתיות פשוט לא באות? וגם כאשר קשה אמוד להשתנות ונוח מבחינות מסוימות במצב הקיים אדם משקר לעצמו..
 

לגבי הפיסקה האחת לפני אחרונה- קצת ביטאת את זה בקטע כן עלה לי כשביטאת את הקטע. זו שאלה טובה שצריך לשאול. אני חושבת שכגם לזה אין בהכרח תשובה אחת נכונה זה תלוי באדם ובמצב. אני חושבת שכאשר את כנה עם עצמך את יודעת אם זה טוב או רע ...

הנחתי לעצמי. הרבה פעמים לא חושבים אותו דבר מי שכותב ומי שקורה וזה מאוד טוב- ככה שתינו למדנו.

ב"הצלחה רבה1 חודש אלול זה זמן שבו קל יותר להשתנות וה' יסייע בידך- "הבא להטהר מסייעין בידו". גם אם את לא מאמינה בעצמך מספיק- מהתחושה שלי כשקראתי את הקטע (גם אם את לא חושבת את זה ולא הבעת את זה בקטע) המודעות העצמית שלך והאכפתיות שלך חזקים מאוד- זה אחד מהדברים החשובים ביותר (אולי ה-חשוב ביותר)- לשינוי, התקדמות ותשובה. מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך שלך. את יכולה להשתנות. תאמיני. כל אדם יכול להשתנות. את גם יכולה להיות יותר טובה מה"הם". אולי זה יקח קצת זמן אבל אתה לא צריכה להרגיש רגשי נחיתות. זה לא יעזור. גם יכולות להיות סיבות למה הם כאלה ואת לא- המציאות שלך ושלהם לא אותו דבר. אל תרגישי קשה בגלל אנשים אחרים פשוט תאמיני בעצמך ותתני מעצמך גדי להתקדם. עלי והצליחי, מדהימה.

תודה עצומה על החיזוק והעזרה. אני מעריכה את זה מאוד.

ב"ה משתדלת להאמין ביכולת התקדמות. ואי"ה אצליח לעבור את התהליך הזה בגבורה ולצאת ממנו מחוזקת.

בכל אופן תודה רבה, העלית לי נקודות חשובות מאוד ואני מתכוונת אי"ה לחשוב עליהן.

חזק. עוצמתי. איזה התחבטות ואיזו דילמה..

לדעתי דיאלוג מהמם שבדיוק מתאר בלבול כזה. מוכר.

כתיבה יפה! אשריך..

כי איכשהו , אני מזדהה עם הכל כאן .כל הבלבול , ההרגשה שאת כלום , שאת לא יודעת מה את צריכה לעשות כאן . ובכי שעוד לא בכיתי .

וזה כתוב כלכך יפה ומכאיב .

תוודה .

ב"ה

מסתבר שכנראה כשכותבים משהו ממש מבפנים, זה מגיע לבפנים של אנשים אחרים

תודה.

וגם למה אתה מכנה את עצמך: אדון, מאלף, שולט. זה קשור לעולמות הפי דידי?

פשוט בלתי צפוי.

כואב, עצוב.

ההתנצלות מתקבלת למרות שאני עוד תוהה למה להקדיש לי אתזה😅🫣🫣

סתם, רציני רגע, אני לא מנתחת אותך או משו(או שכן אבל זה משפט טוב...😅) אבל נשמע שכתבת על ההסתכלות שלך על העולם, על ראייה "שגויה" (במרכאות כי אין דבר כזה באמת...), הסתכלות כל הזמן על השלילי, הסוף עוד יותר מדגיש אתזה, הוא מבין שיש גם טוב אבל כל כך מותש ממה שעבר עד שגרם לטוב הזה להגיע שלא מרגיש שהוא מסוגל להמשיך לחיות, אולי בגלל שמרגיש לו שלא מעריכים את מה שהוא עשה בשביל שיהיה שקט וטוב, אולי כי הוא עוד בטראומה....

אבל אנחנו לא בשוטל, זה פורום כתיבה והכתיבה מטורפת, ממש, הניגוד בין החד קרן הלבן הורוד והלבוש שלו האדום והלבן, (אולי כאילו הוא הבין שאפשר לשלב בין הדם של המוות לטוב... אולי לא...) התיאורים היו לי קצת קשים לקריאה אבל זה כבר באג שלי😜

בקיצור, כתיבה מהממת, תמשיך כך👏👏

ככה. מנסיון. רק תארו לעצמכם, רגע לפני המיתה, יש אפשרות לסכם את החיים.

כך רוצים לסכם את החיים? היה נורא ואיום ואיכס ומריר ופויה (מחילה)?

צריך לעבוד, ולפעמים לבד קשה, על ראייה ותפישה כזו של החיים.

ואת כל מה שעומד מנגד למטרתו הטובה (אולי)

זה לא אומר שהאדם בעין רעה על מה שעובר עליו, אלא בעיקר שהוא לא מוכן להיות שבוי בקונספציה ופשוט לפזר נצנצים על כל הרע שבעולם.

זה יכול להיות ראוי לשבח, וככה לוחם צריך להיות בשדה הקרב.

אם הייתי נותן לו להנהיג מדינה? לא. אבל מה צריכה ממלכה יותר מאנשי לוחמה כאלה בחזית?

אגב @ימח שם עראפת הזכרת לי מעט את בני צרויה. אנשים עזים שלא נותנים לשום דבר לסנוור אותם ולעמוד בדרכם, שהמלך רוצה קרוב אליו, למרות שהם ממהרים להוציא להורג את מי שמסכן לדעתם את המלך אפילו נגד דעת המלך ממש.

אם נצנזר רגע את הדם והקטל והחרב והגופות- כתיבה יפה ממש ימקצוען!

והוא לא יתן לאדם להרוס אותו. לא.

לא קראתי הכל, רק ריפרפתי אבל זה ממש ממש עצוב🥺🥺

אולי תכתוב משו קצת יותר שמח?🙏🙏

תיקון...?

אולי קצת לצאת מהדיכאון של המצב...?

לגרום לחיוך במקום לדמעות...?

מונהג מלמעלה, וזה כנראה תלוי בנו אם לא תעבור חרב בארצנו. יש הבטחה כזו, נכון?

מה  יצא לנו מעצבים והתלהמות? (למרות שזה כל כך מובן ומתבקש, הרי אפשר לפעמים

לצאת מהדעת בכלל חוסר צדק, חוסר אונים....)

נתנהג יפה, אז העולם יתנהג יפה.

זה היה פריקה של לפנות בוקר.

אבל אם מסקרן אותך אשלח לך

תמונה שווה יותר מאלף מילים

היה שם 2 טקסטים.

1.

הלכתי לפארק הפיראטים

היתה שם ספינה גדולה מעץ

ולידה נדנדה יפה לשניים

נראתה כמו כרכרה של נסיכות

עליתי עליה ראשונה

ואז אתה הופעת

חשבת אתה פיטר פן

ואני וונדי

"נעוף ונברח לארץ לעולם לא " אמרת

נחיה בטבע בחופש, רחוק

בלי חוקים של אף אחד ומגבלת זמן

נעוף על החיים ונראה עולם.

בהתחלה זה היה נשמע קסום

אבל מהר מאד גיליתי

שלעוף לא אהבתי

אז מהנדנדה ירדתי

ואותך שם לבד השארתי

הרי עליה עליתי לחפש נסיך על סוס

שיקח את המושכות לאיזה ארמון על צוק

והרי פיטר פן אינו נסיך אז

נכנסתי כאן לתסביך.

2.

הנדנדה הזאת

עשתה לי בחילה

פעם כן.

פעם לא.

פעם אני דוחפת, פעם אתה.

פעם אני למעלה, פעם אתה.

פעם אתה עוצר באבחה אחת וגורם לי כמעט להתרסק,

ופעם אני גורמת לך להתנדנד על מקומך, היי שם למעלה.

​רצינו לשחק.

התיישבנו יחד על הנדנדה.

התכוונו ליהנות.

אבל –

התחילו משום מה משחקי כוחות.

​ניסיתי לרדת.

אולי גם אתה.

אבל –

היינו כבר בתנופה.

זה היה קשה ומלחיץ.

אבל –

קפצתי.

אתה המשכת להתנדנד לבד,

וכן, איבדת קצת את שיווי המשקל

ראיתי שחור ולא הצלחתי להמשיך ללכת

אז נשארתי שם לידה יושבת

ירדת מסוחרר, מבולבל

אמרת לי -

"היה כייף

בואי נמשיך".

"לא". עניתי

"את פחדנית?!" שאלת קבעת

"לא אני פשוט לא יודעת להקיא.

מעלה הרבה מחשבות וכיוונים אבל סוף סוף כתיבה שמעיזה משהו

תכתבי יותר

ראשית אני שואל את עצמי: על מה אני רוצה לכתוב? מה מפריע לי? מה הסיפור שאני רוצה לספר? האם יש לי כמה סצנות בראש (גם אם נפרדות)? איך אפשר לחבר ביניהן?

גם אני בוחר כמה מילים מנחות שתלווינה אותי במהלך השיר (אני כותב כמעט רק שירה אבל גם בסיפורים קצרים אני משתמש באותה שיטה), מין "עולם קטן" של מילים

ואז מנסה להתחיל לחבר ביניהן

אני גם אוהב לכתוב בצד את האלפבי"ת כדי שיהיה לי יותר קל לחרוז / למצוא מילים עם מצלול מתאים

כל מיני צירופים. אם יש משהו שמתחרז לי או רעיון שעולה בדעתי ואני חוששת לשכוח,

אני כותבת אותו על דף.  ולפעמים כותבת קודם על הדף, בוחנת, משנה פה ושם,

ומעלה אותו.

למשל, עכשיו יש לי, בס"ד, סיפור בחרוזים כמעט שלם אבל חלק ממנו פשוט לא

מסתדר לי. אז אני "הולכת" איתו עוד קצת, או כותבת את הסיפור לעצמי ומנסה

שוב...לפעמים כשזה לא הולך בשום פנים, אני מבינה שאני אולי צריכה פשוט

להשמיט את הרעיו, שבראש הוא נחמד, אבל המילים לא רוצות להתחבר, להתחרז,

בשום אופן...

וזה מביא אותי למסקנה שהכל מהקב"ה. הכל! בערב אחד, מזמן, עלו לי

פתאום כחמישה שירי ילדים, כך, לפני השינה. הם פשוט באו...

וכשהשם לא רוצה, לא יעזור שום דבר.

דיברתי כל כך הרבה על עצמי, סליחה. אני מציעה לך לכתוב את הרעיון

שלך, בצורה גולמית וגסה. פשוט לשפוך על הנייר מה שבא. ולאט לאט,

לעשות סדר בגולמיות הזו. מעט מעט. וסבלנות. לפעמים זה יכול לקחת

זמן. לא להתעקש . לא ללכת בכוח. לתת לדברים להסתדר בקצב שלהם;

לתת לקב"ה מקום להיכנס, להשתתף....לא לאנוס את זה...

כמו שמדוושים על אופניים ועוזבים - את זה שמעתי בקשר למאמץ

בלימוד תורה; אתה עושה ככל יכולתך, אבל לא בכוח, וזה, בעז"ה

יבוא מעצמו.

אגב, גם בציור , כך למדתי, זה כך: לא מתחילים בפרטים, אלא כמו

פסל שבתחילה לוקח גוש גולמי ומסתת אותו לאט לאט.

אולי כדאי לך לכתוב אנקדוטות קטנות. של יום יום. כמו שמשרבטים

בפנקס. משהו קל. לא צריך משהו גרנדיוזי.

בהצלחה!

גם קריאה של ספרות איכותית ולא "זבלית" - עוזר לפתח

מודעות וטעם טוב.

אני גם אשמח לשמוע טיפים😅

האמת שאני רואה את הכתיבה מאוד בתור תחביב, וזה גם מצליח לי רק כשאני לא מכריחה את עצמי לכתוב, סתם לדוגמא, אתמול היו בדיוק 12 שנה לאירוע של שלושת הנערים הי"ד ורציתי לכתוב משהו, ניסיתי ופשוט לא הלך לי, אז פשוט הרגעתי את עצמי, אמרתי שיש לי זמן ועכשיו אני הולכת עם זה בראש(קצת כמו ש@נחלת כתבה) ומקווה שאצליח לכתוב, וגם אם לא-לא נורא...

כשאני כן חייבת לכתוב משהו במיידי אני פשוט כותבת הרבה מאוד פעמים עד שיוצא משהו טוב, זה לא נחמד ואני לא נהנית מזה ולרוב זה גם לא יוצא טוב מאוד אבל אם חייבים ואין ברירה....

בקיצור, אני יודעת על עצמי שכשאומרים לי לכתוב על משהו מסויים-אני לא מצליחה וזה די תלוי רק במצב רוח הנכון וכזה...

ואם לא, אז לא. מנחש שאם הייתי עיתונאי או כותב אחר לפרנסתי אז הייתי פועל אחרת.

עיקר השימוש שלי בכתיבה זו כתיבה רגשית. ושם הצורך קצת אחר.

(כתבתי כתבה ש'התפוצצה' בסוף שבוע שעבר, אבל אם לא אז לא נורא).

פשוט לזרוק אותו על הנייר כמו איזה גוש בוץ (לא מהכיוון השלילי, אלא גולמי כזה לפני שצרים ממנו קציצות....)

עוד משהו קטן שמתקשר עם הרעיון ועוד אחד....לא צריך להיות מובנה לפי הסדר וכו', אפשר לכתוב סתם

כך, ואחר כך לעשות שם סדר. כשאפשר)

'כולם' - אמנם כתוב בלשון זכר אך מופנה לשני המינים ;)

להיות אותנטי. לא להשתמש במילים וביטויים גבוהים כי נראה לך שזה יפה.

להיות אמיתי. ממש. לא להתייפיף,  שיהיה סלנג אבל שיהיה אמיתי;

להוריד את כל המיותר ולכתוב פשוט. כמו שמתאים לך. ללא יומרות.

ואז, דברים היוצאים מן הלב, נכנסים ללב.

אפשר לראות כתיבה אמיתית אצל תמימה'לה (בפרוזה) ואצל

מגיבה נוספת שאיני מוצאת כרגע את תגובתה. סיפור פשוט

במובן הטוב של העניין. בלי התחכמויות לשוניות-ספרותיות.

כמובן, שאם הדרך שלך היא מילים של בית מרקחת וזה

לגמרי אתה, לאורך כל הכתיבה - זה בסדר.

הכוונה לא לכתוב למשל: תמהני במרום הייתי רוצה לדעת -

זה בסדר. בכל זאת, אנו כותבים ולא מדברים.

אלא יותר מכך. לעשות מאמץ מיוחד כדי שהדברים

ייראו יפה במיוחד, מילים גבוהות.

מקווה שהבנת.

בהצלחה רבה!

ממש מחמיא לקרוא את זה, ועוד שזה הגיע בעקיפין כזה😅

תודה רבה🙏🥰

אני אף פעם לא עושה בכוח. בייחוד לא בכתיבה

זה צריך לבוא לבד וכשזה בא זה בא

כוונתי שיהיה מאוד מביך לנסות בכוח וכך בזמן תקיעות עלול לברוח משהו שלא במקומו, וזה מאוד מוזר ללכת ככה ברחוב, לקוות שאף אחד לא שם לב, אבל גם לא להסתכל יותר מדי על אף אחד, כדי שלא יתהו לעצמם: למה הוא מביט בכולם? יש לו משהו להסתיר? אז למקרה כזה.

זה פשוט וואו. שיר חזק מאוד, כואב מאוד

לאונפר לא שלי, אלא של סטרומאה הגאון (פאפאוטאיי, פורמידבלה ואחרים)

בעיני היוצר הכי גדול שחי כיום. שווה לחפש את השיר עם תרגום

התקשר לי מאוד למה שכתבתי. (לפעמים אני מעלה

את מה שכתבתי עם השיר של שלומי סרנגה "מקום אחר"

גם התחבר לי מאוד)