תודה. עוררת..

אשמח לשמוע ע"מ לדעת מהי הנקודה המשמעותית שבולטת בקטע. לא תמיד קל לדעת בתור המחבר...

תודה!

1.ההרגשה הנובעת בקטע היא שהיא רוצה להיות ההם ובגלל שהיא לא - היא מרגישה כלומניקית וזה לא נכון. 
זה קשה כי כשאתה רואה שנראה לך גדול, טוב ממך אז באמת קל להרגיש כלומניק בדיוק בגלל שאתה לא.. אבל ברור לי (אולי אני טועה) שאת מנסה להראות שהיא טועה. שהיא מרגישה כך בגלל הכאב והקשיים אבל בעצם היא הרבה יותר ממה שהיא חושבת שהיא...
2.חשוב לשחרר את מה שמעיק ומתוך כך אפשר לצאת החוצה.
3.מי שמרגיש פחות מאחרים זה הרבה פעמים בגלל שהוא יותר- הוא רוצה לעשות יותר. לא מסתפק. (זה גם מזה שהיא בזה להשפעות חברה מוגזמות, אולי?).
4. (וזה נראה לי החשוב) אמון עצמי- שקיים לה בהתחלה ואז קצת נעלם ובסוף (כך נראה לי) חוזר.
5.רצון להיות טובה יותר. להרבה אנשים קל לחיות בסבבה עם מי שהם ולזרום עם החיים והכאב מכך שאת יכולה יותר ובכל זאת את לא שם- זה דבר גדול... 

מה הכי משמעותי? קשה לי להצביע...

מה את התכוונת?

וואי, תודה על הפירוט ועל ההשקעה, מאוד בונה לקבל ביקורות ונקודות מחזקות

אז ככה - 

כתבתי את הקטע הזה בתור סוג של פריקה לעצמי, מין דו שיח שלי עם עצמי (אני חושבת לפעמים בצורה כזאת, מקווה שזה לא מבלבל מדי כל המעברים מ"אני" ל"את",אולי זה לא כ"כ ברור כשמסתכלים מבחוץ אבל כל זה מתייחס למישהי אחת - אליי...)

לגבי 1. - לא ניסיתי להראות מסקנה ברורה אם "היא" באמת יותר ממה שהיא חושבת. כשכתבתי בוודאי לא הרגשתי ככה לגבי עצמי... אבל כיוונתי לנקודת חזרה לתקווה - בהתחלה כתבתי על עוצמות גדולות שקיימות, אח"כ לכאורה דיברתי על כך שהן לא אמיתיות, אבל בסוף חזרתי לנקודת ההתחלה ("תבכי, תבכי") בניסיון להגיד שלא הכל אבוד, יש טעם בבכי, בפריקה - ומשם אפשר לצמוח.

איפה ראית את הקביעה שהיא לא כלומניקית? מהאמון העצמי שאמרת שחוזר בסוף?

2. הקטע הזה הוא ההוכחה לכך שחשוב לשחרר את מה שמעיק ;) בהחלט כיוונתי לכך...

3. זו אמירה מאוד כבדת משקל. קשה לי לחשוב שהסיבה לתחושות כאלו היא שהאדם נמצא בנקודה גבוהה יותר. או שאולי אני חושבת ככה כי אני מרגישה על עצמי את הרגשות הללו?

את המסקנה הזו ראית בקטע? אם כן אשמח לשמוע איפה. יכול להיות שכיוונתי לכך בלי לשים לב. (לגבי ההשפעות החברתיות - דווקא לקחתי את זה בתור דוגמה לבוז עצמי, מעניין שלקחת את זה לכיוון שונה)

4. האמון העצמי באמת קיים, אבל בגלים. כשאמרת שהוא מופיע בסוף, התכוונת לשני המשפטים האחרונים? כמו שכתבתי קודם, אני רואה בזה סוג של חזרה לנקודת בכי, טיהור ואולי (?) קצת התקדמות. זו אכן קצת חזרה לאמון עצמי.

5. אממ, הרצון להתקדם גורם באיזשהו מובן לכאב הזה... את צודקת, למרות שקשה לי להאמין שאדם יכול לזרום בסבבה ולא לרצות אפילו להתקדם מתחושות בעייתיות, ועוד כאלו. איך אפשר לא להילחם בתחושות הנחיתות האלו (ע"י ניסיונות התקדמות) ועדיין להרגיש טוב בחברת אנשים? זה דורש אטימות רגשית רצינית לדעתי! אנחנו בני אדם ואני לא יכולה כמעט לתאר לעצמי אדם שזה לא יפריע לו... אלא אם כן הוא אולי בוחר לא לגשת לכך מלכתחילה... ואז זה שקר עצמי די גדול, לדעתי. נקודה למחשבה.

בסה"כ זו גם פריקה וגם ניסיתי להראות תהליך מחשבתי שעבר עליי, באמת תוך הסתכלות בכיוונים השונים שהעלית. אני גם רואה ערך בהתבוננות על התועלת של התהליך המחשבתי, על מידת האמיתיות בבכי ובתחושות כאלו או שאלו סתם רחמים עצמיים מוגזמים, שנעשים כי זה כיף לרחם על עצמך ו-/או כי מרגישים שצריכים לעשות את זה. מין סוג של "יואו אני כזאת מסכנה אני צריכה לשבת לרחם על עצמי"... אפשר לגלוש בקלות לפסים כאלו ובקטע ניסיתי להתבונן על כך. 

כשאני מסתכלת שוב, אני לא בטוחה שביטאתי את זה כ"כ בקטע, אז אולי לא משנה...

בכל אופן תאמיני או לא, הנקודות שהעלית מתך הקטע שלי לא היו לי מובנות מאליו דווקא והן פותחות לי כיוונים חדשים להתמודדות. אז תודה!

תדעי לך שזה כלי יעיל מאוד, בעיקר לפתירת בעיות ! שכוייח על העיבוד האישי שלך להתפרקות (לעתים קשה מאוד להתנסח ככה כשנמצאים בסיטואציות מסוג זה.. מניסיון)

1.הקביעה שהי לא כלומניקית ראיתי באמת באמון העצמי שחוזר בסוף. עצם האמונה בזה שאת יכולה להטהר יש בזה אמון עצמי. את באמת יכולה להשתנות.

3.האמת שזה תלוי - יש ויש. מה שברור שזה לא צריך (ליתר אסור שזה יהיה) להיות צירוץ לכך שאתה לא מספיק טוב וזה לא משנה כרגע כמה אתה טוב ביחס לאחרים.. 
ראיתי את זה בקטע במה שאמרת על העוצמות אמנם אח"כ ניסית להראות שזה לא נכון אבל מעצם זה שחשבת כך בהתחלה נראה שיש בזה איזו אמת..
4.כן התכוונתי לשתי השורות האחרונות- עצם האמונה בטיהור עצמי אומרת שאת מאמינה ביכולתך להשתנות וזה מעיד על אמון עצמי שחוזר.

5.האמת אני לא יודעת אבל לפעמים זה נראה שיש אנשים שזה לא מפריע להם.. אולי יש להם מצפון פחות גדול? אולי פשוט הסטנדרטים שלהם שונים- הרבה פעמים בגלל שרואים את המצב בחוץ בתרבות המערב וכדומה חושבים שאתה לא כ"כ נורא וזה חוסם את המקום של החרטה.. בקיצור- אולי התחושות הבעייתיות פשוט לא באות? וגם כאשר קשה אמוד להשתנות ונוח מבחינות מסוימות במצב הקיים אדם משקר לעצמו..
 

לגבי הפיסקה האחת לפני אחרונה- קצת ביטאת את זה בקטע כן עלה לי כשביטאת את הקטע. זו שאלה טובה שצריך לשאול. אני חושבת שכגם לזה אין בהכרח תשובה אחת נכונה זה תלוי באדם ובמצב. אני חושבת שכאשר את כנה עם עצמך את יודעת אם זה טוב או רע ...

הנחתי לעצמי. הרבה פעמים לא חושבים אותו דבר מי שכותב ומי שקורה וזה מאוד טוב- ככה שתינו למדנו.

ב"הצלחה רבה1 חודש אלול זה זמן שבו קל יותר להשתנות וה' יסייע בידך- "הבא להטהר מסייעין בידו". גם אם את לא מאמינה בעצמך מספיק- מהתחושה שלי כשקראתי את הקטע (גם אם את לא חושבת את זה ולא הבעת את זה בקטע) המודעות העצמית שלך והאכפתיות שלך חזקים מאוד- זה אחד מהדברים החשובים ביותר (אולי ה-חשוב ביותר)- לשינוי, התקדמות ותשובה. מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך שלך. את יכולה להשתנות. תאמיני. כל אדם יכול להשתנות. את גם יכולה להיות יותר טובה מה"הם". אולי זה יקח קצת זמן אבל אתה לא צריכה להרגיש רגשי נחיתות. זה לא יעזור. גם יכולות להיות סיבות למה הם כאלה ואת לא- המציאות שלך ושלהם לא אותו דבר. אל תרגישי קשה בגלל אנשים אחרים פשוט תאמיני בעצמך ותתני מעצמך גדי להתקדם. עלי והצליחי, מדהימה.

תודה עצומה על החיזוק והעזרה. אני מעריכה את זה מאוד.

ב"ה משתדלת להאמין ביכולת התקדמות. ואי"ה אצליח לעבור את התהליך הזה בגבורה ולצאת ממנו מחוזקת.

בכל אופן תודה רבה, העלית לי נקודות חשובות מאוד ואני מתכוונת אי"ה לחשוב עליהן.

חזק. עוצמתי. איזה התחבטות ואיזו דילמה..

לדעתי דיאלוג מהמם שבדיוק מתאר בלבול כזה. מוכר.

כתיבה יפה! אשריך..

כי איכשהו , אני מזדהה עם הכל כאן .כל הבלבול , ההרגשה שאת כלום , שאת לא יודעת מה את צריכה לעשות כאן . ובכי שעוד לא בכיתי .

וזה כתוב כלכך יפה ומכאיב .

תוודה .

ב"ה

מסתבר שכנראה כשכותבים משהו ממש מבפנים, זה מגיע לבפנים של אנשים אחרים

תודה.

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

לוואי ואדעך - לקראת נישואין וזוגיות

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

אבל להבא תדע שדברים כאלה אני חייב להעביר למשטרה אם הייתי רואה אותם בזמן.

כתבתי את הסיפור הזה אחרי שקראתי את מכתב ההתאבדות של אקוטגאווה ריונוסוקה (אקוטגאווה ריונוסוקה – ויקיפדיה

המכתב (באנגלית) כאן:

https://sites.socsci.uci.edu/~cjmayer/papers/cmayer_note_to_an_old_friend.pdf

אז אין מה לדאוג

תודה

אהבתי את סגנון הכתיבה