(
זה מזכיר לי את "איך מבקשים סליחה" )
אני צריכה, אני גם רוצה לדבר איתה. באמת לדבר איתה, לפתוח הכל ולשתף אותה. להתייעץ איתה, לשמוע מה יש לה להגיד. אחרי הכל, היא מכירה אותי הכי הרבה זמן, יש לה נסיון חיים מטורף. היא אישה עצומה! היא באמת ענקית.
ואני מדברת איתה, אבל לא על הכל. על הנושא האחד הזה פשוט קשה לי לדבר איתה.
אבל לדבר עם חברות כבר לא ממצא, אני כבר מבינה שאני צריכה לדבר איתה.
אבל זה לא הולך לי...
זה מלחיץ קצת, ואומרים שהרבה אנשים נלחצים בהתחלה, אבל מתחילים ואז זה זורם.
אבל אני באה לדבר, ומתכווצת לי הבטן. באמת באמת מתכווצת. זה ממש לא נעים...
וגם לא נעים כי היא ממש עוסקה.
אני משערת שהיא רוצה לשמוע למרות העיסוקים האחרים. אני יודעת שביום מן הימים הרגע הזה חייב להגיע. ואני רוצה שזה יהיה עכשיו.
אני יודעת שעם כל הכבוד לעיסוקים, השיח הזה מנהסתם חשוב גם לה. אני יכולה רק לשער כמה היא מחכה לזה.
אז אני מסבירה לעצמי שאין מצב שזה יעיק עליה, אני אומרת שזה נצרך.
אבל, אני פשוט לא עושה את זה. זה לא קורה.
אני מגיעה קרוב, אני כמעט מדברת.
ולא.
