אבל מה אם אני מרגישה שדי, נמאס לי?
שהקב"ה שונא אותי? (חו"ס)
שכל פעם כשאני מנסה ומחפשת דרכים לשפר את המצב, הכול נהרס?
שכמה שאני אל אשתדל ואנסה, זה לא יעזור, וזה לא עוזר, וכבר נמאס לי לנסות?
כשכל פעם שאני מתחילה להרגיש שטיפ-טיפה זה משתפר, מגיע משהו שהורס אותי, משהו שבכלל לא חשבתי שיכול לקרות מרוב שהמצב הקודם היה טבעי, ועכשיו הוא נהרס?
וזה אפילו לא שיש לי מישהו לדבר איתו. כי אין. אין אף אחד שיבין.
ואני לבד מול כל העולם והסיבה היחידה שבזכותה אני לא רוצה למות היא שאין לי מושג מה יש אחרי זה וזה די מלחיץ.
וזהו. לא יהיה טוב. כל פעם מחדש הכול נהרס וזה רק נהיה גרוע יותר ויותר.
זהו. למה לי לקוות אם ממילא זה תמיד נהרס? וזה לא פעם-פעמיים-שלוש. זה יותר. הרבה יותר. אז כבר אין טעם.
והריקנות. והלבד.
זה הכי גרוע.
ואני שונאת אנשים מושלמים שיש להם חיים מושלמים. ואל תגידו לי שאין.
ואני ממש אשמח אם לא תכתבו לי קלישאות. אני יכולה להגיד אותן לעצמי.
זה פריקה. אני בטח אערוך את זה עוד מעט.









