שיהיה בהצלחה ושתצליח לראות את הטוב תמיד

שיהיה טוב ואת\ה כן בטוח\ה וזה ממש טוב!!אני עדיין לא בטוחה.

תמשיך להאמין בזה שיהיה טוב ובאמת יהיה כך!!

בהצלחה רבה!!

ואני תמיד כאן-באישי,לכל דבר בכייפ!!

הסתגלתי לעובדה שזה כבר לא יקרה (היום) אבל למה??? אוף! אני לא רוצה גם ככה קשה לי ועכשיו גם זה

יש רגעים שאתה צריך להיות חזק... אני יהיה כזה עד שנצטרך ויהיה טוב אני באמת מאמין בזה ואחרי שזה יגמר אנחנו נודה על זה ויהיה טוב...

חבל שזה הגיע לזה
אני יהיה חזק!
אני חייב!

למה שקורים דברים אז אתה מקבל את הסטירה?
נזכרתי בזה וכמה שזה נכון....
גם אם קראתם את זה 200 פעם שווה קריאה פעם נוספת

שלום ערן,
כשתקרא את השורות האלו, אני כבר לא אהיה אתכם. אני נמצא כעת רחוק ממך מאד. בעולם אחר.
אני מקווה שהדברים שאתה עומד לקרוא עכשיו לא יגרמו לך צער, ושתצליח להתגבר ולחזור למסלול חייך מהר ככל האפשר, אך יש כמה דברים שהרגשתי שאני פשוט חייב לומר לך.
רק לפני כמה שעות הסתיימה מסיבת יום ההולדת שעשיתם לי בבית החולים. היה כל כך כיף לראות את כל החבר'ה שבאו לבקר אותי, והשמחה היתה גדולה. כשנפרדנו שאלת: "אוקיי, אודי, אז מתי אנחנו מתראים שוב?" השבתי לך אז בחיוך רפה, שהסתיר בקושי את הסערה שהתחוללה בתוכי: "נחיה ונראה...". האם עכשיו אתה מבין באמת את המשמעות של המלים שאמרתי אז?
 
אוי, ערן, כל כך הרבה דברים עברו עלי בעשרים וארבע השעות האחרונות. כל המתח של שלושת החודשים האחרונים מאז שהתגלתה בגופי המחלה הארורה, התנקז לו ליום אחד. יום שהתחיל בתקווה ובתפילה נואשת להצלה, והסתיים במפח נפש ואכזבה איומה.
 
את מה שהספקתי לעבור בשלושת החודשים הקצרים האלו, אני לא מאחל לאף אדם בעולם. אני זוכר כאילו זה היה אתמול, את היום שבו ישבנו אבא, אמא ואני בחדר ההמתנה של הפרופסור שטיינברג, וחיכינו שיקרא לנו כדי לדווח על תוצאות הבדיקה. שיערנו שיש לי איזו בעיה רפואית, ולכאבים בגב שהציקו לי בחצי השנה האחרונה יש סיבה. אבל בשום אופן לא העלינו בדעתנו שמדובר בגרוע מכל. הפרופסור יצא אלינו החוצה אל חדר ההמתנה. הוא סקר בעיניו את אבא ואת אמא, והתעכב עליי במבט מוזר למשך שניות ארוכות. פניו היו קפואות ולא גילו דבר. הוא ביקש מאבא ואמא להתלוות אליו. בלעדיי. התפלאתי, אך הוא אמר "כבר אקרא גם לך, אודי". נשארתי לבד בחדר ההמתנה, ובשקט המעיק שהשתרר שם ניסיתי להטות אוזן למה שמתרחש בפנים. לא חלפה דקה והצעקה של אמא פילחה את האויר: "זה לא יכול להיות, דוקטור, יש כאן טעות. זה לא ייתכן. אתם חייבים לבדוק שוב!" הלב שלי עצר מלכת. כעבור שתי דקות שנראו כמו נצח, קרא גם לי הרופא פנימה. אמא ישבה על הכיסא, רועדת, ואבא עמד לידה, חיוור, כמעט כמו הקיר שמאחוריו. הפרופסור ביקש ממני לשבת.
"אודי, אני מצטער מאד, אבל יש לך גידול סרטני בגב". 
  
זו היתה תחילתו של הסיוט. 
  
מדובר היה בגידול מסוג קטלני, ולרוע המזל הוא התגלה בשלב די מאוחר, מה שמקטין עוד יותר את סיכויי ההחלמה. אבא ואמא ניסו כל הזמן להסתיר ממני את מצבי. הם התעקשו לשדר אופטימיות ותקווה, וכל הזמן דיברו על מה שנעשה אחרי שאבריא. אבל אני לא הייתי תמים, והצלחתי לקלוט את חומרת המצב.
בחודשים האלו עברתי כל מיני טיפולים שונים ומשונים. הקרנות, דיאטות מיוחדות, טיפולים כימותראפיים. אני לא יודע מה הם עשו לסרטן, אבל אותי הם הרסו לגמרי. מנער שמח וצוהל, מלא עוצמות של חיים הפכתי לשבר כלי, תשוש ומסכן. רזיתי נורא, שערי נשר, ונחלשתי מאד.
 
התקווה האחרונה בשבילי הייתה הניתוח הגדול. ניתוח מסובך ומורכב שאמור היה לארוך 6 שעות תמימות בהשתתפות של חמישה רופאים. למרות שאף אחד לא אמר לי את זה בפירוש, הבנתי שבעצם החיים שלי תלויים בתוצאות שלו.
 
כשהתעוררתי מהניתוח בחדר ההתאוששות מצאתי את אבא ואמא עומדים לידי. הרגשתי טוב, יחסית. אמא חייכה אלי "מרגיש יותר טוב, אודי?". "מזל טוב. יום הולדת שמח", אמר אבא. פתאום נזכרתי. בגלל המערבולת ששקעתי לתוכה בתקופה האחרונה פשוט שכחתי שיש לי יום הולדת. היום אני בן 17!
 
בערב הגעתם כולכם כדי לחגוג איתי. זו היתה הפתעה נעימה מאד, ושמחתי לראות את כל החברים אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו.
 
ואז, באמצע המסיבה, הגיע הפרופסור שטיינברג.
כנראה, הוא לא רצה להרוס הכל, ולכן קרא לאבא ואמא החוצה. בתוך החדר נמשכה לה החגיגה, וההמולה הרועשת לא איפשרה לשמוע את מה שנאמר בחוץ. אתם המשכתם לחגוג לכם בפנים, ערן, אבל הלב שלי כבר היה במקום אחר. ידעתי שהם מדברים על תוצאות הניתוח. על גורל החיים שלי...
כעבור כמה דקות הם חזרו. אמא הייתה חיוורת ורועדת, ואבא שניסה לתמוך בה נראה היה כאילו הוא בעצמו עומד להתמוטט. הם לא אמרו מילה, אבל אני כבר הבנתי הכל. ניכר היה שהם מתאמצים להסתיר את מה שמתחולל בתוכם. הם עטו על פניהם חיוך מאולץ, ואבא קרא בקול צרוד: "למה הפסקתם, חבר'ה? תמשיכו, תמשיכו...".
החבר'ה היו עסוקים, חלקם באכילה נמרצת מהכיבוד שהיה מפוזר בחדר, וחלקם בשירה קולנית של שירי יום הולדת, ובכלל לא שמו לב למה שבאמת קורה שם. כעבור רגע הגיעו למילות השיר "כן תזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה...". העיניים של אמא הוצפו בדמעות ונדמה היה שהיא לא מחזיקה מעמד ועומדת לפרוץ בבכי. אבא נתן בה מבט מתחנן. היא התחילה 'כאילו' להשתעל, ויצאה במהירות מהחדר. אבא יצא מייד אחריה.
 
אני מבקש סליחה, ערן, אם עייפתי אותך בתיאורים מייגעים. אתה יודע שאני שונא לעשות את זה. אני פשוט כל כך חלש ועייף עכשיו, שקשה לי להתרכז במה שרציתי לומר.
 
עכשיו הכל כבר שָקֵט.
המסיבה הסתיימה, וכולם הלכו. אבא הסיע את אמא הביתה ויחזור עוד מעט כדי לישון לידי הלילה. אני לבד עכשיו. עושה את מה שעשיתי כל כך הרבה בתקופה האחרונה.
 
חושב... 
  
על מה? אתה שואל.
על מה לא? כל כך הרבה דברים עוברים לי בראש שאני פשוט לא יודע איפה להתחיל. 
  
אבל אנסה בכל זאת.
 
לפני שבוע היה אצלי פרישמן. זוכר אותו? יחזקאל פרישמן, המורה הזקן לביולוגיה? זה שתמיד אהבנו לעשות לו תעלולים ולשגע אותו? הטריח את עצמו ובא במיוחד לבית החולים כדי לבקר אותי. נכון יפה מצידו?
הוא ישב כאן מולי, התעניין בשלומי ואיחל לי מכל הלב שאהיה בריא בקרוב. הוא היה כל כך נחמד וחביב.
 
אבל, אתה יודע על מה אני חשבתי, ערן, בכל הזמן שהוא היה פה?
 
אני חשבתי על כל מה שאנחנו עשינו לו כל השנים. המתיחות, השיגועים, ההפרעות. איך חיקינו אותו, איך זלזלנו בו, איך צחקנו עליו מאחורי הגב (ולפעמים גם לפניו...)
היה איזה רגע בביקור שפשוט לא יכולתי יותר. רציתי לעצור ולבקש ממנו סליחה על הכל. 
  
לא עשיתי את זה.
התביישתי.
 
כשנפרדנו הוא נתן לי במתנה חבילה של שוקולדים מתוקים.
 
כן, אכלתי אותם.
 
איך היה, אתה שואל?
בכלל לא היה לי מתוק.
היה לי מר.
מאד.
 
חשבתי לעצמי שצריך ללכת אליו לפני ראש השנה ולבקש סליחה על הכל.
 
ואז חשבתי שוב.
 
אני לא יודע אם בכלל אגיע לראש השנה...
 
ואז חשבתי על אריק.
היינו החברים הכי טובים. גדלנו ביחד. עשינו הכל ביחד. ממש צמד חמד.
 
עד שהגיע הריב ההוא.
אני אפילו לא זוכר עכשיו בגלל מה זה התחיל.
אתה מבין, ערן, היתה לנו חברות מדהימה, שנקטעה בגלל איזה ריב מטופש על נושא שולי וחסר חשיבות. איפה, לכל הרוחות, אני מוצא אותו עכשיו? שמעתי שנסע עם הוריו לשליחות באמריקה לשנה. אבל זה היה כבר לפני 5 שנים. מאז לא שמעתי ממנו כלום.
 
אבל אם יש משהו שבגללו אני באמת, אבל באמת, מצטער, זה מִיכָלִי.
אחותי הקטנה.
היחידה.
 
האמת היא שאף פעם לא הייתי אח טוב אליה.
הרבה פעמים כשהגעתי הביתה היא ביקשה ממני שאשחק איתה, שאקריא לה סיפור. אבל לי אף פעם לא היה זמן בשבילה. תמיד הייתי 'עסוק'. אף פעם לא התעניינתי איך היה לה בלימודים, מה עובר עליה. תמיד היו לי דברים 'יותר חשובים' לעשות.
היא כל כך התגאתה בי, באחיה הגדול (אני מבוגר ממנה ב- 8 שנים), הילדה המתוקה הזו. אבל אני, מעולם לא החזרתי לה יחס ואהבה כמו שצריך.
אוי, ערן, מה לא הייתי נותן עכשיו בשביל לשבת לידה, לחבק אותה, לספר לה סיפור או אפילו סתם לשחק איתה. כמה הייתי רוצה להיות בבת מצווה שלה...
 
אבא אמור להגיע כל רגע כדי להיות איתי הלילה. אמרתי לו שלא צריך ושאני מסתדר לבד, אבל הוא ואמא מתעקשים להיות לידי בכל לילה (הם עושים ביניהם תורנות מי יהיה לידי ומי יהיה עם מיכל בבית). הם היו כל כך טובים ומסורים אליי בכל התקופה הקשה הזו, שאני לא יודע איך אוכל אי פעם להחזיר להם כגמולם.
אני בטוח שגם להם זו היתה תקופה לא קלה. הם נראים כאילו הזדקנו בה בעשר שנים. לפניה של אמא נוספו קמטים ובשערו של אבא זרקה שיבה.
 
אני חייב לספר לך עוד משהו, ערן.
 
אתמול בלילה נשארה אמא לישון לידי בבית החולים. אני לא יודע אם היא יַשְנָה בכלל כי כל הזמן ראיתי אותה קוראת תהילים. באמצע הלילה פתאום התעוררתי. שמעתי אותה מתפללת בלחש. היא לא ידעה שאני ער ומקשיב לה, אבל הצלחתי לשמוע חלק מן המילים שלה: "ריבונו של עולם, אני מתחננת לפניך... אל תקח לי את הילד... הוא עוד כל כך צעיר... עוד לא הספיק שום דבר... אם הוא צריך למות... אני נותנת לו את השנים שלי..."
 
הייתי המום.
 
לא ידעתי איך להגיב. עשיתי את עצמי כאילו אני ישן. למחרת בבוקר לא אמרתי אף מילה על העניין.
 
האמת היא, ערן, שיש לי צביטה גדולה בלב. המצפון מייסר אותי כל כך. כי גם אל אבא ואמא אף פעם לא התנהגתי כמו שצריך. לא כיבדתי אותם כמו שמגיע להם, לא הקשבתי להם. תמיד הרגשתי כאילו אני מבין יותר מהם. כאילו הם כבר 'זקנים', 'כבדים' כאלו,  שייכים לדור שעבר זמנו.
 
אוי, המחשבות האלו פשוט משגעות אותי...
  
הרבה תוכניות היו לנו ביחד, ערן. רצינו לצאת בקיץ לטיול מחוף לחוף בצפון, לעשות סנפלינג במצוקי מדבר יהודה ו'לחרוש' את הגולן. היו גם תוכניות לטווח רחוק. להתגייס לצבא, ללמוד (והפעם ברצינות...), להקים משפחה (אני בטוח שאין דבר בעולם שהיה משמח את אמא שלי יותר מאשר לראות אותי מאושר מתחת החופה)... רצינו לעשות הרבה דברים גדולים בחיים שלנו. 
  
אני נזכר איך עבדנו שנינו ביחד על עריכת ספר הזיכרון לדורון. אחרי שהתאוששנו מההלם על זה שנהרג פתאום בתאונת דרכים, חשבנו על דרך כלשהי להנציח אותו והחלטנו להוציא ספר לזכרו. ספר עם מאמרים והספדים, דברים שהוא כתב ודברים שכתבו עליו. רצינו שיישאר ממנו איזשהו זכר. אבל אתה בטח זוכר, ערן, את מה שאמרתי לך אז, שכל כך לא מסתדר לי איך מדורון, הבחור הכי שמח ומלא חיים שאני מכיר, יישארו רק דפים קרים, תמונות וזכרונות... 
 
 אבל עכשיו אני חושב על עצמי...
  
לא. לא. לא.
 
אני לא רוצה שמה שיישאר ממני יהיה רק ספר.
  
אני רוצה לחיות!
 
 יש לי עוד כל כך הרבה מה להספיק בחיים. כל כך הרבה מה לתקן. כל כך הרבה דברים שאני צריך לעשות כמו שצריך.
 
קמתי מהמיטה וגררתי אחריי את עמוד האינפוזיה אל החלון. השקית שהיתה תלויה עליו, מטפטפת טיפה אחר טיפה, כאילו סימלה את שעון החול שלי שהולך ואוזל.
 
הבטתי מבעד לחלון. השעון הראה על חצות. שקט של לילה זרוע כוכבים נוצצים עטף את העיר. חשבתי לעצמי, כמה אנשים ישנים עכשיו בשלווה במיטותיהם, בריאים ושלמים, ולא מעריכים מספיק את מתנת החיים. את ההזדמנות היקרה שיש להם ביד.
 
ואני, שסוף סוף כבר מבין, לי כבר אין עוד הזדמנות...
 
 הרדיו שליד מיטתי היה דלוק כל הזמן, מנגן לו שירים שקטים. פתאום קלטו אוזניי את המלים של השיר שהתנגן. שיר ידוע, אבל הוא כל כך ביטא את מה שהרגשתי באותו רגע, שאני חייב לכתוב לך כמה מילים ממנו:
 
"באלה הידיים עוד לא בניתי כפר
עוד לא מצאתי מים באמצע המדבר
עוד לא ציירתי פרח עוד לא גיליתי איך
תוביל אותי הדרך ולאן אני הולך
 
עוד לא שתלתי דשא, עוד לא הקמתי עיר
עוד לא נטעתי כרם על כל גבעות העיר
עוד לא הכל עשיתי ממש במו ידיי
עוד לא הכל ניסיתי, עוד לא אהבתי די
 
עוד לא הקמתי שבט, עוד לא חיברתי שיר
עוד לא ירד לי שלג באמצע הקציר
אני עוד לא כתבתי את זכרונותיי
עוד לא בניתי לי את בית חלומותיי
 
הסתכלתי בידים שלי, הידיים שפעם היו חסונות וחזקות והיום הן מחוררות מזריקות ואינפוזיות. "באלה הידיים... עוד לא אהבתי די".
 
אני הולך לומר לך עכשיו משהו, ערן, שאולי ייראה לך לא אמיתי, אבל תאמין לי. במצבים כמו שלי אנשים כבר לא משקרים יותר.
 
האמת היא שאני לא מפחד למות.
 
האמת היא שלא היה איכפת לי כל כך לעזוב את העולם הזה ולעבור לעולם שכולו טוב, למרות שאני רק בן 17, אילו רק ידעתי שאני יכול לצאת מכאן בשוויון נפש, ובידיעה שעשיתי באמת את מה שאני צריך לעשות! שמיציתי את ההזדמנות שניתנה לי.
ארוכה או קצרה, זה כבר פחות משנה. העיקר שניצלתי אותה עד הסוף!
 
אבל פתאום, כשאני מגיע לרגע הזה, ומתבונן לאחור על החיים שלי, אני מגלה כמה דברים הייתי צריך לעשות אחרת! בַּקֵשֶר שלי עם ההורים, עם אחותי, עם החברים, המורים, השכנים, עם עצמי...
 
עם אלוקים...
 
אתה יודע, ערן, כבר הרבה זמן לא התאפשר לי ללכת לבית הכנסת ולהתפלל במניין. בכל החודש האחרון הנחתי תפילין והתפללתי לבד בחדר שלי בבית החולים. זה אולי יישמע לך מצחיק, כי אתה הרי מכיר אותי ויודע כמה היה קשה לי כל השנים לקום בבוקר לתפילה במניין. לא הייתי 'נלהב' במיוחד לעשות את זה, אם לדבר בלשון המעטה. גם כשהגעתי, תמיד הייתי מאחר, ואפילו בעניין תפילה בכוונה לא בדיוק הייתי מודל לחיקוי.
אבל אתמול בבוקר כשהנחתי תפילין לבד בחדר, פתאום התגעגתי כל כך לתפילה ביחד עם כולם, לענות בקול לקדיש ולקדושה, לקריאה בתורה, לתפילה אמיתית מעומק הלב עם כל הציבור...
 
אתה יודע, ערן, שגם לימוד גמרא לא היה מעולם 'אהבת חיי'. תמיד ניצלתי כל הזדמנות כדי להתחמק מן הסדרים בישיבה. אבל עכשיו, אוי, כמה שזה חסר לי. לשבת בבית המדרש ופשוט ללמוד דף גמרא אחד, לקרוא את פרשת השבוע עם רש"י, או אפילו להקשיב לשיעור של הר"מ שלנו. היית מאמין?
 
אתה הרי מכיר אותי, ערן, תמיד הייתי בן אדם קליל, אחד כזה ש'זורם' עם החיים, שלא מתרגש ממה שקורה, מקבל דברים כמו שהם. לא תמיד התעקשתי לברר יותר מדי, לרדת לעומק של הדברים להבין ולחוות אותם באמת. אין לי ספק שיותר נעים וקל להתנהג כפי שהתנהגתי. אבל מצד שני, אני גם חושב על כל מה שפיספסתי...
 
כמה הייתי רוצה להיות עכשיו ברחבת הכותל המערבי, להתרפק על אבניו, ולטמון ביניהן פתק עם בקשה קטנה לבורא עולם. בקשה לחיים אחרים. אחרים מאלה שהיו לי...
 
שלא תבין אותי לא נכון, ערן. אני אסיר תודה על החיים שהיו לי. על כל מה שקיבלתי. דווקא עכשיו, ברגע הזה, פתאום אני מבין עד כמה אני חייב להודות על כל השפע שקיבלתי, ושעד היום פשוט התייחסתי אליו כמובן מאליו. המשפחה הנהדרת שהייתה לי, החברים, המורים, כל הכוחות והכשרונות שקיבלתי (ולא ניצלתי אותם כמו שצריך...), השכל, הבריאות, הכל! אפילו הדברים הכי יומיומיים, שאולי דווקא בגלל שהם כל כך פשוטים אנחנו לא מעריכים אותם מספיק - היכולת לנשום את האויר הצח, להביט בתכלת השמים, להקשיב לציוץ הציפורים, להתפעל, לחוות, להתרגש, לאהוב. פשוט לחיות!
אני חושב לעצמי שאם רק היה לי עוד קצת זמן, עוד שנה, עוד חודש, אפילו עוד שבוע, כל כך הרבה דברים הייתי עושה אחרת. אבל אני פשוט הייתי טיפש. בחור צעיר ושחצן שחושב שכל העולם בידיים שלו. שבטוח שיש לו עוד עשרות שנים לבלות פה, ושום דבר לא בוער.
 
עכשיו אני יודע, ערן, שבעולם הזה אין לאף אחד תעודת ביטוח. החיים הם מתנה יקרה כל כך. חייבים לנצל כל טיפה מהם. אני משוכנע שאם היה לי כל החיים את המבט שיש לי עכשיו, המון דברים הייתי עושה אחרת לגמרי.
 
אין לי עוד כוח לכתוב יותר, ואני גם לא רוצה לעייף אותך בדברים ארוכים. דבר אחד אני רוצה ממך, ערן. תבטיח לי שהדברים שכתבתי לך ייכנסו עמוק עמוק לתוך הלב. לי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות אחרת.
אבל אתה, עדיין יכול.
 
אני מרשה לך, ערן, בעצם, אני מבקש ממך, שתראה את המכתב הזה לכמה שיותר אנשים. שיבינו מה יש להם בידים, שיעריכו את מה שקיבלו, שלא יקבלו כל כך הרבה דברים כמובנים מאליהם. שיחיו באמת את החיים עד הסוף וימצו אותם בכל המובנים, כדי שכשיגיע הרגע שבו הם יצטרכו לעזוב את העולם הזה לא תלווה אותם תחושת החמצה נוראית על כל מה שפיספסו, על כל מה שהיו יכולים לעשות אחרת...
 
אני מצטער, ערן, אם המילים האחרונות קצת מחוקות. אלו הדמעות שלי, שזולגות מעצמן. כן, אני בוכה, ואני לא מתבייש בזה. אני שמח ומודה על כל מה שהיה, אך הלוואי שיכולתי לעשות את הדברים טוב יותר. ינחם אותי לדעת שהדברים שלי ייכנסו ללבך ובזכותם אתה תחיה את חייך קצת אחרת.
 
                                         שלך תמיד 
                                        באהבת עולם        
                                            חברך
                                             אודי

אני אתחיל בשאלה, לא זו הרגילה של- הכל בסדר? אלא מה לא בסדר? זה נראה לי יותר מתאים פשוט..

קראתי את הקטע שצירפת אע"פ שקראתי אותו כבר בעבר וזה עשה לי מערבולת גדולה בבטן,

אחרי שקראתי את הקטע חזרתי לקרוא את מה שרשמת אתה ורק רציתי לשאול בכנות, בשקט-

למה אתה צריך להיות כ"כ חזק עכשיו, מה עובר עליך עכשיו? משהו שבא לך לדבר עליו?

חוץ מזה רשמת הרבה על כמה אתה בטוח שיהיה טוב בסוף. והבטחון הזה הוא מדהים. אבל מה לגבי טוב בדרך, גם את זה אנו מסוגלים לפעמים ליצור- טוב בתוך התהליך, בתוך הקושי שאנו עוברים. זה קשה אך אפשרי

אם אתה רוצה לפרוק או משהו בסגנון, אני כאן...

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

 

תודה

עם כזה בטחון, אני בטוחה שתהיה חזק!

מותר לשאול. אבל בתנאי שתהיה מוכן לקבל תשובות.
ב"הצלחה בכל!

בעולם הכלכלי.. -מחסור- הפער בין המצוי לרצוי..

חיחי עצוב.. אני מתחילה להישמע כמו המורה שילי..

פרגן,מה אכפת לך?