הזמנים היותר יפים של החיים.

נכון יש קשיים בשלב הזה שנובעים מתוך ההתבגרות שלנו וכל זה , אבל אסור לנו לשכוח שזו אחת התקופות היותר טובות שיש בחיים שלנו.

אסור להתמקד בקושי, בכלל בכל דבר שאנחנו נתקלים בו, למה לנו להתקע על הקושי והכאב? אנחנו צריכים תמיד לחפש את הנק' הטובות ותאמיני לי, גיל ההתבגרות מלא בהמון כאלה...

לפרטי/פלאפון ואני אנסה להסביר לך אי"ה.חתיכת מסננת שכמותך! P:

כמו שלפעמים האביב יכול לשגע כי לא יודעים האם חורף או קיץ, יכול להיות חם בבוקר וגשם בצהרים.. יודעים מה יש עכשיו אבל ממש אי אפשר לדעת מה יהיה מחר...תקופה עם בלבול, תקופת מעבר.

נגיד זה היה פתאום, יום אחד, הולכים לישון כמו ילדים, קמים אנשים גדולים (לא פתאום גבהיים.. ההליך מחשבה, הבגרות, ההשקפה על החיים). פתאום אתה בעולם הענק הזה, צריך כבר לחשוב על להקים משפחה, לצאת לעבוד, לנהל בית.. פתאום יש כ"כ הרבה אחראיות, והחיים לא עוצרים... אין זמן לחשוב, אתה כבר בתוך זה

גיל ההתבגרות זה המעבר, השינוי, הזמן לראות מה היה, ומה את\ה רוצה שיהיה בהמשך, גיל של חיפוש...

אז יש טעויות, ויש נפילות, אבל זה חלק מזה "מטעויות לומדים" ובקשר ליחס עם ההורים, פתאום אנחנו חושבים שאנחנו בוגרים, כבר לא ילדים קטנים, שאנחנו מסתדרים ולמה שהם יגידו לנו מה לעשות, אני חושבת שזה בעיקר מה שגורם למתח.. אבל זה לא אומר שזה בסדר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! צריך לעבוד על זה הרבה, ולהשתפר!!!!!!!!!!!!

ותכלס' ב"ה שזה בגיל הזה... תנסי להכניס את כל המצבים האלו בשלב אחר בחיים...

שנצליח כולנו לעשות את השלב הזה של החיים הכי טוב הכי משמעותי שיכול להיות (וגם כל שאר החיים  ) לחפש, ולמצוא!!!

ותודה ששאלת, כשעניתי זה עזר גם לי

אני לדוגמא המון פעמים בדיכאון/ לא מבינה מה עובר עליי מבחינת מצב רוח. 

לפעמים יש לי כח ואנרגיות ולפעמים אין לי כח לכלום. אני לא רבה עם ההורים שלי בכלל. 

את באמת שואלת למה צריך את הגיל הזה? איך אפשר בלעדיו?? ה"גיל הזה" לא חייב להיות רע! זה יכול להיות טוב. 

אני ב"ה די שלימה עם הדרך שלי, אבל זה בדיוק הגיל שבו אני מבררת, בודקת- האם מה שחונכתי עליו זה באמת מה שאני מאמינה בו? במקרה שלי, כן. יש לי חברות שבדקו קצת גבולות. הכל בא מתוך בירור. מתוך רצון לבדוק מי אני? מה אני עושה פה בכלל?

בגלל כל זה יש כ"כ הרבה התלבטויות. אני בודקת- האם מתאים לי לעשות את זה? האם יש לי רצון לדברים מסוימים? מי החברים שלי? מה תופס את רוב הזמן שלי?

גיל ההתבגרות הוא ממש לא מושג שלילי וכואב במקרה שלי. גיל ההתבגרות זה הזמן שלי לעשות דברים שאני אוהבת, שאני רוצה, אני מרגישה שאני לוקחת אחריות, כאשר במקביל ההורים שלי עוד צמודים אלי. יודעים כל דבר שאני עושה. מייעצים. לפעמים אני מקשיבה, לפעמים פחות.

אז כן, נוצרים חיכוכים, אבל זה טבעי! וזה טוב לדעתי, ובריא.

גיל ההתבגרות שמח, בונה ומצמיח ב"ה =]

אנשים מתבגרים...

כל אחד והדרך שלו,

זה פשוט הזמן לבנות ולעצב את האישיות שלך...

את כבר לא ילדה, את מתבגרת אבל את עדיין לא מבוגרת...

ולכן זה הזמן לעצב את האישיות, לחשוב מי אני רוצה להיות, איזה מן בן אדם וכו'...

(לא *את* אישית...)

בהצלחה!!

עלי שרע לי או משהו כזה...יש תקופות טובות יותר ויש פחות.(כרגע בלא טובות)

פשוט חשבתי על זה הרבה..ורציתי לשמוע את דעתכם...

אשמח ממש לשמוע עוד דעות!!

תודה רבה רבה!!

שהיה פה פעם לפני שנתיים אולי, שרשור ששאל אם מישהו היה מוכן לוותר על הגיל הזה.

אאל"ט כולם ענו לא.

ואם מישהו ענה כן זה היה מישהו 1 גג 2... והיו הרבה מגיבים.

זה גיל שלמרות כל הקושי שלו, אין כמוהו.

זה הגיל שבו את מגלה ת'צמך.

ופורצים דרך כדי לגלות מי אתה ולאן אתה שייך. זאת אומרת מה מתאים לך 

אם לא ניסת איך תדע? בניית האישיות חשובה ועל ידי פריצת גבולות אתה מודד מה שייך לך ואיך אתה רוצה שהחיים שלך יראו.

לומר 'ניסיתי הכל עכשיו אני יודע'

זה יכול להיות בדברים קטנים, זה משתנה אצל כל אחד לפי הדברים 

שמושכים אותו בחיים, שמעניינים אותו.

למרות שיש הרבה בלבלות כדאי להיות בקשר עם מישהו גדול בזמן הזה

אמא או אבא ולשתף בדברים.

אם לא אפשר אח או אחות גדולים, ולשתף את היומן זה הכי כיף

ואז שאת גדולה ורואה מה כתבת אז.. כולך מתפוצצת מצחוק ומחייכת

קיצר.. אני ממש מצטרפת לאלו שכתבו, תהנו מהגיל, כן, גם מהקושי, אז מעצבים אכלת חצי קופסת גלידה

ויום למחרת התחרטת כי זה משמין ואתמול לא כיבדת הורים כראוי, הוים תאמרי 'אמא נשמה אני מצטערת'

ותעזרי לה בשמחה בבית..

באמת באמת לקחת את כל התהליך הזה בשמחה עצובה ד' איתכן בכל צעד, מה הפחד?

נכון שלפעמים אין מצב רוח סתם ככה,

ותסכול,

ומריבה עם אבאמא,

אבל תכל'ס בגיל הזה את בונה את מה שאת תרצי להיות כשתהיי גדולה, לא?

ובלי לטעות ולנסות, איך אפשר להגיע להצלחה ענקית?!

ענין של הסתכלות..אפשר לראות את זה כמו שאת אמרת..

ויש עוד דרך יותר טובה לדעתי לראות את הגיל הזה-בתור גיל של גדילה של בנית האישיות..

של צמיחה ממשברים!!!ללמוד איך להתבגר\להתגבר...לא להיות בדיכאון(ואם אתם בדיכאון..אז איך יוצאים ממנו) 

ועוד מלא צדדים חזקים בגיל הזה!!!הוא גיל חשוב של צמיחה רק שצריך ללמוד איך לעבור אותו בשלום..

ב''הצלחה

אז זה מה שעושים בגיל הזה בונים את האישיות שלך לעתיד....

לא סתם בגיל הזה אתה בונה את האשיות, זה גיל עם המון כוחות ותעצומות ובגיל הזה אתה מסוגל להפוך עולמות....

בנוסף יש גם המון כוחות של יצאה מהשגרה והמסגרת של מעין חיפוש משהו חדש....

זה כוחות מצוינים אבל צריך לקחת אותם לדברים חיוביים, אם משתמשים בכוחות לדברים חיוביים אז זה גם בונה אותך בצורה מאוד טובה ואתה גם נהנה יותר.....

לכן הכי טוב פשוט לצאת ולהשתגע עם כל הכוחות האלה, להתפרע על התחביבים שלך, כגון...

ללכת להתנדב כל היום

להשקיע בהדרכה בכמויות

להשקיע בכלי נגינה

לטייל כל היום (אצלי זה לפחות עובד)

או כל תחביב אחר....

אם ממלאים את הכוחות שלנו בדברים טובים הם לא מתבזבזים על שטויות (כגון מריבות כל היום עם ההורים), אם מנצלים את הזמן וממלאים אותו, אז אין כמעט דיכי כי את כל הזמן מסופקת מעצמך, ושמחה במה שעשית...

רק ככה נבנים ורק ככה עוברים את הגיל הזה כמו שצריך!

הגיל הזה הוא גיל של עוצמות אדירות!

גיל שבו את מעצבת את זהותך ודרך חייך

לפעמים הכוחות האדירים והרצון לייצור לעצמך זהות משלך

מכריח אותך לבעוט בדברים אחרים

אבל בדיוק כמו זחל שאם הוא לא יתמודד עם

הצמר שעוטף אותו במהלך הפיכתו לפרפר

השרירים שלו לא יהיו מפותחים והוא לא יוכל לעוף...

או לשטו"ל

אף אחד לא רוצה פה לקרוא את מה שאת מציעה. אין לזה היענות.

אין כמעט אנשים חדשים שמצטרפים לפורומים אז מה שאת עושה זה פשוט לטמטם לנו את המוח.

אולי די כבר?!

בדיוק כמו בחיים האזרחיים

הציבור הדתי לאומי לא מתרכז בגבולות גזרה צרים - אלא נמצא בכל מגוון החיילות והתפקידים, קרביים, תומכי לחימה, ג'ובניקים, אנשי מחשוב, כלכלה, הנדסה, המון עתודאים שמתפזרים בכל יחידות הצבא עם סיום התואר בכל מגוון התפקידים הפתוחים בעתודה האקדמאית.

ובהמשך בחיים האזרחיים- בכל ענפי המשק, הכלכלה, התעשייה, האקדמיה, חקלאות, מסחר 

אבל בוודאי שיש הרבה הכוונה בציבור הדתי לאומי לצאת דווקא לתפקידים משמועתיים ומובילים בכל מקום ובפרט בצבא

אחד הפעילים זיהה אדם שהניח תפילין בשבוע שעבר והציע לו להניח שוב. להפתעתו, האיש ענה: "לא". כשנשאל מדוע, הוא הסביר בחיוך: "בפעם הקודמת שהנחתי אצלכם, הרגשתי התעוררות כל כך גדולה, שלא רק שקיבלתי על עצמי להניח בכל יום – אלא שכבר הזמנתי דוכן תפילין קבוע למספרה שלי!"

הופכים את העולם!
מתחברים - הנקודה היהודית שלי | קירוב לבבות והפצת יהדות