הם בדוקא עושים את זה!!!!

בדיוק כשאנחנו בשמונה עשרה...

ימח שמם!

כשהם ינסו להפריע אנחנו דוקא נצחקק ודוקא נשמח.

הם לא מזיזים לנו.

רחבת הכתל.

הרובע היהודי המתחדש. ברוך שעשה לכן נס.

ויה דלורוזה. ודווקא שם שירים יהודיים.

שער השבטים.

ערבית.

להתרכז במילים. בכתוב. או בעצימת עיניים. רק לא להרים את הראש. רק לא לבהות בסטיקלייטים שמעלינו. להתפלל. לא לחשוב על זה שמולי, מעליי עומד חייל. הוא שומר עליינו. הוא שליח לשמירה.

עמידה. הד עמום של מואזין רחוק. זכרונות מסיבוב שערים ר"ח ניסן התשע"ב (אאל"ט). להתעלם. להתעלם מההד הזה.

"ולירושלים עירך" קליק קטן מעלינו. הינה זה בא.

"אאאלללאה הוא אכבר!" התכווצות. שוב. לצעוק. צעקי! אבל לא. תפילת לחש.

ועוד קריאה מעליי. ועוד התכווצות. ועוד ניסיון לזעוק את התפילה השקטה הזאת.

והפוגה. כמעט שנרגעים. אבל לא. אני מכירה את ההקלטה הזאת מהבית. אני יודעת שזה עוד לא נגמר. וההד הרחוק ממשיך להזכיר לי שהרעש מעליי עוד עתיד לחזור.

ומסתיימת תפילת עמידה. והגוף מורטט מבכי יבש.

קדיש.

"יתגדל ויתקדש.."

"אמן!!"

קדיש של ערבית אחרי מואזין זה דבר מיוחד.

עלינו. לשיר עם כולם.

"שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם"

"להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות יכרתון"

"לתקן עולם במלכות ש-די". זאת המשימה שלנו.

גם אני הרגשתי ככה פחות או יותר.

זה כ"כ עוצמתי לומר "שלא עשנו" בכזו 'מוזיקת רקע'..

בס"ד

אורות!!

הסיבו"ש הזה שינה לי את החיים!!

אבל ישבו לידי חבורת בנים שזה הצחיק אותם כל העיניין הזה וזה כבר תיסכל
הם כל הזמן צרחו וצחקקו!
וזהו!

זה ירד מאדד (ברוך ה'..)

אבל עכשיו יש פחות פעילות ממה שהיה לפני הקורונה

בבסיס אני חי כי זה לא דורש ממנו שום פעולה אלא קורה לבד.

ואני ממשיך לחיות כי אני רוצה להתפתח ולהיות יותר שלם ומאמין שעוד יהיה לי טוב.

בנוסף אני מרגיש שיש לי פה תפקיד בעולם שאולי יהיה משמעותי

לא יודע.

מבררים את זה, מחפשים את זה

הלוואי וידעתי

כל הזמן והמטרה שלי היא לאסוף כמה שיותר כוחות כשאני למעלה כדי להצליח לעלות אחרי הירידה הבאה...

ככה עד שיבוא המשיח....